העיירה היהודית בקצה השלג

שעתיים נסיעה מטהרן
במקום הכי נידח וציורי בעולם, אחרי שכבר נדמה כי הישוב נגמר, בתוך ערבות השלג ואחרי שגמעו מאות קילומטרים של כבישים משובשים נעדרי תאורה ושלטים, מנותקים מכל קשר עם העולם מבוססים בין ערמות השלג, התגלתה לפתע העיירה היהודית קרסנה סלבודה שליד קובה. בתוך בית המדרש במרכזה של העיירה גילו אהרן גרנות ואלי קובין עשרות צעירים שוקדים על תלמודם וחשבו כי הם צופים בפטה מורגנה, אך הייתה זאת מציאות אמיתית של קהילת היהודים ההריים ששמרו על יהדותם במסירות נפש תחת השלטון הקומוניסטי ושבו ועוררו את יהדותם אחרי שהשתחררו מעולה של ברית המועצות. היה זה שיאו של ביקור במקום הכי קרוב לגנהינום האיראני. שם בלב האוכלוסייה השיעית חיה קהילה מופלאה הנתונה לאיום תמידי של חוליות חמאס המתאמנות באיראן השכנה הלוחצת על שכנתה לנתק את הקשרים עם ישראל אך למרות זאת פועלת באין מפריע לא רק הקהילות היהודיות שם אלא גם השגרירות הישראלית.

היינו אחרי מספר שעות של נסיעה לקצה העולם, לא מצפים לפגוש בני אדם, כשראינו אותם לא הבנו האם פטה מורגנה חזו עיננו או מציאות אמיתית. ואז לפתע כאילו הגיעו משום מקום ראינו את חבורת בחורים צעירים פוסעים לאיטם בתוך ערבות השלג הלבן, ברחובות עטויי ערפל שבעטיו אי אפשר היה לראות מטווח של מטר. אבל למרות הראות הלקויה והשלג שירד ללא הפוגה, והלבוש החם והכבד שעטו כולם, אי אפשר היה שלא לראות כי לראשיהם חבשו כיפה, בידיהם החזיקו גמרות. צעדנו בעקבותיהם המומים, זהו הדבר האחרון שציפינו לראות במקום הזה, עלינו בעקבותיהם במדרגות. בחדר המבוא הסירו את נעליהם. לאורך הקיר היו סדורים נעליים נוספות שהוסרו מרגליהם של הנמצאים במקום, את הנעליים החליפו כפכפים מיוחדות, גם אנחנו עשינו כך בעקבותיהם ואז הם פתחו את הדלת. בבת אחת עברנו לעולם אחר, חום נעים שיצא מבית המדרש המוסק היטב, לנגד עיננו נגלה בית כנסת חדיש ומפואר שזה עתה נבנה. על שטיחיו המפוארים מסודרים מושבים מעץ חדיש ומשובח ועליהם יושבים עשרות צעירים הממלאים בקולותיהם את חלל בית המדרש והם לומדים תורה. רגע, האומנם אנחנו בבני ברק בירושלים או במקום הכי נידח והכי ציורי בעולם, מי ציפה שדווקא כאן יתגלו המתמידים הצעירים. הם אפילו לא טורחים להרים את ראשם על מנת להתבונן בנו, אורחים זרים שהגיעו לעיירה שלהם. אלה הם השעות שלהם שבהם הם יושבים ולומדים ואיש לא יפריע להם לעשות כן. חלק מהצעירים לומדים לבדם, חלקם משתתף בשיעור שמוסר ר' יונה יעקובי שליח חב"ד במקום שעליו תכיף נרחיב את הדיבור.
ברוכים הבאים לעיירה קרסנה סלבודה שפעם קראו לה איבריה סלבודה או במילים אחרות שכונת היהודים, עיירת היהודים במקום הכי נידח בעולם בצפונה של אזרביג'אן, על גבול רוסיה. עיירה יהודית נפרדת מהעיר קובה שבה מתגוררים הנוכרים. בינה לבין שכונת היהודים מפרידים נהר וגשר. יש האומרים כי היא בעצם העיירה היהודית האחרונה עלי אדמות. דרך ארוכה עשינו על מנת להגיע אליה, מהלך שלש שעות נסיעה מבקו בירת אזרביג'אן, על כבישים מרוסקים חסרי תאורה נעדרי שלטים, במקום שבו נגמר העולם המיושב, רחוק מכל דבר. מי חשב שנמצא בו בני אדם והנה אנחנו בלב עיירה יהודית. לא רק שגילינו כאן יהודים, אלא יהודים שומרי תורה ומצוות בשיאו של לימוד תורה סוער בבית מדרש חדיש ומחומם. אנו משפשפים עיניים בתמהון, האומנם אנו רואים נכון, משפשפים את אוזנינו, האומנם קולות של לימוד תורה אנו שומעים, הוויות אביי ורבא חידושי ראשונים ואחרונים? ההיה או חלמנו חלום?
זאת הייתה ההפתעה האמיתית שציפתה לנו בביקורנו באזרביג'אן, ארץ מוסלמית ובה רוב שיעי, המדינה הסמוכה ביותר לאיראן שבתוכה, בשני מוקדים בבקו ובקובה, חיה קהילה יהודית גדולה חיי רווחה ועושר ביחסים מצוינים עם הממשל המוסלמי-שיעי, ארץ שבה נתפסו ממש בימים שהיינו בה, חוליות של חמאס שזממו לרצוח כמה גורמים ישראלים בעיר ובתוכם גם את שגריר ישראל..
