הכוכב שברח אל האמת

מיוחד: אדם סבאח, שהיה כוכב הכדורסל הנערץ של ירדן בשנות התשעים, התגייר והפך להיות אברך בישיבה, מספר בפעם הראשונה את סיפורו המלא
"ויאמר כל אשר נשמה באפו ה' אלוקי ישראל מלך"
הוא היה בשנות התשעים שחקן נבחרת ירדן בכדורסל וכוכב נערץ על מיליוני צעירים ירדנים. הוא גם היה פעיל בשירות הדת האסלאמית ועסק בפעולות 'חיזוק' מטעם המסגדים. יום אחד הבין שהכל שקר, ועל כן זנח את הכל ונעלם. המוני המעריצים הירדנים שאלו את עצמם מה קרה ל'כוכב' שלהם ולא ידעו כי הוא התייצב בירושלים, שם החל במסע ארוך ומייגע אל יהדותו, מסע שכלל מספר מעצרים בידי משטרת ההגירה הישראלית והרבה נסים שראה במו עיניו. מעולם הוא לא דיבר על כך, אך עתה משעברו ארבע שנים לגיורו המופלא בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, הוא נאות לספר לראשונה ל'משפחה' את סיפור גיורו

כשקרבנו לגן הפעמון, הבנו שזו אינה טעות וכי הצעיר הספורטיבי שלידינו לא עבד עלינו כלל. בגן הפעמון שיחקו באותה עת נערים צעירים כדורסל. הנערים, כולם ערבים מזרח ירושלמים, דיברו ערבית. משקרבנו למקום החלה המולה רבתי. הצעירים הקיפו את אדם חבוש הכיפה על ראשו שציציות התכלת מבצבצות מחולצתו והחלו לריב מי ילחץ את ידיו, מי ידבר אתו ומי בכלל יגע בו. אדם חייך לכולם, וכמו אדם הרגיל לפרסום רב, השתדל להעניק תשומת לב לכולם. מרגע לרגע גברה ההמולה - השמועה שאדם סבאח הגיע למקום עשתה את שלה, למקום הגיעו עוד נערים ערבים מזרח ירושלמים ואנחנו לא ידענו את נפשנו מרוב תדהמה.
# מי זה בשבילכם? שאלתי את אחד מהם.
"מה זאת אומרת", ענה לי כאינו מאמין שאיני מכיר את האיש המפורסם הזה, "הוא אחד השחקנים המפורסמים בעולם שלנו. אדם סבאח היה הקפטן - אתם עושים עליו כתבה?" ניחש. האמת, לא היה קשה לנחש, משום שאוריה תדמור עמיתי הצלם עשה כל מאמץ אפשרי להנציח כל תנועה שלו.
בבת אחת זה חדר להכרה. לידינו צועד מי שהיה סמל הכדורסל הירדני בשנות התשעים, שחקן נבחרת ירדן בכדורסל. מיליוני תושבי ירדן העריצו אותו ובעצם מעריצים אותו עד היום אף על פי שהוא הפך ליהודי.
נערים ערבים רבים הגישו לאדם את כדורם כדי שהכוכב הנערץ שנהיה לפתע ליהודי, יואיל לפחות לגעת בכדור, להאציל ברכה; חלק אפילו העזו לבקש ממנו קצת לכדרר איתם. אדם נענה לכולם, ותוך כדי כך הוא ענה על שאלות.
# פתאום קם אדם בבוקר ונעלם מירדן - מה אמרו כולם על כך? ומה הם אמרו שגילו שעכשיו אתה יהודי?
"האמת היא שאחרי תקופה שלא הייתי בירדן כי הייתי בירושלים, הבחינה התקשורת שאני לא נמצא באזור, וכולם החלו לשאול את עצמם היכן אני נמצא. עד היום הם לא יודעים. רק אלה הגרים כאן גילו אותי כשאני חבוש כיפה, עטור בציציות ומגודל זקן".
# והם החלו לשאול שאלות...
"בוודאי. פתאום הם גילו את הכוכב הנערץ שלהם כיהודי חבוש כיפה, וכמתבקש - שאלו ושואלים שאלות כל הזמן, אז אני עונה להם שמכרתי אותם והחלפתי דת ועכשיו אני יהודי. עיניך הרואות שהם לא הפסיקו לראות בי דמות מיוחדת", הוא אומר ונענה לעוד מעריץ ערבי צעיר המאושר מעצם העובדה שה'כוכב' שם לב אליו.
