מי לחיים ומי למוות - בזכות כל נדרי
לפתע נזכרו כולם, יום כיפורים היום. ר' הרשל החל לפזם את מנגינת כל נדרי כשלפתע נפתחה הדלת ואחד הקצינים הרשעים עמדו בפתח, דממת מוות השתררה, הן עכשיו כולם ימותו. שבעים שנה אחרי שבזכות 'כל נדרי' הוא נדון דווקא לחיים, הנגיד והחזן ר' הרשל פינק שב וסיפר כיצד ניצל ממוות, איך שירתו החזיקה את כל האסירים היהודים ואיך החביא זוג תפילין במסירות נפש. לחיות על קידוש ה'. מסמך מצמרר
כעלים שדופים ברוח חזרו האסירים מהעבודה אל מחנה המוות אושוויץ, שוב הם ראו את הארובות האימתניות שמהם עלו השמיימה גופות המעונים הקדושים, הם היו לבושים באותם מדי אסירים מפוספסים, רעבים ללחם וצמאים למים, ניזונים מהמרק הדלוח שסיפקו להם חיות הטרף הנאציות, עיניהם כבויות, שום תקווה לא הייתה להם. אבל במוחו של אחד מהם, הרשל פינק, שוב ושוב רץ החישוב של התאריך. לפתע החסיר ליבו פעימה, הן ערב יום הכיפורים היום, ערב היום הקדוש ביותר לעם ישראל, איך אפשר לפספס את התאריך הזה. רק שנה קודם לכן הוא בילה עם משפחתו בבית הכנסת כשכולו לבוש לבן ואילו עכשיו?
"חייבים לציין את היום הקדוש", חשב לעצמו, "נחזור מעבודה ונציין את היום הקדוש, הן לא יתכן שיעבור ביום הזה בלי שנחוש משהו מקדושתו, משהו שגם יחזיר לנו את צלם האלוקים שבנו, משהו שיזכיר לנו כי אנו לא 'כמוהם', חשב הבחור הצעיר בלבו.
כל היום כולו רקח את המזימה, כל היום כולו חשב כיצד יאסוף את חבריו אסירי הכפיה ויזכיר להם כי היום הוא יום הכיפורים הקדוש. לצום אולי לא יוכלו מפאת פיקוח נפש של ממש, אבל לפחות יזכרו את יום הדין שעונשו כבר מתקיים בהם "מי ברעב ומי בצמא, מי שריפה ומי בחניקה, מי יהרג ומי ישרף".
חזרו האסירים מהעבודה הקשה, בקושי נשאו אותם רגליהם לדרגשיהם. חיות הטרף על שתיים ליוו אותם יחד עם חיות טרף על ארבע, "שנעל, שנעל", מיהרו אותם המפלצות. הם בקושי נגררו, מי שכשל נורה מייד. עד שהגיעו לצריפיהם. הרשל חיכה עד שאחרון הרשעים הארורים עזב את המתחם ואז הוא העז.
"יהודים", קרא לפתע, "אינכם זוכרים, אבל היום הוא יום הכיפורים, האספו ובואו לכאן ונשיר ביחד את 'קול נדרי'", אמר הרשל לחבריו. והם כלא מאמינים, נאספו ובאו אליו. יש לו לר' הרשל קול פעמונים נדיר המרומם את השומע לגובהי מרומים, משהו מטעם גן עדן. לא מעט שבוא מקהילתו ידעו זאת, הוא היה חבר במקהלה של בית הכנסת, משורר בעצמו תפילות. כולם באו אליו להיזכר בימים טובים יותר שבהם יכלו להרשות לעצמם להתכונן ליום הדין, לפני שהיכה בהם יום הדין בעצמו.