מדוע פועלים כל המחבלים וארגוני הביון דווקא מאזרביג'אן ולא ממדינות אחרות הגובלות באיראן? שאלנו את עצמנו ועם נחיתתנו קיבלנו את התשובה.
בשעות צהרים מוקדמות נחתנו בבאקו, בירת אזרביג'אן, בתוך נמל תעופה קטן ובית נתיבות קטן עוד יותר. לפני דוכני החתמת הדרכונים משתרר תור ארוך מאוד, תור ארוך עוד יותר השתרר לפני הדלפקים של קבלת אשרות הכניסה למדינה. מאחר ולאזרביג'אן אין שגרירות בישראל, נאלצים ישראלים לעמוד בתור לקבלת האשרה ולקבלה בנמל התעופה. שעות ארוכות הם יכולים להמתין בתור יחד עם עוד עשרות נוסעים שבאו כמונו ממקומות שונים בעולם ששם לא יכלו לקבל את אשרת הכניסה שלהם.
לא אם יש לך קצת כסף. לפתע ייגש אליך שוטר וישאל באדיבות לרצוננו, בלי להתבלבל הוא יסביר מייד כי אין די לעמוד בתור וכי יש למלאות מייד טפסים שיסבירו את מטרת ההגעה לכאן. עמידה רגילה בתור אורכת לפחות שעתיים. ואז, בלי בושה, בריש גלי, יכול השוטר להציע לממתין להוסיף עוד 20 דולר על כל אשרה ולשלם לו 60 דולר במקום 40. "זה ייקח עשר דקות במקום שעתיים", את ההצעה הוא יציע בריש גלי, משל הציע מסלול מיוחד לאנשים חשובים מאוד, 'ביזנס קלאס', במדינה כזאת שבמחיר 20 דולר אתה קונה שוטר, מי יודע באיזה מחיר אתה קונה דרכון מזויף או אפילו אמיתי, 40 דולר שהוא ישלשל לכיסו, הספיקו לו כנראה לשבועיים ימים. בצומת הזאת שבו הוא ניצב, אפשר להניח שהוא משלשל לכיסו לא מעט שטרות כאלה.
אזרביג'אן התגלתה לעיננו כתערובת מוזרה של מדינת עולם שלישי שבה השחיתות והריקבון השלטוני פשה בכל מקום, יחד עם עושר עצום הנובע מבארות נפט בלתי נדלים המספקים לפחות 15 אחוז מהנפט של מדינת ישראל, מצד שני השלטון המושחת לא עסוק רק בלספק את תאוותיהם של ראשיו, אלא גם את צרכי העם באמת. באזרביג'אן של היום אין כמעט עוני, הכסף מבארות הנפט מחולק לכולם בעין יפה. אזרביג'אן כולה נראית כמו אתר בניה אחד גדול. מנופים, טרקטורים, פועלי בניין, מערבלי בטון, פרויקטים של בניה מפוזרים בכל מקום אפשרי. הטרקטורים הרסו, כבשו וטחנו עד דק אזורים שלמים ישנים שנותרו מהתקופה המנוונת של השלטון הקומוניסטי של ברית המועצות ותחתם נבנים במהירות עצומה בנייני פאר מהודרים שאף עיר מודרנית מערבית לא הייתה מתביישת בהם. דיירים שגרו בדירות עלובות ורקובות שנים רבות, מפונים על ידי השלטון חינם אין כסף ליחידות דיור מפוארות וחדשות. בתי עסק מדשדשים עטויי עוני, הועברו לקניוני פאר שנבנו תחת חנויותיהם והחלו לראות הון מהקונים הרבים שאף הם התעשרו לפתע משפע העבודות שמציע השלטון לכל דורש. תחת הכבישים המשובשים ומלאי הבורות, נבנו כבישים חדישים, מחלפים מודרניים וגשרים משוכללים שעליהם נוסעים בערבוביה מכוניות פאר של מתעשרים חדשים שכמותם לא רואים בישראל ומכוניות ישנות שדומה כי עוד רגע יתפרקו על נוסעיהם.
"השיטה כאן פשוטה", מסביר לנו אחד הקבלנים הבונים, "מהנדס העיר מסמן עוד אזור המיועד להריסה. חברות בניה מתמודדות על בניית הבניינים. התקציב כולו מגיע מהעירייה. להלכה מתקיים מכרז על פי כל חוקי המכרז. למעשה, החברה הזוכה היא זו ששימנה בצורה המיטבית ביותר את אלה שמחליטים. החברה היא זו האמורה לנהל מו"מ עם הדיירים על גובה הפיצויים שהם יקבלו תמורת פינוי דירתם. אף אחד לא מסתפק במחיר הריאלי של דירתו. כולם ניהלו מו"מ ארוך ומייגע עם הזכיין שהסתיים לרוב במפחי נפש. דיירים רבים לא רצו לפנות משום שידעו שלזכיין אין ברירה ולבסוף הוא ייתן את הסכום הנדרש. משראתה העירייה את מצוקת החברות החליטה ליטול את היוזמה לידיה. מעתה והלאה אין מו"מ עם הדיירים, הם מקבלים צו פינוי מהדירות ותמורת הפינוי ומעבר הדירה הם אינם מקבלים כסף אלא דירות גדולות יותר מאלה שהיו להם וכמובן דירות מפוארות יותר.