אז לידיעת הקורא הוד מעלת המלך עבדללה, מלך ירדן, אם אתה מחפש את כוכב הכדורסל שלך שנעלם לפתע מארצך, תמצא אותו באחת משכונותיה של ירושלים. הוא יהודי כשר, נשוי ליהודייה ואב לשני תינוקות יהודיים.
ארוכה ונפתלת הייתה דרכו של אדם סבאח, מי שהיה בשנות התשעים סמל הכדורסל הירדני ושחקן נבחרת הכדורסל שלה, אל היהדות. אדם, שהתגייר לפני שלוש שנים בעיצומם של ימי הרחמים והסליחות, אף לא שינה את שמו. "השם היה יהודי אז מדוע לשנות אותו", הוא מסביר. לפתע פתאום זנח את כל הקריירה המפוארת מאחוריו וברח מירדן, כשמטרתו היא להגיע לארץ ישראל, מקום שבתם של היהודים, לדעת מהו העם היהודי שאליו ערג.
אבל בואו נתחיל מהתחלה.
הוא נולד ברבת עמון למשפחה שונאת ישראל. אביו היה סוחר ואמו עבדה שנים רבות בשגרירות של הרשות הפלסטינית בירדן. "גדלתי על שנאת ישראל יוקדת. לימדו אותי שהיהודים הם מפלצות וכי אין לצפות מהם לשום דבר חוץ מרע", הוא נזכר. בהיותו בן שתים עשרה קיבל אביו הצעת עבודה שאי אפשר לסרב לב בבגדד. משפחת סבאח עקרה לבגדד, ושם ספג אדם מנות מרוכזות של שנאת ישראל שכדוגמתן הוא לא ראה בשום מקום אחר. "אנשים אינם מבינים", הוא אומר, "העיראקים אומרים שהם לא נגד יהודים אלא רק נגד מדינת ישראל, אבל זה לא נכון, בתור ילדים לא יכולנו לפתוח יום לימודים אם לא היינו מקללים את העם היהודי, את איראן ואת חומיני - כך נפתח יום לימודים בכל בית ספר. אז תאר לך מה חושב עיראקי ממוצע על היהודים.
עם פרוץ מלחמת המפרץ הראשונה חזרה משפחת סבאח לרבת עמון.
אדם תמיד אהב את הדת, כמוסלמי שהה במסגר זמן רב מאוד. אחרי התיפלה, נהג אדם הצעיר להישאר עם זקני המסגד וללמוד מהם עוד ועוד על תורת האסלאם. עד גיל שבע עשרה היה המסגד ביתו השני של אדם. בגיל זה הצטרף לחבורה מיוחדת של מוסלמים שקיבלו עליהם לעסוק בקירוב, דהיינו לעבור מדלת לדלת בשכונותיה של רבת עמון ולדבר עם בעלי הבית על הקוראן ועל מוחמד.
"התחלנו בערים מרכזיות", הוא מספר. "היינו עוברים מבית לבית ומדברים עם בעלי הבית על המצוות המרכזיות באסלאם, על מוחמד ועל התיפלות, מנסים לעורר אותם להתקרב למסגדים ולהיות דתיים. זאת הייתה חבורה מובחרת של צעירים מוסלמים שעסקו ב'קירוב'".
בד בבד, החל אדם הצעיר לפתח קריירה ספורטיבית. הוא הלך להתאמן מדי יום, ולאחר מכן הגיש מועמדות לשחק באחד ממועדוני הספורט של רבת עמון, התקבל והתחיל לפתח קריירה. הוא עלה מליגה לליגה, מקבוצה לקבוצה, והפך להית אישיות מפורסמת ברבת עמון. בבד בבד עם התפתחות הקריירה הספורטיבית, התחילה הידרדרותו הדתית. "הרגשתי פתאום שאני לא רוצה עוד את הדת. הים אני יודע שזה היה מכיוון שלא רציתי את הדת כפי שהיא הצטיירה בידי המוסלמים", הוא מספר. בגיל שמונה עשרה פרש מכל תפקיד דתי שהיה לו, פשט את הבגדים הדתיים שבהם היה לבוש וחזר להיות חילוני. "ההורים הצטערו מאוד לשמוע", מספר אדם, "אבל אותי עניין באותה תקופה רק דבר אחד - ספורט".