הרשל הביט סביבותיו לראות שאין איש מנציגי חיות הטרף בצריף, הם הרי לא ראויים לסמפונייה האלוקית הזאת, אוזניהם הערלות אינם יכולות לשאת קולות של טהרה הבוקעות מלב יהודי שבור ורצוץ. באו וישבו סביב הרשל, "אי יאי יא יא יא יא יי קול נדרי", נשמע הקול הזך והטהור המנגינה המרוממת אותך ישר אל מקומם של מלאכי השרת, "ואיסורי וקונמי אי יאי יא יי, ואיסורי וקונמי אה אה אי ואיסורהי
ולפתע נפתחה הדלת, האסירים קפאו על מקומם בפחד ואימה, היה זה אחד מבכירי קציני האס אס, שומרי המחנה שידוע היה ברשעותו ואכזריותו, והנה הוא עומד בפתח, האומנם בא מלאך המוות לראות בעצמו כיצד מתפללים היהודים על גזרותיו. הנה יקחו עכשיו את הרשל לעמוד התליה, ומי יודע מה יעשו להם עצמם.
"תמשיך תמשיך", אמר מלאך המוות בקול מעורר צמרמורת, והר' הרשל המשיך בנגינת קול נדרי עד תומה. דמעות רבות נפשכו שם כמים, נגינת קול נדרי כזאת לא ניגן הרשל מעולם.
"שמע נא בחור צעיר", אמר המפקד הרשע לאסירו וקולות אחרים, של אנושיות החלו להתגנב למפלצתיות, "היה לי בן צעיר כמוך", סיפר, "היה לו קול ערב ממש כמו שלך, הוא ממש מזכיר אותך, הוא נהרג בתאונת דרכים ומאז אני סובל מהעדרותו, הקול שלך מוצא חן בעיני מאוד, יש לי אורחים מידי ערב בסלון ביתי, ברצוני שתבוא לשיר גם אצלי. בזכותו", אמר לאסירים היהודים, "איש מכם לא יענש, תתייצב אצלי עוד הערב, אני רוצה שתגנן את הניגון הזה ועוד עשרות אחרים", אמר והלך. האסירים נשמו לרווחה, ביום כיפור זה הם נדונו לחיים.
והרשל פינק התייצב אצל המפקד וניגן את הניגון הזה ועוד עשרות אחרות, ניגונים של קודש וגם ניגונים של גרמניה. ואורחי המפקד נהנו משירתו של האסיר היהודי שגם החל לקבל מזון טוב יותר ולחיות תחת חסותו של אותו קצין חובב שירה עד השחרור המיוחל. כך בזכות יום הכיפורים וקול נדרי ניצל ר' הרשל פינק ממוות ונידון לחיים. ועוד מתנה הוא נתן לו, "כל האסירים צריכים היו לקום בשעה 5 לפנות בוקר", מספר הרשל, "אבל אני קיבלתי מתנה שלא תסולא בפז, אני יכולתי לקום בשעה 9 בבוקר, לפעמים זה היה ההבדל בין החיים לבין המוות".
ר' הרשל פינק, שכבר עבר את העשור התשיעי בחייו, אינו מוותר על השירה. כשהוא כבר מגדל דור רביעי הוא עדיין עובר לפני התיבה ונותן את קולו האדיר בפרקי שירה באחד מבתי הכנסת המרכזיים בקהילת יהודי אנטוורפן שם הוא גר. פגשנו אותו בנאפולי שבאיטליה שם עשה עם משפחתו בנופש ואנחנו בעוד אחד מהמסעות הבלתי נגמרים. אין זו פרנסתו, גם בגילו המפולג הוא עודו עוסק במסחר הזהב והוא אף בעל ממון שתרם מהונו לטובת עולם התורה וישוב ארץ ישראל, אבל על השירה הוא אינו מוותר. גם בשבת שבה שהינו במחיצתו, הוא עבר לפני התיבה כצעיר בן 40, "כל תפילה שאני מתפלל", הוא אמר לנו, "היא נקמה מחודשת בנאצים",
"אתה יודע", הוא ניזכר לפתע, "רבה של אנטוורפן הגאון הרב חיים קריזווירט זצ"ל, היה מתנגד גדול מאוד לנסיעות לפולין, הוא אמר, אנחנו לא צריכים להפוך את המחנות לאתרי תיירות ולפרנס את הפולנים שרצחו בנו. באחת ההזדמנויות היתה לי הזכות להסיע אותו מעירנו אנטוורפן לנוטרדאם שבהולנד. ניצלתי זאת כדי לשוחח עמו על מקור התנגדותו לעניין. סיפרתי לו את מה שאני רוצה לספר לך. כשישבנו עם שחרור המחנה, כל הניצולים ששרדו בשן ועיין אמרנו לעצמנו, כבר עכשיו לא יאמינו לנו, בדור הבא מי בכלל יאמין לנו, כל אחד מהניצולים נדר נדר להשתמש בכל כוחותיו כדי לספר את הסיפור הנורא הזה למען ידעו דורותינו. זו הסיבה שאני לא חדל מלספר את הסיפור וזו הסיבה שאני מנצל כל במה אפשרית לספר על כך". מאז שסיפרתי לו את הסיפור הוסרה התנגדותו לביקורים. אלא שהוא התנה זאת בתנאי אחד: שכל היוצאים במשלחות למחנות המוות, יעברו קודם דרכי וישמעו את הסיפור שלי, ורק אז יצאו. ומאז ועד היום כל משלחת היוצאת מאחד מבתי הספר או תלמודי התורה בקהילת אנטורפן, מזמינה אותי ואני מספר להם את הסיפור אני מדבר על כך שוב ושוב למרות שאחרי המלחמה הייתה תופעה שאנשים שוב לא רצו להזכיר את זה, רצו למחוק זאת מחייהם אבל אני רוצה שהדורות הבאים יזכרו זאת".