עשרות קילומטרים של העיר נמצאים עכשיו בהריסה ובניה. אזורים שלמים נסגרים ונפתחים. בניינים ישנים שמטו לנפול אך היו בעלי חשיבות ארכיטקטונית או היסטורית הושארו על כנם, אך בנאי אזרביג'אן חידשו את פניהם ועטפו אותם בעטיפת בטון חדישה וחזקה. חלקים גדולים של העיר נראים כמו עיר מערבית מודרנית ומפותחת לכל דבר ועניין
אלא שהכל נעשה בחוסר יעילות מזוויע המאפיין מדינת עולם שלישי. כך למשל הכביש המוליך לביתו של שליח חב"ד בעיר הרב שניאור סגל, נראה כמו כביש במחנה פליטים. כך הוא היה נראה עד לפני שנה", סיפר הרב סגל, "אלא שאז באה חברה וסללה אותו כדבעי. חודשיים בלבד נהנו ממנו תושבי השכונה עד שחברה נוספת צריכה הייתה לבנות מחדש מבנה אחר בסמוך. לצורך כך היא שוב פתחה את הכביש שזה עתה נסלל. עכשיו בשביל להגיע לבית משפחת סגל, יש לחצות מהמורות, בורות, מכשולים ושלוליות. גם כך זה קשה, בחורף האזרביג'אני זה קשה שבעתיים.
כאשר נכנסנו למונית ושילמנו לנהג המונית, הילמן, זה שמו, הוא נטל את הכסף ולאחר מספר שניות הוציא את ידו החוצה שלח אותה אל גג מכוניתו ו..הסיר את הכובע של המונית, מעכשיו הוא מכונית רגילה. וכל כך למה? כי מונית משלמת מיסים מיוחדים שאותם לא רוצה הילמן לשלם. הילמן גם לא מפחד שיעצרו אותו, יש לו מספיק קשרים עם השוטרים בסביבה שאותם הוא משחד בכסף רב ולמרות זאת, המיסים שהיה עליו לשלם כנהג מונית היו עולים לו פי שתיים. במקרה אחר התגלה לנו כי נהג המונית בעצמו הוא שוטר. משנודע לו שאנו מחפשים מונית, פתח לנו אותה ונהג בה. גם הוא כמובן הוריד את ה'כובע' של המונית, אותו לא יעצור שוטר. בעל המונית, כך הסביר לנו, הוא אחיו. השוטר רק מחליף אותו.
שיעור המיסוי כאן הם מהגבוהים בעולם. הסוחרים לא נבהלים מזה, יש להם מכרים משלהם במס הכנסה שלכיסיהם משלשלים את סכומי הכסף הנדרשים כדי שהם לא יבקרו בעסק יותר מדי, דמי השוחד שהם משלמים לפקידים נמוך בהרבה ממה שהיו אמורים לשלם למדינה. לאף אחד לא ממש איכפת מההכנסות המעטות הנכנסות לקופת המדינה ממיסים, מממלא קופותיה מלאות במזומנים מהזהב השחור. את המחיר משלמים האזרחים התמימים הפשוטים אלה שאין להם קרובים במס הכנסה ומקורבים במשטרה. החנויות של הקהילה היהודית למשל, מעולם לא אירחו את הפקחים, "ביהודים לא נוגעים", אומר בסיפוק הרב שניאור סגל, שליח חב"ד במקום.
לאורך הים הכספי שעל חופיו שוכנת בקו, אפשר לראות את מקור הכנסתה העיקרי - צינורות הנפט והמתקנים השונים, מתחת לים הכספי שוכנים שדות נפט וגז טבעי מהגדולים בעולם, אבל תחת שלטונה של ברית המועצות שלא השקיעה טכנולוגיות מערביות ומודרניות, מעולם הם לא נוצלו כפי שצריך. כשקיבלה אזביג'אן את עצמאותה החלו חברות נפט מערביות להגיע אליה ולהשקיע בשאיבת הנפט. החברות התעשרו אבל גם המדינה השואבת כיום כמליון וחצי חביות ליום ויש לה נכון להיום עתודות של 220 מליארד חביות של נפט שדי בהן לספק את צורכי העולם למשך שמונה שנים. גם בניית צינור הנפט המוביל את הנפט משדותיה של המדינה החוצה, הוא סיפור מורכב, בניית צינור ה-BTC, כך קוראים לצינור הזה, הייתה אחת מהפרויקטים ההנדסיים הגדולים של העשור, ובהחלט הגדול ביותר במערב אסיה מאז נפילת ברית המועצות. הצינור נבנה מ-150,000 צינורות נפרדים באורך 12 מטר, ומשקלו הכולל 594,000 טון. בעלות המניות העיקרית בפרויקט הינן, חברת BP, מחזיקה בכ-30.1% מהמניות, וחברת הנפט הלאומית של אזרבייג'ן המחזיקה 25% מהמניות. יתר החברות הן חברות נפט מכל העולם.
הבנייה החלה בשנת 2002. צינור הנפט נחנך באופן רשמי ב-13 ביולי 2006, והוא מיועד להוביל מיליון חביות נפט ליום עד 2008.