המשפחה חשבה שהשתגע, אבל אדם החל להתמסר לעולמו החדש - ספורט - ועשה בו חיל.
אבל בסופו של דבר גם אדם עצמו התחרט על עזיבתו את הדת והחליט 'לחזור בתשובה' ולשוב לתיפלות במסגד. בשלב הזה החלו להתעורר בו הספקות הראשונים על נכונותה של האסלאם.
"לפתע נדלקה לי נורה אדומה בראש - הרי עם ישראל מוזכר כל העת בקוראן, מפרק הפתיחה הנקרא סורת אל פתאח והלאה, בכל התפילות כולן אומרים 'בשם ה' הרחמן המרחם על הבריות, זה שבידך יום הדין, בך אנחנו נעזרים, תן לנו את דרך האמת דרך העם שבו בחרת ולא דרך העם שקיללת. שלא נהיה מהחוטאים אמן'.
"בכל יום הייתי אומר את התפילה ומעולם לא שאלתי מה פירוש המילים 'תן דרך העם שבחרת בו' - מי זה העם הזה, ומי זה העם שקילל - שממנו אתרחק. בסוף התפילה יש קטע שנקרא תפילת אברהם, שבו אומרים 'ה' תתפלל על מוחמד ועל העם של מוחמד כמו שהתפללת על אברהם והעם שבחרת'. שאלתי את עצמי, הרי אני מהעם של מוחמד ואני מבקש שיתפלל עליי כמו שיתפלל על אברהם והעם שלו - אז מי העם של אברהם? אם זה לא העם שלי, סימן שיש עם של אברהם שכמוהו אני צריך להיראות.
"התחלתי לחפש בספרים והגעתי למעמד הר סיני, מה שהתחבר לי היטב לעובדה שיש עם נבחר - שהרי בתיפלות אמרתי 'דרך העם שבחרת בו'. העם שנבחר הוא עם ישראל. אם כך, שאלתי את עצמי, איך אני מתפלל יום יום להיראות כמו העם הזה, ובה בעת אני שונא אותו?
"לא יכולתי לשאת עוד את השקר. באתי למסגד לשיכים ושאלתי אותם גלויות. אמרו לי עם ישראל טעו ועשו את העגל ולכן ה' קילל אותם. אמרתי לעצמי, האם כל העם חטא? כל העם השתחווה לעגל? לא, יש כאלה שלא השתחוו. וחוץ מזה, אם העם נענש, איך הוא מתקיים והוא שולט על אחת המדינות החזקות בעולם? אם הוא בעונש שיישאר בעונש..."
לשיכים לא היו תשובות על השאלות של כוכב הכדורסל הירדני. אדם סבאח החליט לעשות את המסע בעצמו ולהכיר את הספרים האחרים חוץ מהקוראן. הוא רצה לדעת מהי תורה. איך אפשר להגיע לזה בלי להגיע ליהודים? כך הגיע למסקנה כי הוא חייב לעזוב את ירדן כדי לחפש את דרך האמת.
הוא פנה לקונסוליה הישראלית וביקש אשרת כניסה, אולם השגרירות סירבה. לכן החליט לצאת לאחת ממדינות אירופה ולמצוא שם קהילה יהודית. בינתיים פנה לאחד מחבריו מקבוצת הכדורסל וביקש ממנו שינסה לסדר לו אשרת כניסה לישראל. שנתיים עברו עד שהשיג אדם את אשרת הכניסה לאירופה, ושבוע לפני יציאתו המתוכננת הצליח אחד מחבריו להשיג לו אשרת כניסה לישראל, לא פחות ולא יותר.
את אשרת הכניסה מקבלים על דף נפרד, משום שחותמת ישראלית על הדרכון הירדני מונעת מבעל הדרכון להיכנס למדינות ערב האחרות. בשעה עשר בבוקר הוא קיבל את אשרת הכניסה, וכבר בשעה ארבע אחר הצהריים עומדות היו רגליו בשערי ירושלים. בודד וגלמוד, בלי הזוהר והפרסומת בירדן, בלי קרוב, מכר וגואל, עמד אדם ברחובה של העיר שאליה כה השתוקק להגיע וניסה להסביר לעצמו מה עבר עליו ולאן הוא הולך.