הוא נולד בפולניה. כשהיה בגיל 3 היגרו הוריו מפולניה לאנטוורפן. יום אחד יצא אביו מביתו לעבודתו, שאליה לא הגיע. מכונית פגעה בו פגיעה ישירה, מכוניות לא היו מצויות כל כך בימים אלה, בכל אופן אביו חיים פינק מצא את מותו בתאונת הדרכים והשאיר אחריו אלמנה רצוצה ושלשה ילדים. הרשל הוא הגדול שבחבורה. שנים רבות גידלה האלמנה את ילדיה באנטוורפן בהותירה אחריה מבטים משתוממים של אנשים שלא הבינו כיצד היא בכלל מסתדרת
למרות שחי ללא אביו, עברה עליו ילדות עשירה בחיקה של משפחה חמה ואוהבת, ילדות חסרת דאגות על ר' הרשל ואחיו. ר' הרשל שכבר אז ניחן בקול הפעמונים שלו, נשלח למקהלת החזנים המפורסמת של החזן המהולל ר' שמעון סירוטה ב'קהל מחזיקי הדת' באנטוורפן.
כשהעננה הכבדה ירה על אירופה. משפחת פינק לא חשבה פעמיים, ארזה את מעט מהדברים הנחוצים לה ולבני ביתי ויצאה מאנטוורפן למקום שעדיין לא נכבש על ידי הנאצים - דרום צרפת, מקום שאליו ברחו יהודים רבים מאוד בשל אותה סיבה בדיוק. כך חיו בה כפליטים, סובלים מרעב מחום וקור נתונים לחסדי הגויים שהואילו לארחם מפעם לפעם, עד שנפל הפור גם על הצרפת, והיא נפלה חלל לפני הגרמנים. עכשיו היו אלה הצרפתים הבולשויקים שבשליחות אדוניהם הגרמנים רדפו אחרי היהודים.
כשהיה בן 17 הגיע למחנה המוות אושוויץ, כמו רבים אחרים, לעולם הוא לא ישכח את המראות את הקור, הבגדים הקרועים שבהם הגיעו היהודים את הרכבות שלא היו ראויות אפילו לבהמות שמתוכן הגיחו, רזים, שדופים רעבים וצמאים וכבויי עיניים, את האכזריות של הנאצים הארורים המלווים בכלבי הטרף שלהם שהאיצו ביהודים ואת מערכת הרמיה הנוראה שבעזרתה הוליכו את היהודים אל מקלחות המוות. "לא לשכוח להחזיר את המגבות והסבון", נכתב על השלטים שלפני המקלחות, אבל הברזים לא הזרימו מים, הם הזרימו גאז. אבל מעל הכל המראה שלא שוכח אף אחד שהיה שם, מראה שלא ימוש מזכרונו של הרשל, עמוד העשן השחור והאפל שהעפיל על שמי אושוויץ שכיסה בשיחרותו הנוראה את הכל, עמוד העשן שמתוכו הגיחו נשמותיהם של הטבוחים על יחודיך, היישר אל כיסא הכבוד.