מסלול צינור הנפט חוצה את אזרבייג'ן, נמנע מלעבור בארמניה, עובר דרך גאורגיה וחוצה את טורקיה עד לים התיכון. אורך סך כל המסלול הוא 1,760 ק"מ (1,094 מייל). הצינור חוצה מספר רכסי הרים בגבוהים של עד 2,830 מטר (9,300 רגל). הוא חוצה גם כ-3,000 כבישים, מסילות ברזל וקווי שירות, מעל ומתחת פני האדמה. בנוסף חוצה הצינור כ-1,500 מקורות מים ואף כאלה שרוחבם עולה על 500 מטר (כמו למשל במקרה של נהר ג'ייהאן שבטורקיה). מבנה הצינור כולל 8 תחנות שאיבה, 2 תחנות פיקוח ו-101 תחנות שסתומי חסימה. קוטרו של צינור הנפט הוא 1,070 מ"מ (42 אינץ') לאורך רוב אורכו, כאשר הקטע הצר ביותר הוא בקוטר 865 מ"מ (34 אינץ') סמוך לג'ייהאן.
בשל סיכון של פגיעה בצינור, בגאורגיה נקבר הצינור באדמה לכל אורכו, ונשמר על ידי המשמר הלאומי הגאורגי. האבטחה המוגברת נובעת גם מהצורך להגן עליו באזורים בהם קיים רוב ארמני (ארמניה כאמור היא אחת הנפגעות מאי מעבר הצינור בתחומה). [12] מה שהופך את הצינור פחות פגיע לחבלה.
תוחלת החיים המשוערת של הצינור הוא 40 שנה, כאשר הזרימה בצינור היא בקיבולת נורמלית. החל משנת 2009, מתוכננת הקיבולת לגדול למיליון חביות נפט (160,000 קוב) ביום. הקיבולת המקסימלית שלו הוא של 10 מיליון חביות ביום (1.6 מיליון קוב) שיזרמו בצינור במהירות של 2 מטר לשנייה. הצינור יספק כ-1% מהביקוש העולמי לנפט.
בקיצור, מאז שקיבלה המדינה את עצמאותה, היא התעשרה. כספיה מחולקים בין מנהיגיה המושחתים והעשירים שיש להם די כסף גם לחלק לנתיניהם האזרחים. כשהאזרחים שבעים הם לא מתלוננים.
אין פלא אפוא שהעם אוהב את שלטונו חרף השחיתות. תמונות נשיא אזרבייג'אן אילהם היידר אוגלו אלייב ואביו הנשיא המנוח חיידר אלירזה אואולו אלייב שכיהן כנשיאה השלישי של אזרביג'אן עד יום מותו ב 12 בדצמבר 2003, מרוחות בכל מקום, בדיוק כמו במדינות טוטליטריות. על אף שהנשיא אלייב הוא נשיאה השלישי, ועל אף שקודם לכן הוא היה מפקד הקג"ב בארצו, מייחסים לו הכל את המהפכה האמיתית של אזרביג'אן, את זה שהעלה אותה לדרגת מדינה מתפתחת. רשמית מדינת אזרביג'אן היא מדינה דמוקרטית, מעשית, העם אכן הולך להצביע, אבל אף אחד לא באמת סופר את הקלפיות אלא את השוחד שניתן לסופרים על מנת לדווח תוצאות של שקר. לאף אחד זה לא ממש איכפת כשמרבית התושבים מתפרנסים בכבוד, כשכולם נוסעים ברכבי פאר על כבישים סלולים נוחים ומודרניים, וגרים כמעט חינם אין כסף בבניינים רחבי ידיים, לאף אחד לא באמת איכפת האם הנשיא הנוכחי נבחר בבחירות דמוקרטיות או שתוצאות הבחירות זויפו. מרד לא פרץ שם.
החיים מתחילים כאן בשעת בוקר מאוחרת, האזברג'נים אינם זקוקים לכסף רב על מנת לחיות. אף אחד לא ממהר לעבודתו, בעלי החנויות יודעים שגם אם לא ימכרו, תושלם הכנסתם על ידי המדינה. גם כך החיים זולים במיוחד, המדינה מסבסדת את הכל. גם היוונים אוהבים להתבטל, אבל הם לא יכולים להרשות לעצמם לעשות זאת. ליוון אין אוצרות טבע. לאזברביג'אן יש בארות נפט מהן שואבת המדינה את אוצרות הכסף שלה ומחלקת אותו ביד נדיבה לאזרחיה העצלים
עם מדינת ישראל מנהלת אזרביג'אן יחסים סמויים וגלויים. אזרביג'אן גובלת עם הגניהום. פחות משלש שעות נסיעה מבדילות בין בקו לטהרן. לאיראן שגריר בבקו, גם לישראל. אבל לאזרביג'אן אין שגריר בישראל.