"לא נפרדתי מאיש לשלום, ברחתי מירדן. לא היה לי שום דבר. לקחתי שקית ובה זוג מכנסיים ושתי חולצות ונסעתי לירושלים לדודים שלי בלי להודיע להם קודם", הוא מספר. "במעבר הגבול בגשר אלנבי ראיתי לראשונה בחיי יהודי דתי - חייל דתי במילואים, מזוקן, ציציותיו מתבדרות ברוח וכיפה ענקית על ראשו. התחלתי לפחד כפי שלא פחדתי מעולם, רעדתי מפחד ואיני יודע מדוע".
בית דודו בעיר העתיקה סמוך מאוד להר הבית בירושלים ולהבדיל למסגד אל אקצה. "הרגשתי הרגשה מוזרה, אבל לא הרגשתי במסגד שום הרגשה מיוחדת. הלכתי לכיפת הסלע שעל פי האגדות המוסלמיות עומדת באוויר עוד מהימים שבהם מוחמד עמד שם והתפלל ותפילותיו עלו למעלה והסלע רצה לעלות איתן אבל נותר באוויר, הבטתי אל הסלע - וגם האגדה הזאת נותרה תלויה באוויר, הסלע עמד על מקומו ולא היה נראה שאי פעם הוא היה באוויר. הרגשתי שיש כאן שקר.
"לאחר מכן סרתי לבית הדודים שלי, הצגתי את עצמי, קיבלו אותי ונותרתי אצלם שלשה חודשים. מדי יום עליתי להר הבית וישבתי שם. לבן דודי יוסף הצעתי - בוא נכיר את היהודים. הוא הציע לי לבוא אתו למסעדה בהדרים".
במסעדה הוא גילה איש מזוקן חבוש כובע רחב תיתורה ולבוש מעיל ארוך. זה לא היה בעל המסעדה, זה היה המשגיח. "לא ידעתי שבכל מסעדה צריך להיות משגיח, חשבתי שההשגחה על הכשרות היא כמו באסלאם, לא אוכלים דבר אחר וכל היתר כשר. אמרתי לעצמי, האיש הזה נשלח מהשמים במיוחד בעבורי, הוא האיש שאותו צריך לשאול על התורה".
אדם לא התבייש, התקרב למשגיח והתחיל להפציץ בשאלות, לא בעברית אלא באנגלית. "מה אתה עושה כאן, מי אתה? ובכלל, היהודים טובים יותר מהמוסלמים", התריס כנגדו המשגיח בחשבו שהדבר ירתיע את מי שהוא חשב לפועל ערבי חדש. "הוא לא הבין שהוא רק מצית אצלי יותר את הלהבות, משום שכל מה שרציתי לדעת הוא בדיוק את זה, מדוע היהודים טובים מכולם", נזכר היום אדם.
לעזרתו של אדם הגיע אחד המלצרים. אדם סיפר לו על רצונו ללמוד תורה, לשמוע מה התורה אומרת בנושאים רבים שאת עמדת האסלאם עליהם הוא מכיר היטב. המלצר היהודי שמע את הסיפור והכיר לאדם אישה העוסקת בנושאים האלה. "היא תעזור לך", אמר לו.
אדם נפגש עם אותה אישה, זו שמעה את הסיפור והחליטה לקחת את אדם לאחד מגדולי המקובלים בירושלים ומשם הישר לבית הדין הרבני לפתיחת תיק גיור. הרב המקובל לא יכול היה לפגוש את אדם, וזה פנה הישר לבית הדין. אלא שמזכירת בית הדין הביטה בצעיר הערבי שבא להתגייר ולא האמינה למראה עיניה. היא נטלה את הדרכון של אדם, צילמה אותו ו.. הזמינה לבית הדין את המשטרה.
"ראיתי את המזכירה מצלמת את הדרכון, ראיתי אותה מרימה טלפון, לא היה לי שום ספק מה היא עושה, הבנתי שתיכף תופיע המשטרה. כעבור מספר דקות ראיתי מבעד לחלון ניידת משטרה. אמרתי לכל מי שהיה סביבי שתוך מספר דקות יופיעו כאן שני שוטרים וישאלו היכן אדם סבאח. הם הסתכלו עליי כאל אחד שנטרפה עליו דעתו, אבל כשהגיעו השוטרים גם הם היו המומים". 'חיכיתי לכם', אמר להם אדם סבאח כששאלו היכן הוא נמצא.