"מאז שהיתי שם, הייתי מדבר עם חברי ושכני ומכרי. כל מי שחווה לאחר מכן אסון בעקבות מות קרובים, הייתי אומר, אני מבין את כאבכם אבל תדעו, עוד לא היה כאסון הזה שאני חוויתי, עוד לא היה כאושוויץ, והנה אני בניתי את עצמי מחדש, אם אני השתקמתי מאסוני אחרי שאיבדתי את כל אשר לי גם אתם יכולים", מספר ר' הרשל פינק.
מאורעות רבים מאוד עברו על האסירים באושוויץ, כל מי שלא היה שם לא יכול היה להעלות על דעתו", הוא אומר כפי שכל מי שהיה שם אומר, אבל על שניים מהם שעברו עליו הוא חייב לספר, אחד מהם קשור לראש השנה במחנה. "זה היה בשנה האחרונה שהיינו תחת השלטון הנאצי, שנה אחרונה במחנה המוות. חזרנו כולנו מהעבודה רזים ושפופים עם מבט כבוי בעיניים ולפתע ניזכר מישהו מאיתנו, ראש השנה היום. ישבנו כולנו במעגל אחד, ניזכרים בימים היפים ההם שבהם הלכנו כולנו לבית הכנסת, מעוטפים בטלית, והתפללנו לפני בוראנו, נזכרנו בשולחנות החג שערכנו כל אחד בביתו. ואז לפתע, כמו נפל מהשמים, אנחנו שומעים קול ערב כאילו נפתחו השמים ומלאך נשלח אלינו להשלים את זכרונותינו, "לדוד מזמור, לה' הארץ ומלואה תבל ויושבי בה", מזמר הרשל את המזמור ששמע אז. "מי זה יכול להיות"? חשבנו לעצמנו, "האם אנו הוזים או שומעים במציאות ואז ראינו אותו, הוא חזר מהעבודה לצריף, גם הוא ניזכר שהיום הוא ראש השנה. היה זה ידידי הטוב ר' אהרן מילר, אף הוא בעל קול ערב ביותר וחזן מפורסם. לימים התפרסם בנו עוד יותר הלא הוא החזן והמלחין החסידי ר' בן ציון מילר. הוא היה חסיד בויאן ונפשי היתה קשורה בנפשו, היינו שנינו כמו אחים ממש. הוא הצטרף אלינו למעגל ויחדיו זימרנו כמעט ללא הפרעה את פיוטי ראש השנה. עיין לא נותרה אז יבשה. ירדו עינינו דמעות, היו אלה דמעות של דם", מספר ר' הרשל.
ואם בסיפורים כאלה עסקינן, לר' הרשל יש סיפור נוסף הקשור אף הוא לחברו ר' אהרן מילר. "אחד מתפקידי היה לנבור בין חפצי האסירים שהושארו שם, הנאצים חיפשו כסף ויהלומים. הם רצו להטיח את הזהב הכסף והיהלומים שמצאתי. והנה יום אחד אני נובר באשפה ומוצא זהב אמיתי, לא מזהב, היו אלה זוג תפילין, של יד ושל ראש. כאילו הגיעו אלי בחלום. באותם ימים כבר הפסקנו לשכוח איך נראים תפילין. החזקת תפילין במחתרת על ידי יהודי, הייתה נחשבת אצל הנאצים לעברה החמורה ביותר, מרד נגד השלטון הנאצי. הם ידעו בברשעותם כי התפילין הם מקור חיותו של היהודי. אבל לא יהודי יוותר על הנחת תפילין והחזקתם. חרף כל הסכנות, החלטתי להביא את התפילין ולהניחם. לא היתה שמחה כשמחתי באותם ימים. אבל איך מחביאים אותם מהנאצים? החלטתי לחלק את שמחתי ואת תפילי עם חברי בלב ונפש ר' אהרן מילר. ניגשתי לחבר אחר שהיה נגר והועסק על ידי הנאצים בתוך מחסן של ארונות. ביקשתי ממנו שיבנה עבורי איזה מחבוא כי יש לי מה להחביא בתוך מקום נסתר. הוא כמובן לא העלה על דעתו שמדובר בתפילין כי אז הוא לא היה מסכים לשמוע על כך, תפיסת תפילין היתה גזירת מוות מיידית. מן הסתם הוא חשב כי מדובר באוכל.