לא קל ופשוט בימים אלה להיות ישראלי בבירת אזרביג'אן. בטח לא בשבועות האלה שבהם מתגלים חוליות של החיזבאללה המתאמנות באיראן ובאות לעשות סטאג' על גורמים ישראלים ויהודים הכי קרובים להם, כלומר באזרביג'אן. על כל המוסדות והמוקדים היהודים והישראלים הופקדה שמירה כבדה. שירותי הביטחון הישראלים מתווים את המדיניות, השוטרים האזרים מבצעים אותה. הישראלים הוזהרו על ידי משרד החוץ לקיים מדיניות של התגוננות. המטה ללוחמה בטרור המליץ להימנע מביקורים לא חיוניים במיוחד, במדינה זו, או לפחות לנקוט אמצעי ערנות וזהירות מיוחדים בעת שהייה בהן: כמו לקיים רמת רגישות וערנות גבוהות באתרי תיירות, להימנע מהגעה למקומות המוכרים כריכוזי ישראלים. לדחות כל הצעה מפתה ובלתי צפויה בתחום העסקי, לדחות הזמנות בלתי צפויות לפגישות בעיקר במקומות נידחים ובשעות החשיכה, ולהימנע מלהכניס לחדר במלון או בחדר המגורים מבקרים חשודים או בלתי צפויים. גם אנחנו הוזהרנו שלא לבוא לבירת אזרביג'אן לבושים בלבוש חרדי בולט. מספיק כאב ראש גרמנו ללוט"ר בביקורים קודמים. "עשו לנו טובה, אל תסתבכו", ביקשו מאיתנו. ולמרות כל זאת אזרביג'אן המוסלמית סובלנית. למעלה מ 800 מסגדים פעילים בבאקו, אף לא פעם אחת שמענו את קריאת המואזין. על פי הוראות הממשל רק שני מסגדים יכולים להפעיל רמקולים, שניהם מחוץ לעיר.
בפתח בניין השגרירות הישראלית ברח' איזמיר בבקו, קידם אותנו בחיוך לבבי שגריר ישראל באזרביג'אן מיכאל לוטן. בחצי שנה האחרונה פעמיים הוא היה מטרה נייחת לקבוצות של טרוריסטים, אבל החיוך לא מש ממנו. מחלון המשרד שלו אפשר לראות היטב את דירת המסתור שבה הסתתרה חוליית החמאס שתכננה לשים קץ לחייו ולבצע פיגוע בשגרירות הישראלית. "זהו השירות המרתק ביותר שעשיתי בימי חיי", הוא יותר רומז מאשר מספר על עבודתו הנסתרת, זו שעליה הוא לא יכול היה לספר לנו בראיון. לא הרחק ממשרדו, במקום נסתר, מפעיל המוסד את אחד ממטותיו המרכזיים. שני אנשי מוסד מאיישים את המשרד באופן קבוע. הכניסה לאחרים אסורה, גם לא לעובדי השגרירות. עשרות סוכנים חלקם בדרכונים מזויפים יוצאים ובאים מטהרן לבקו ומנסים להשיג כל בדל של ידיעה על התקדמות האיום הגרעיני מחד ומסקלים כל פעילות של החמאס. לא פגשתי את סוכן המוסד 'שמעון', כפי שתיאר ה'טיים' הלונדוני, ואף אחד מעובדי המוסד לא התגלה לנו במהלך שהותינו שם. "גם אני קראתי על חוויותיו של 'שמעון', אומר לנו מיכאל לוטן בציניות ובחיוך יותר מסתיר מאשר מגלה.
# ו....
אין תגובה. אתה הרי לא מצפה שאני באמת אגיב על זה.
לוטן שרית קודם לכן באזרביג'אן ואפילו ברומניה עיר הולדת הוריו, בשבילו הייתה זאת חזרה למולדת. השירות כאן הוא מרתק. "האזרים הם עם סובלני מאוד ובהתחשב בכך שהם שיעים ממש כמו האיראנים הם ממש מתנהגים למופת".
מפעלים רבים באזרביג'אן הם משותפים לתורכים. ובכלל אזרביג'אן רואה בתורכיה את אחותה הגדולה. ובכל זאת, כשהורעו היחסים בין תורכיה לישראל, ונשיא תורכיה קרא לאזרביג'אן לשקול מחדש את יחסיה עם ישראל, גילו האזרים עצמאות מדינית וענו לאחות הגדולה "שכל אחד יתרכז בבעיות שלו", השגריר לוטן היה גאה בתשובה הזאת.