אדם נעצר ונלקח לתחנת משטרת תלפיות ואחרי חקירות הועבר לכלא רמלה למחלקה של שוהים בלתי חוקיים המעמדים לגירוש לארצות מוצאם. ובינתיים האישה שהתנדבה לעזור לו, לא נחה ולא שקטה. היא פנתה לרב המקובל וסיפרה לו שהבחור נעצר. "אל דאגה", הבטיח לה המקובל, "תוך עשרה ימים הוא ישוחרר".
ביום העשירי לשהותו בכלא, כשהוא מיועד לגירוש, עבר סוהר בכלא ושאל אסירים אם ברצונם לראות שופט. השופט הזה נועד לשמוע קובלנות מעובדים זרים בטרם יגורשו, על מעבידים שלא שילמו, על התחייבויות שלא כובדו, דברים של הרגע האחרון טרם יגורשו העובדים הזרים למדינותיהם, כדי שלפחות יקבלו את זכויותיהם הבסיסיות. אדם החליט לבקש לראות שופט.
ברגע שראתה השופטת את אדם סבאח, ביקשה מהמתמחה שהיה לידה לצאת החוצה ולסגור את דלת לשכתה. היא הישירה מבט לאדם. "אני מכירה אותך מאיזה מקום. עוד בהיותי עורכת דין, באו להתייעץ אתי כיצד לסדר אותך בצורה שתוכל ללמוד תורה בישראל, אני מכירה את הסיפור שלך. אסור לי לשחרר אותך, אלא רק לזמן קצוב בערבות עצמית של לפחות 35,000 שקלים".
"אבל לא היה לי כלום, לא יכולתי לשלם ערבות אישית ולו של שקל אחד", מספר אדם.
השופטת יצרה קשר עם האישה שעזרה לאדם כל העת והדריכה אותה מה לעשות, אבל גם לה לא היה כסף להפקיד כדי לשחרר את אדם. לאדם ניתנה אורכה של שבוע להסדיר את ענייניו. השחקנים בנבחרת ישראל בכדורסל ובראשם הקפטן אלון קפלן הם שהחליטו לעזור לעמית הירדני. הם השיגו הלוואה של 10,000 שקלים לאדם והפקידו את הכסף בעבורו. עכשיו אדם סבאח צריך על פי חוק להשתחרר, אולם הצרות באו בצרורות: אחד ממפקדי משטרת ההגירה התנגד לעמדת השופטת והחליט על דעת עצמו שלא לשחרר את אדם. האישה שעזרה לאדם פנתה לשופטת, וזו הפנתה אותה למהדורת החדשות הקרובה של קול ישראל. במהדורת החדשות שמעה הבחורה כי אחד מהקצינים הבכירים של משטרת ההגירה פוטר ממשרתו לאחר שסירב למלא החלטה של שופטת. אדם יצא לחופשי אבל לזמן קצר.
שוב הוא פנה לבית הדין לגיור וביקש להתגייר, ובבית הדין שלחו אותו לאחד הדיינים. כשהושיט אדם לדיין את דרכונו הירדני אמר לו הדיין: "ברגע שיהיה לך דרכון אחר אוכל לעזור לך, בדרכון הזה אין לי מה לעשות, תחזור למדינה שלך. "מעולם לא הרגשתי פגוע יותר מהרגע הזה", משחזר אדם, "גם כשאבי נפטר וטיפלתי ברחיצתו, בניקיונו ובקבורתו לא בכיתי כלל, הפעם הראשונה זה שנים רבות שבה מצאתי את עצמי יושב ובוכה, הייתה הפעם הזאת. הרגשתי שעולמי חרב עליי. קניתי ספר ללימוד עברית, הסתגרתי בבית במזרח ירושלים ולמדתי עברית. תוך כדי כך לא הפסקתי לחפש דרכים כיצד לקדם את ענייני.
"למדתי עברית ודיברתי עם הקב"ה", הוא מספר. "הייתי הולך ברחוב ומדבר לקב"ה כאילו אני מדבר לעצמי. הייתי רואה עצים ואומר לקב"ה שאני מקנא בעץ שנטוע על מקומו ואני לא. ביקשתי מה' רק דבר אחד, תן לי לחיות ולמות היכן שאני צריך".
חבר מנבחרת ישראל בכדורסל הוא שהחליט בסופו של דבר לעזור לעמית הירדני כוכב הכדורסל המפורסם וקישר אותו לראש ישיבת 'נחלת צבי' הרב יעקב שמעון. "הוא היחיד שיכול לעזור לך", אמר לו. הרב יעקב שמעון קיבל אותו למרות צו הגירוש שעמד נגדו במשרד הפנים וחוסר מעמדו שם.