"וכמה תתן לי עבור בניית המחבוא"? שאל, באותם ימים לא מדובר היה על כסף, לכסף לא היה כל ערך. אנחנו שילמנו באוכל. מייד חשבתי כי אוכל להציע לו סכום עתק באותם ימים שש מנות מרק. חשבתי להתחלק בכך עם ר' אהרן. הוא יתן שלש ואני שלש. חיכיתי שיחזור מהעבודה.
והנה חזר ר' אהרן מעבודתו ומייד קראתי לו לצד והאתי לו את האוצר היקר את זוג התפילין. ר' אהרן מייד פצח בריקוד ומפיו הוא פיזם במנגינה את המילים הבאות: אבא יקר שבשמים, לקחת לי אשה וחמישה ילדים, לא הותרת לי דבר, אנא אבא רחום ונחון תן לי לפחות את זוג התפילין הזה שאוכל להניח.
לאחר מכן סיפרתי לו על המחבוא ועל המחיר ותגובתו הייתה: "הרשל יקר שלי, אתה תתן שלש מנות מרק, כבר נתת די והותר, תן לי את הזכות לשלם על כך לבד.
התפילין נותרו אצל השניים עד תום המלחמה, תפילין של מסירות נפש.
לקראת סוף המלחמה הועברו חלק מאסירי אושוויץ למחנה גרליץ, שם הם שוחררו מעול הנאצים וגם שם ניצל ר' הרשל בנס של ממש. "הייתי חולה מאוד בטיפוס, לא היו לנו תרופות"" מספר ר' הרשל" וגם כמעט לא היה אוכל. והנה לפתע פגשתי אזרח, הוא היה גוי אזרח בלגי, נגע מאוד לליבו שאני אזרח בלגי והוא אמר לי "יש לי תרופה בשבילך, כדור חדש קוראים לו פנצלין. אני אבוא בכל יום לתת לך כדור, אתה תרגיש כמו חדש". האמת היא שחששתי, איש לא ידע מה זה פנצלין, באתי לרופא הרוסי של המחנה והוא אמר לי, "אין לך אופציה אחרת, אין לנו תרופות, אז מה איכפת לך, תנסה". ניסיתי. אחרי שלשה ימים הרגשתי כמו חדש. מה עוד שהאזרח הבלגי היקר אוהב ישראל הזה הביא לי גם מזון טרי. הרגשתי כמו חדש ונרפאתי.
אחרי המלחמה ניסה הרשל לאתר את מושיע נפשו, הוא ידע את שם העיר שבה התגורר הגוי, שארלקולה. "הייתי בן 19 בלבד, חזרתי מהמלחמה לעירי, לביתי, נסעתי לעיר הזאת בצפון בלגיה וביקשתי להיפגש עם ראש העיר", הוא מספר, "מייד שאלו אותי האם קבעתי קודם לכן משום שראש העיר הוא איש עסוק, לא כל אחד יכול להיכנס אליו. אמרתי לפקידיו לומר לראש העיר כי יהודי ניצול אושוויץ מבקש להיפגש איתו. הוא התפנה מייד והכניס אותי ללשכתו. סיפרתי לו את הסיפור המרגש, שאלתי אותו האם הוא מכיר את האיש שזו כתובותו. ראש העיר בעזרת פקידות העיריה איתר מייד את האיש ושלח כרכרה ושני סוסים להביאו לבית העיריה שם הוא הופתע לפגוש אותי. הפגישה הייתה מרגשת, מאז שמרנו על קשר. הזמנתי אותו לחתונתי. לצערי לא יכולתי לכבדו בברכה משום שהוא אינו יהודי, אך הוא היה ראוי לכך", מספר ר' הרשל.
