הרכבת שחצתה את הפחד

ככל שהתקרבנו לשכונת שועפאת ובית חנינא, קצב פעימות הלב של הנוסעים תאם את קצב נסיעת הגלגלים על גבי מסילת הברזל. בשעות אחרי הצהרים של יום שלישי, הרכבת הקלה שהגיעה מכיוון העיר לכיוון פסגת זאב, כמעט ריקה מאדם. ספסלים רבים עומדים לרשותינו. מבקרים משועממים יושבים באפס מעשה, אין להם את מי לבדוק, אין להם את מי לקנוס. "מאז האירועים ההם", אומר לנו אחד מעובדי הבטחון של הרכבת הקלה, "ירד מאוד מספר הנוסעים מהעיר לפסגת זאב. אנשים אינם מוכנים להסתכן. לרשות תושבי פסגת זאב עומדים מספר אוטובוסים", הם אומרים במרירות. אנשים מפחדים לעבור דרך שועפאת ובית חנינא. ככל שאנחנו מתקרבים לתחנות ההן עולה הכוננות והתכונה בקרב אנשי הבטחון. הם מנועים מלדבר איתנו אבל אנחנו יכולים להבחין שהם לוחשים במרץ לתוך האוזניות שלהם ומתאמים. הם תופסים עמדות ליד הדלתות במקרה ומשהו יתרחש. גם הנוסעים ניכנסים לכוננות ספיגה לכל צרה שלא תבוא. בזמן האחרון הפכו אנשי הבטחון של הרכבת הקלה לנוסעים קבועים. יש להם תחנות קבועות ששם תמיד יש בעיות, מאזור המוסכים וכן מהמסגד כבר הושלכו אבנים לא פעם ולא פעמיים.
"בין הנוסעים יש כאן אנשי בטחון מוסתרים מיוחדים שאתה לא תזהה", מספר לי אחד מאנשי הבטחון, "הם נוסעים איתנו כאן בלבוש אזרחי, והתפקיד שלהם הוא לתפוס את המיידים. ברגע שיש יידוי אבנים הם מסתערים מבין הספסלים יוצאים מהרכבת ורודפים אחרי מיידי האבנים, לעיתים הם נתפסים", הוא מספר. פרט לכך אנשי הבטחון מתואמים עם כוחות השיטור. את כוחות השיטור של המשטרה המורכבים מהבילוש של ירושלים ומשוטרים גלויים, אנחנו מזהים מרחוק את אנשי הבטחון. התחנה מלאה ומוצפת בשוטרים ואנשי בלוש. הרכבת עוצרת בתחנה הבעייתית. מספר נוסעים יורד. התחנה ריקה. כמה תלמידי תיכון משועממים. גם השוטרים עולים לרכבת לראות שהכל תקין. השוטרים סורקים את הרכבת. הכל נראה ריק. גם אירועים מיוחדים אין. "בבוקר הייתה כאן פעילות של פח"ע", שוב פונה אלי הק "אנחנו עובדים קשה למנוע אותה.
אבינועם בחור צעיר, הוא לומד באחת הישיבות במרכז העיר, מידי יום הוא עושה את הדרך. עכשיו הוא חוזר מלימודיו. "האמת זה קצת מפחיד", הוא מודה, "היו ימים שבהם היה ממש חם, עכשיו פחות, אבל אסור לנו לוותר להם", הוא מצהיר, "בתוך ירושלים אסור שיקרו דברים כאלה ואני סומך על אנשי הבטחון".. גם גאולה היושבת בספסל שליד גרה בגבעת זאב. גם היא מהמעטות שנוסעות ברכבת הקלה על אף האירועים. "האירועים כמעט נגמרו"" היא אומרת, "וחוץ מזה אני מודה שאני אוהבת לנסוע ברכבת הקלה האירועים פחות מפחידים אותי
"עד שכבר עשו לשכונה רכבת נוחה המקשרת בין השכונה שלנו למרכז העיר, עכשיו התחבורה הנוחה הזאת הפכה להיות לא בטוחה. היום החלטתי לנסוע ברכבת", הוא מספר, "בגלל שיש לרכבת תחנות נוחות בעיר, ואני הייתי צריך להגיע למרכז העיר". בדרך כלל הוא מעדיף לנסוע באוטובוס העוקף את השכונות האלה. "גם מחכים לאטובוס פחות זמן והוא מגיע יותר מהר", מספר גדעון. הוא לא תושב וותיק רק שלשה חודשים גר בגבעת זאב וכבר הגיע לתוך ההמולה.
חמש דקות נסיעה ברכבת, עולמות שונים בתכלית. לא יאומן שרק חמש דקות של נסיעה מפרידות בין מערב ירושלים לבין השכונות הערביות שבמזרחה. הרכבת עוברת עכשיו בתוך שכונת שועפת. עקבות ההרס של המהומות ניכרים כאן היטב. התחנות שרופות עד היסוד, העיריה לא תיקנה אותם. הרחובות זרועים אבנים, זכר להשכלתם על קרונות הרכבת הקלה, גרוטאות פזורות לאורך הכביש. גופי התאורה עומדים על בלימה, מקרטעים ועומדים אף הם להיות מושלכים על הכביש השחור. וזה עוד כלום. את מכונות הכירטוס הם עקרו, פסי הגומי שנמתחו לאורך המסילות הציתו, כל עמודי הרמזורים הופלו, על המדרכות מוטלות נבלותיהם המפויחות של מה שהיה פעם ארונות החשמל של תחנות הרכבת הכל נראה מפחיד. הרכבת נעצרת. לקרונות עולים אנשי בטחון רבים. למטה, ברציף עומדים שוטרים רבים ואנשי בילוש הסורקים את הרכבת
רק לפני כשלשה שבועות נסעתי ברכבת, עלו אנשי בטחון, עברו בין הנוסעים ו'שלפו' פתאום את אחד הנוסעים הפלסטינים, כנראה שזה קשור לבלאגן, אנחנו סומכים עליהם", אומר לי אביתר אחד הנוסעים הקבועים בקו. "אני לא נסעתי בקו הזה במשך כל השבועות שבהם המשיך מבצע 'צוק איתן' לא העזתי ידעתי שיהיו התפרעויות", אומר אחד התושבים. ובכלל "כל פעם שקורה משהו בין ישראל לפלסטינים מייד זה מתבטא בקו.