בינתיים נסגרה ישיבת 'נחלת צבי' ותלמידיה עברו ל'מכון מאיר' - וגם זה לא עבר בקלות. כל עוד הוא לא יסדיר את מעמדו במשרד הפנים איש אינו יכול לעזור לו. "ישבתי לפני רבנים ב'מכון מאיר', סיפרתי להם את סיפורי והם החליטו לקבל אותי. עד מהרה גילו תלמידי 'מכון מאיר' מיהו האוצר שנפל להם בתוך הישיבה - כוכב הכדורסל של ירדן שהחליט להתגייר. אדם הפך לאדם מפורסם בתוך 'מכון מאיר', הכל ביקשו לעזור לו. במקביל הוא ניסה לקבל מעמד של גר במשרד הפנים.
באחד הימים הזדמן אדם לנמל התעופה בן גוריון עם חברים, שם הוא נעצר מיד בשל צו הגירוש שעמד נגדו. לא הועילו כל טענותיו שהוא לומד ב'מכון מאיר' ושהוא מועמד לגיור. שוב הוא שמע את חבטת דלת התא מאחוריו, שוב הוא חזר לאותו מעמד - מועמד לגירוש מיידי. שוב חרב עליו עולמו, ושוב שלח לו ה' איזה 'אליהו הנביא' לפתוח לו דלתות. הפעם זה היה קצין משטרה בשם דוד גואטה. "אתה נראה לי משהו אחר, לא כמו כל העובדים הזרים הנמצאים כאן", אמר לו, ואדם סיפר לו את סיפורו המיוחד. "שמע מה אני אומר לך", אמר גואטה, "אתה חוזר עכשיו לישיבה ובמבקש מהרב שלך שיתקשר אליי. בינתיים עד להסדרת מעמדך במשרד הפנים אתה אינך נמצא ליד משטרה או ברחוב, אלא נשאר בישיבה כל הזמן, אתה חייב להסדיר את מעמדך".
שוב בפעם המי יודע מה קרה הבלתי אפשרי, דלתות התא נפתחו ובאופן פלאי אדם יצא לחופשי וחזר לישיבה. אבל שרשרת הנסים הבלתי פוסקת לא חדלה: הפעם פנתה ממשלת ירדן לממשלת ישראל ותבעה ממנה להסגיר אליה מיד את אדם סבאח. מי שהשיב לירדנים באמצעות ממשלת ישראל היה מִנהל הגיור שהודיע כי 'אדם סבאח אינו עוד אזרח ירדני אלא אצלנו, והוא מעומד לגיור, ולפיכך הוא לא יחזור לירדן".
עוד שנתיים ימים המשיך אדם ללמוד ב'מכון מאיר' בשקט יחסי, בלי להיעצר, אבל יום אחד טייל עם חברים ליד בית הנשיא. באותה תקופה הכריזה המשטרה 'עליהום' על עובדים זרים. הוא נעצר ברחוב. שוב הוא סיפר את סיפורו המיוחד, והפעם השוטר ליווה אותו עד הישיבה. "תראה אדם, אני מאמין לך", אמר לו קצין המשטרה, "אני אלווה אותך לקומה השנייה, מקום מגוריך, כשאני לבוש אזרחית, כדי לא לבייש אותך", אמר לו מפקד המשמרת. הם הגיעו לישיבה, אדם עלה לחדרו, לקח את חפציו ופעם נוספת במסעו הארוך אל היהדות מצא עצמו עצור, הפעם בכלא ניצן סמוך לעזה כשהוא מועמד לגירוש.
שמים וארץ הופעלו, ראשי הישיבה פנו לשועי המדינה, האישה המדוברת פנתה לשר סלבן שלום, חבריו אמרו תהילים, ראש המחלקה לגיור ב'מכון מאיר' הרב יוסף דינקביץ עשה כל מה שיכול היה לעשות - אולם כולם השיבו את פניהם ריקם, אדם סבאח יגורש ויהי מה.