מאז שחרורו השתקם ר' הרשל הוא נשא אשה, נולדו לו ילדים ואף נכדים ונינים. הוא החליט להתפרנס ממסחר בזהב ויהלומים והפך לנגיד המפזר את מעותיו לטובת עולם התורה וישוב ארץ ישראל בעיקר ישובה של העיר חברון. פרנסי העיר מכירים אותו היטב. את קולו הוא עדיין נושא בשירה וזמרה ועובר לפני התיבה בבתי הכנסת של אנטוורפן, אבל לא לפרנסתו.
יהודים רבים שהיו עמו במחנות, זוכרים אותו בזכות השירה, הוא אינו זוכר אותם. "התפלל איתי בבית הכנסת", מספר ר' הרשל, "יהודי שאיני מכירו. שנים רבות הוא התפלל איתי. והנה בשעה טובה, נולד לי נכד ועשיתי ברית. הודעתי על כך לבכלם כמובן גם ליהודי הזה. בברית הזאת השתתף רבה של העיר הגאון רבי אליהו שטרנבוך שהחליף את רבינו הנערץ הגאון רבי חיים קרייזווירט. הוא התכוון כמובן לשאת דרשה. אלא כשהגיע תור הברכות קם לפתע היהודי השקט הזה שהתפלל איתי לקח את המקרופון ולראשונה שמעתי אותו מדבר, "אתם מכירים אותי, אני רוצה לדבר, איני רב ואיני דיין ואף תלמיד חכם אינני, אני בסך הכל ניצול ממחנה המוות אושוויץ ששירתו של ר' הרשל ליוותה אותי תמיד. אני רוצה לומר שכשאיש כזה ר' הרשל מביא בברתו של אברהם אבינו את נכדו, אין זו חגיגה פרטית שלו, זו חגיגה של כל עם ישראל, זו חגיגה של ניצולי השואה, זו הנקמה בנצאים". עין לא נותרה יבשה אחרי הדברים האלה. והגר"א שטרנבוך לקח את המקרופון והוסיף "הכינותי דרשה לברית הזאת, אבל אחרי הדברים שאמר היהודי הזה, אין לי מה להוסיף, כל המוסיף גורע".
פעם אחת", מספר לנו בנו חיים שנילווה הפעם לאביו ונמצא עמו ברעיון, חיים עצמו אף הוא כבר סב לנכדים מאזין בשקיקה לדברי אביו הישיש על אף ששמע אותם פעם אחר פעם, "יצאנו כל המשפחה לסאן פרנסיסקו. התארחנו כמובן במלון חרדי ובו כל גדרי הכשרות המהודרת. והנה ראינם שם יהודי שאינו גורע עין מאבא, לא ידענו מה קרה, אולי עשינו משהו לא טוב. והנה באחד הימים פונה היהודי הזה לאבא ועיניו מאשימות "אינך זוכר כבר יהודים, הא"? התברר שהיהודי הזה היה רק במרחק כמה דרגשים מאבא באושוויץ "אם משהו החזיק אותי בחיים", אמר היהודי הזה, "הרי זו השירה שהשמעת מפעם לפעם שהזכירה לי מי אני שאני עם נבחר ולקראת מה אני הולך ונתנה לי תקווה בחיים", היהודי הזה היה מנהל המלון בעצמו.
ולזכר נס הצלתו, מזה כשבעים שנה, מקפיד ר' הרשל פינק לעבור לפני התיבה בימים הנוראים, החל ממוצאי שבת ראשונה של סליחות ועד תפילת נעילה, יהודים רבים שכבר עזבו את הקהילה ואף עלו לארץ ישראל, מקפידים לחזור לאנטוורפן מידי שנה בשנה על מנת לשמוע שוב את קול הפעמונים של ר' הרשל פינק. "לפני מספר שנים", הוא מתגאה, "באתי לבקר בחברון, ובמוצאי שבת הראשונה של הסליחות, זכיתי לעבור לפני התיבה בסליחות ראשונות. הסליחות הועברו בשידור חי לכל העולם היהודי ואף יצאו בתקליטור.
ועכשיו מזה שנתיים, ממשיך ר' הרשל לעבור לפני התיבה באנטוורפן כשפעם מקהלה של נערים צעירים מלווה אותו בשירתו, הנערים כולם נכדיו והתפילה הזאת היא הנקמה המתוקה בנאצים, מי לחיים ומי למוות. ר' הרשל נידון לחיים