# לא פשוט להיות שכנים של איראן
לנו בישראל יש שכנים בדרום, החיזבאללה, וזה רק קמצוץ קטן מהסכנה להיות שכנים של איראן. אנחנו טועמים רק מעט מאוד ממה שיש להם. האיראנים מנסים לערער את היציבות כאן אבל הם לא ממש מצליחים, האיראנים יודעים לאתגר את האזרים", מספר השגריר. "האיראנים קרובים עד כדי נגיעה, אתה יכול ללכת ברחוב לראות חנויות מלאות באוכל המגיע מאיראן, הם משפיעים גם על התרבות, אבל ברוך השם לא על היחס לישראל. במשך השנים שאני כאן, יש עליה משמעותית במספר היזמים הישראלים העובדים באזרביג'אן ובמגוון רחב של תחומים. פעם היו לנו מספר תחומים מצומצם, חקלאות, בניה ורפואה אבל היום יזמים ישראלים מעורבים כאן בתחומים רבים וחדשים כמו פיננסים, תעשיה קלה". מיכאל לוטן מנופף בגאווה בסקר שפורסם בעיתונות המקומית שבו נשאלו הקוראים 'מי יציל אותנו במקרה של תקיפה איראנית. לא פחות מתשעה אחוזים חושבים שמדינת ישראל היא זו שתבוא לעזרתם, 19 אחוז חושבים שתורכיה האחות הגדולה היא זו תעשה זאת ואילו בריטניה שאף היא מעורבת כאן חזק לא הוזכרה בכלל"
"אני נהנה מחיים טובים", מספר לנו השגריר לוטן, "בעוד חברי השגרירים במדינות העולם אינם יכולים לתת הרצאות במתוקנות שבאוניברסיטאות בלי להסתכן בזריקת עגבניות ובהשלכת נעליים, הרי שאני מוזמן ומרצה בכל מקום בצורה חופשית ומתקבל בזרועות פתוחות, התקשורת האזרית מפרסמת עלי כתבות אוהדות ואנושיות. תוכנית מאוד פופלארית כאן היא 'רשמי לא רשמי', שבה מתארחים אנשים רשמיים בנעלי בית ומתגלים בפנים אנושיות. אחד האורחים הייתי אני. הם אירחו אותי ושאלו שאלות על ישראל ובישלתי להם בתוכנית אוכל ישראלי. פתאום גילו שהשגריר הישראלי הוא גם בשלן לא רע. התוכנית הזאת משודרת אפילו באיראן, אתה מבין מה זה עשה להם שם? אחד האורחים למשל היה שר החוץ אביגדור ליברמן. הם גם שוחחו איתו תוך כדי שהוא הראה את קישוריו במשחק טניס. פתאום רואים את שר החוץ הקשוח של ישראל משחק טניס. ולפתע גם ישראל מקבלת פנים אחרות וכל זה במרחק קצר כל כך מאיראן אויבתינו הגדולה. "השיע באיסלאם אמורה להיות מתקדמת יותר מהסונה", מסביר השגריר, "האיראנים הכניסו בדת פוליטיקה, האזרים נמנעים מזה ואל תשכח שהם גם היו שנים רבות תחת השלטון הקומוניסטי וגם זה עשה את שלו", הוא אומר. אתה יכול ללכת בבית הקברות היהודי כאן", מתפאר לוטן, "ולראות שאין כאן אפילו מצבה אחת של יהודי שנרצח על קידוש ה', היהודים חיו כאן בכל השנים בשלום ובשלווה. "באתי למדינה נקייה, הם לא פתחו איתנו יחסים טובים כדי לכפר על חטאי העבר כי להם אין חטאי עבר כלפינו. השואה כלל לא הגיעה לכאן", הוא מספר, "הם רואים את מדינת ישראל כמדינה נורמלית וכך גם מתייחסים אליה.
# ויש השפעה על כך שזו מדינה מוסלמית
זוהי אחת המדינות המוסלמיות הגדולות בעולם, הקשר עם אזרביג'אן מעניק לנו דריסת רגל
לא רק שאזרבייג'אן גובלת באיראן, אלא שלמעלה מרבע מתושבי איראן הם ממוצא אזרי, אפילו המנהיג העליון של אירן, האייתוללה עלי חמינאי, הוא אזרי במוצאו ורואה באזרביג'אן מעין מולדת. בתוכניותיו, איראן הגדולה כוללת גם את אזרביג'אן". עד כאן השגריר.
בגבול המשותף עוברים באופן חופשי סחורות, אנשים, וגם סוכנים ישראלים ואיראנים כמו למשל אני כוח העילית 'אל קודס' של משמרות המהפכה האימתניים וקציני ביון ממיניסטריון המודיעין והביטחון של איראן פועלים באזרביג'אן כמעט באין מפריע. מאות איראנים אנשי מודיעין מצויים על אדמת אזרביג'אן הם אפילו לא מסתירים את מקצועם.
הגבול עצמו פתוח, עוברים בו גם ישראלים וגם אמריקאים ואנשי ביון נוספים. ניתן לומר כי אזרביג'אן בשל סמיכותה לאיראן וגם בשל הקלות שבה ניתן לקנות פקידי ממשל, היא בירת ארגוני הביון. לגבול האיראני מגיעים איראנים רבים המוסרים מידעים חיוניים לארגוני הביון. ויש גם ארגוני ביון המחדירים את סוכניהם פנימה. האיראנים יודעים היטב שאנחנו שם. רק לאחרונה חתמה ישראל בסודי סודות עם אזרביג'אן הסכם לייצור מוצר בטחני צבאי מה שהופך את הרפובליקה האסלאמית לבת ברית אסטרטגית חדשה עם ישראל.
שיתוף הפעולה בין ישראל לאזרביג'אן החל לאחר שהרפובליקה הכריזה על עצמאותה, אך אלה היו קשרים מצומצמים מאוד. נשיאה השלישי חיידר אלייב חשש מאוד מידה הארוכה של איראן השכנה בדרום ומהלחצים מרוסיה השכנה בצפון, וחשש לקיים קשרים עם המערב ועם ישראל. השגרירות הייתה מאוד מצומצמת וקשרי המחסר היו מוגבלים על אף שהתעשייה האוירית ניסתה לזכות כאן במספר מכרזים ולא הצליחה וחברת התעופה הלאומית של אזבריג'אן חתמה על חוזה על החזקת מטוסיה בתעשיה האוירית בלוד, אבל לאט לאט גדל עושרה של המדינה ובנו שהחליף אותו הנשיא הרביעי אלייהם אלייב כבר פחות חשש מאיראן ורוסיה והוא כבר מקיים קשרים הדוקים עם ישראל ומעלים עיין מפעילות המוסד. על אף שאיראן מנסה בכל דרך אפשרית לאיים עליו שלא יחזק את קשריו עם המערב בעיקר לא עם ישראל. בבאקו של שנת 2012 פגשנו יזמים ישראלים רבים הפועלים בבירת אזרביג'אן ללא מפריע. ראשי המדינה מבקרים בה שוב ושוב וראשי השלטון האזרביג'אני מחזירים ביקורי גומלין.