אבל את העולם הקב"ה מנהל. בשבת הודיע אדם סבאח לסוהריו כי הוא שומר שבת ולא יוכל להישאר בתא עם עובדים זרים גויים המחללים שבת כשמכשירים אלקטרוניים פתוחים בתא. סוהר דתי ריחם עליו ונטל אותו תחת חסותו למשך השבת. הוא גם עשה לו קידוש, ויחדיו הם השתעשעו בדברי תורה. ביום ראשון הוחזר אדם לתאו הרגיל והמתין לישועות.
והן הגיעו בדמותו של השופט הדתי דן ליברטי שעמד לרשות העובדים הזרים. ביום ראשון עבר סוהר בין התאים ושאל מי מעוניין לראות שופט. אדם, למוד ניסיון, ביקש לראות שופט. הוא נכנס לאולם המשפט המלא מפה לפה והבחין כי השופט עצבני. "לא היה לי הרבה מה לעשות, הוצאתי מכיסי את ספר התהילים והתחלתי לומר כשאני ממתין. לפתע השופט שם לב אליי ושאל מי זה האיש הזה בציציות ובכיפה האומר תהילים בדבקות. נציג משרד הפנים סיפר את סיפורי תוך שהוא מדגיש כי אין לי מעמד וכי לא ייתכן להמשיך כך ועליי להיות מגורש מישראל.
"השופט העיף בי מבט והחל לשאול אותי שאלות מקיפות בענייני יהדות. על הכל עניתי. הוא שאל שאלות על המצוות, על התורה, על שבת וכשרות, על דיני בשר וחלב - דברים בסיסיים שכל גר אמור ללמוד אותם ולדעת אותם. לפתע שאל אותי אם אני מכיר את הספר 'קיצור שולחן ערוך'. ודאי שהכרתי. הוא ביקש ממני לצטט את הסעיף הראשון בספר - ציטטתי.
"הוא כה התרגש, וכך כתב בהחלטתו: 'למרות התנגדות משרד הפנים והמשטרה, אני מחליט בזאת לדחות את הגירוש של אדם סבאח ואני מאחל לו מכל הלב שיזכה להתגייר בקרוב, להקים בית נאמן בישראל ולהגדיל תורה ולהאדירה, ואני מצווה על משרד הפנים להסדיר את מעמדו באופן מיידי כגר'".
בצהרי יום ראשון חזר אדם סבאח לישיבה. חבריו ורבניו קיבלו אותו כקבל פני מת שקם לתחייה, איש לא האמין שאדם סבאח באמת יחזור לישיבה, כולם תהו ותמהו על האופן הנסי שבו התרחש הדבר. החלטת השופט דן ליברטי אינה מקובלת כלל בעולם המשפט בישראל, ואין ספק כי הקב"ה הכניס בראשו של השופט את הדברים האלה.
אדם נותר בישיבה מחכה לגיורו - אך זה התמהמה. ביוזמתו פנה למי שהיה אז מנהל בתי הדין לגיור הרב אליהו מימון, וזה קיבל עליו את הטיפול האישי באדם סבאח שהמתין לגיורו זו השנה השביעית. "הגיע ראש השנה", מספר אדם, "התפללתי מעומק הלב לה' שאוכל להצטרף ליהדות, לעם אשר בחר בו ה', בכיתי וכנראה זה עזר", הוא מספר. באחד הימים בעשרת ימי תשובה התקשר אליו הרב מימון וביקש ממנו לבוא מיד לבית הדין לגיור. באותו יום, אחרי סדרת שאלות קשה, התקבל אדם סבאח ליהדות, באותו יום הוקז דמו לצורך ברית מילה כדת משה וישראל והוא גם הוטבל ליהדות.
שבע שנות מסע ארוך ומייגע הסתיימו, כוכב הכדורסל הירדני הפך להיות יהודי. אדם סבאח נשא לאישה את אותה בחורה שעמדה לצדו ולזוג נולדו שני ילדים. הוא מחלק את זמנו בין לימודים בכולל לבין עבודת כפיים בתור קבלן שיפוצים. ביום שישי הוא נזכר בעברו הספורטיבי במגרש הספורט של גן הפעמון, שם ממשיכים להמתין לו המוני צעירים ערבים שעוד זוכרים אותו בתור כוכב כדורסל, ולמרות הכיפה, הזקן והציציות שנוספו הם מחכים למגע האישי אתו. "הגעתי אל המנוחה ואל הנחלה", הוא מסכם, "אני חלק מאותו עם שהקב"ה בחר בו ורק דרכו יתגלה שמו של הבורא יתברך בעולם", הוא אומר בעברית צחה.