עזרא אף הוא תושב השכונה לא הפסיק לנסוע ברכבת כל עוד הרכבת סיפקה שרות לתושבי השכונה, אז הוא החל לנסוע באוטובוס שהעמידה לרשותו העיריה. הוא היה נוכח בידוי האבנים לעבר קרונות הרכבת. "שמענו חזק חדש והתנפצות של הרכבת. מהר מאוד הבנו שמדובר בהתפרעויות, זה היה מפחיד. בכל פעם שאנחנו מתקרבים לשכונות האלה אני נזכר בזה ורועד מפחד. לנסוע היום ברכת הקלה זה בהחלט לא דבר בטוח"" הוא אומר ומתכונן לתקופה שבה שוב יגיע לעבודה באיחור, "שלא לדבר על המצב הבטחוני.
45.000 תושבים מתגוררים בשכונת פסגת זאב המרוחקת, הרכבת היא עורק תחבורה ישיר של השכונה עם מרכז ירושלים.התושבים האלה משמשים בני ערובה בידי ארגוני הטרור. התושבים כבר אינם יודעים את נפשם
שעות לפנות ערב הם השעות המלאות ביותר אצל הספר סייף משועפת. המספרה מלאה מפה לפה בתושבים הבאים להתספר, קרבת המספרה של סייף למסילת הרכבת הקלה ולצומת הבעייתית ביותר הפכו את הספר הזה לסלבריטי של ממש בקרב כל המי ומי. שם גם מתכנן השאבב הערבי את הבלגאן הבא. הם דוברי עברית שוטפת. על כוס תה מתוק
"אתה מדבר איתי על הפגנות בירושלים"? שואל זיאד. זיאד הוא קבלן העוסק בשיפוץ בתים. השאלה היא כמובן רוטרית ואינה מצפה למענה, "תראה את ההפגנות שעושים החרדים במאה שערים. האם מישהו הפסיק' להם את התחבורה בגלל זה?, מה שמותר ליהודים אסור לערבים. תאמין לי נסעתי במאה שערים קיבלתי אבנים בכמות גדולה מהבלגאן השורר כאן מידי יום. מוהכל תוך הפוך המפנק.
תסתכל על המתקנים, התחנות הרי העיריה לא תתקן אתם מה הועלתם?\
זיאד לא מתבלבל: "שים לב, גם במאה שערים מציתים פחי אשפה, למה הם עושים זאת? האם הם לא מזיקים לעצמם, אבל זו הדרך שלהם לזעוק. כך זו הדרך שלנו לזעוק".
מה שהצית את הלהבות על מסילת הברזל כזכור לפני כחודשיים וחצי היה רצח הילד מוחמד אבו חאדר שנחטף על ידי יהודים בשכונת שועפת. מאות ערבים תושבי ירושלים המזרחית יצאו למסילה והשחיתו כל דבר שניתן היה להשחיתו. הנהלת הרכבת נאלצה להפסיק את השרות לשכונת ולפסגת זאב. המהומות התגברו וידויי אבנים על קרונות הרכבת היה דבר יום ביומו. זגוגיות הרכבת נופצו. הנהלת הרכבת העמידה שאטלים לרשות תושבי פסגת זאב.
היום שקט ברחוב, הרכבת עוברת ללא תקלות, רק הכמות הגדולה של אנשי הבטחון שהתפרסו בתחנות הרכבת הקלה במזרח העיר, מסגירה את העובדה שיש כאן מתח. ג'לאל הוא רוקח בבית המרקחת הסמוכה למסילת הברזל. במשך מספר שבועות היה בית המרקחת שלו סגור עקב המהומות. צעירי השכונה מתאספים ליד בית המרקחת שלו לפני צאתם למהומות. "לדעתי ההפסקה היא רק זמנית והמהומות יחדשו", הוא קובע. "מסוכן היה להיות כאן בעת המהומות", הוא מספר על החלטתו לסגור את בית המרקחת באותם ימים. "היו כאן שוטרים רבים, היה גאז מדמיע וגם השבאב רתח מזעם והשתולל "הייתי חייב לסגור", הוא קובע. "התושבים כאן מאוד כעוסים, רצח הנער היה רק הקש ששבר את גב הגמל, ההפגנות על המסילה היא דרך להוציא את התיסכולים". הוא קובע.
על מסילת הברזל בתחנה פגשנו שלשה נערים פלסטינים. קרוב לוודאי שהם גם היו חלק מההפגנות וידויי האבנים. זמן רב ארך עד שקנינו את אמונם והם הסכימו לדבר. "אם לא יעשה צדק עם רוצחי הילד, יתחדשו כאן המהומות ברמה שלא הכרתם עד עכשיו", מבטיחים שלשת הנערים בני כיתה י"א, "אתם לא בסדר", הם קובעים, "למה לא הרסתם את הבתים של אלה שרצחו את הנער, האם מה שאסור לנו מותר לכם, היחס שלנו הוא לא שווה", הם אומרים