בכניסה לשני בתי הכנסת של הקהילה היהודית בבאקו תלויות לראווה תמונותיהם של נשיא המדינה פרס, שר החוץ ליברמן, הרב הראשי הגרמ"ש עמר ואישים נוספים כשהם מבקרים בבתי הכנסת מלווים על ידי ראשי מדינת אזרבייג'אן לעיתים מדובר בנשיאים עצמם אלייב האב או הבן ולעיתים אפילו השיך הראשי של מדינת אזרביג'אן שהוא כבר שיעי ממש.
בלב אוכלוסיה בת כמה מליוני שיעים, חיה לה בהשקט ובבטחה קהילה יהודית מיוחדת במינה כבר למעלה מאלף שנים. מעולם לא נרדפו כאן יהודים בשל דתם. מצאנו באזרביג'אן שתי קהילות יהודיות. זו הותיקה הנקראת יהדות קווקז היהודים הרריים החיים כאן כבר מאות שנים והיהודים האשכנזים שהגיעו לאזרביג'אן רק במאה ה 19. היהודים הספרדים פתחו להם תרבות משלהם ואפילו ניב משלהם הנקרא 'טאט'
היהודים האשכנזים הגיעו לאזרביג'אן ממערב ברית המועצות. לאחר המלחמה עברו רבים מהם לערים הגדולות של ברית המועצות שם התפרנסו מתעשייה מודרנית ממלאכה וממסחר. בשנת תרפ"ו השתייכו מרבים יהודים אזרביג'אן דווקא לקהילה האשכנזית. רק מעט מהם כ 7500 היו יהודים הרריים. משנת תרע"א ועד שנת תשכ"א כיהן כרבה האשכנזי של העיר הגאון רבי יהושע חיים רובינשטיין שהיה מקובל מאוד גם על הקהילה היהודית וגם על השלטונות. בבית הקברות היהודי של העיר יש אפילו מבנה קטן שנועד לעולים להתפלל על הציון.
סיפורם של יהודי אזרביג'אן הוא גם סיפורה של גבורה יהודית מופלאה. שכן השלטונות הקומוניסטים ניסו לרדוף את היהודים אך הם במסירות נפש שמרו על יהדותם. השלטון הקומוניסטי אף סגר כמה מבתי הכנסת אך שלשה בתי כנסת בבקו נותרו פעילים: האשכנזי, הגרוזיני והקווקזי. השלטון הקומוניסטי לא יכול היה להילחם חזיתית ביהדות כפי שעשה במקומות אחרים של מחוזות שלטונו. הוא היה חייב למשוך יהודים למקום נידך זה על מנת לשקם את כלכלת הרפובליקה האזרבג'אנית. השלטון הקומוניסטי היה בטוח שהצעירים ימשכו אחריהם. הם החרימו ספרי קודש מבתים יהודים אך את הספרים הביאו אנשי השלטון לבתי הכנסת שנותרו פתוחים, "הזקנים ילמדו בהם", אמרו אנשי השלטון, אבל הזקנים אספו את הסידורים והחומשים והמשיכו ללמוד עם הילדים שלהם תורה בסתר במחתרת. עד היום אפשר לראות בארונות הספרים חומשים וסידורים שהיו שייכים ליהודים שלפני מלחמת העולם השניה. הם שמורים גם היום במצב מצוין.
כיום, לאחר המהפכה שבמסגרתה קיבלה אזרביג'אן את עצמאותה, בית הכנסת של הגרוזינים פועל היום בתוך בית הכנסת האשכנזי שאותו מפעיל שליח חב"ד בבקו הרב שניאור סגל המשמש רב בית הכנסת ומרכז סביבו כמה עשרות יהודים הבאים להתפלל מידי יום ועוד כמה עשרות הנוספים אליהם בימי שבת. פעם היו כאן יהודים רבים, אך מייד לאחר מלחמת ששת הימים, התעוררו יהודי הקווקז לעלות לארץ ישראל. ויהודים רבים אכן עשו זאת
עד שרבע מכלל העולים מברית המועצות היו מיהודי הקווקז.
עד לפטירת הגר"ח רובינשטיין נשמרה פחות או יותר האחדות הקהילתית, ועמם גם אורח החיים היהודי. אולם עם פטירת אחרון רבניה של אזרביג'אן החלה המסגרת הקהילתית להתפרק. היהודים עברו להתגורר עם המוסלמים האזרבייג'אנים והקשרים ההדוקים הולידו לצערנו נישואי תערובת והתבוללות גדולה. למעלה ממחצית הנשים נישאו לאזרייג'נים מוסלמיים.
דו הקיום באזרביג'אן הוליד גם תופעות הזויות שאין בשום מקום אחר. נשים יהודיות המתחתנות עם מוסלמים לא זו בלבד שאינן מתנתקות מהיהדות אלא ממשיכות לשמור על המסורת היהודית גם בהיותן נשואות לבעליהן המוסלמים. הן צמות גם ברמאדן אבל גם ביום כיפור, מבקרות בבתי הכנסת. בחודש אלול שבו משתטחים על קברי צדיקים, עולות נשים אלו להשתטח גם על קברי צדיקים אבל גם על קברי שיכים מוסלמים. בבתים שלמים שומרים גם על המצוות היהודיות אך גם על ה'מצוות' המוסלמיות.
לא היה מי שיעזור ליהודי אזרביג'אן להשתקם. העולם היהודי שאחרי השואה היה מרוסק, הנוער התבולל, יהודים רבים נסעו להתפרנס ממקומות אחרים. דומה היה הקהילה היהודית הייתה מרוקנת לחלוטין עד שבאו לכאן הארגונים היהודיים שהחיו מחדש את הקהילה: הוועד להצלת נדחי ישראל' של הליטאים שהגיעו לכאן לפני 13 שנה, ושליחי חב"ד הרב מאיר ברוק ולאחריו הרב מתי לואיס והרב שניאור סגל שהצטרף לפני 5 שנים.
בבית הכנסת המפואר של קהילת היהודים ההריים פגשנו את נשיא הקהילה סמיון בוריסוביץ איכילוב ביום האחרון לסיום תפקידו לפני חילופי המשמרות עם היו"ר הבא. מבנה בית הכנסת מפואר ביותר והוא בית כנסת חדש ביותר. מפליא ביותר לחשוב שאת בית הכנסת הזה בנה על חשבונו הממשל האזרבג'אני שנתן את בית הכנסת מתנה לקהילה במקום בית הכנסת הישן שנהרס בסמוך לו. וזאת במסגרת מדיניות החלפת מבנים ישנים ופרימיטיביים מתקופת השלטון הקומוניסטי בבתי כנסת חדישים.
"מה אתה מתפלא"? אומר לי הרב שניאור סגל, "בראשית השנה האזרחית התקשרו לפתע מלשכת הנשיא וסתם כך בלי שביקשנו העניק הנשיא לכל קהילה מענק של 45.000 דולר לכבוד השנה האזרחית החדשה, הוא לא היה אמור לעשות זאת, איש לא ביקש זאת מידו, מובן ששמחנו", הוא אומר. כל קהילה השתמשה בכסף לצרכיה. בית הכנסת האשכנזי ישקיע את הכסף כנראה בתגבור האבטחה על בית הכנסת. ראשי הקהילה היהודית מוזמנים באופן תדיר לפגישות עם הנשיא ועומדים בקשר ישיר עם השלטון. שתי הקהילות מקיימות כאן רשת ענפה של שיעורי תורה.
סמוך למבנה בית הכנסת האשכנזי, ראינו את מה שנותר מבית המדרש של הוועד להצלת נדחי ישראל שעד לפני כשלש שנים הפעיל כאן בית מדרש לעשרות צעירים. הוועד עזב אך כיום קוטף הרב שניאור סגל את הפירות של הצעירים שטעמו לראשונה טעם של יהדות בבית מדרש זה.
שונה הוא סיפורם של יהודי ההרים. פרט לבית הכנסת הקווקזי החדיש שפגשנו בבקו, פגשנו את עיקר הקהילה בעיירה שליד קובה, שאליה אנחנו חוזרים עכשיו
זאת היא העיירה היהודית האחרונה בעולם שדומה היה כי גם היא הייתה נאבדת מעל פני האדמה שכן מרבית יהודיה עלו לארץ. אלא שהוועד להצלת נדחי ישראל התעורר ושלח לכאן נציג שהקים בית מדרש שקיבץ אליו את כל צעיריה היהודיים של העיירה. העיירה החלה להתעורר לחיים צעיריה החלו ללמוד תורה ולקיים אורח חיים מלא של שמירת תורה ומצוות. השכבה הצעירה שנחשפה לתורה החלו לקיים אורח חיים מלא של תורה ומצוות. ברחובות העיירה היהודית החלו להראות יותר ויותר חובשי כיפה שהצהירו בריש גלי כי הם מקיימים אורח חיים מלא של תורה ומצוות.
במקום הנידח הזה מקפידים על חלב ישראל, פת ישראל ושחיטה כשרה. השוחט, הרב אלעזר ניסנוב הוא גם הרב המנחה את בני קהילתו לסלול נתיבות ליהדותם. 'ירושלים של הקווקז' או ירושלים הקטנה, 'מלינקה ירוסלימה', קראו לעיירה היהודית הסמוכה לקובה, דומה כי עכשיו היא דומה יותר למאה שערים או לבני ברק.
המציאות הזאת שאתם רואים, קיימת בצורה הזאת רק בשלש השנים האחרונות, זהו הליך ארוך שממש עכשיו הבשיל", מספר לנו שליח חב"ד במקום הרב יונה יעקובי. "שנים רבות הייתה היהדות חבויה ומוסתרת כשהיהודים שומרים מצוות בבית ומפחדים מפני הקומוניסטים. הם למדו תורה במחתרת, התפללו בסתר, שחטו במחתרת שחיטה כשרה ונהנו מחוסר המוטיבציה של השלטון להשקיע מאמצים רבים מדי ב'חילון' הקהילה היהודית הרחוקה והנידחת ועקב כך יכלו שלא לעבוד או ללכת ללמוד בשבת. הם המשיכו לקוות ששכניהם האזרים שאף הם נרדפו על ידי הקומוניסטים בשל מוסלמיותם, ימשיכו לשמור על לויאליות ולא להלשין עליהם לפני השלטונות וכך אכן היה.
לפתע יצאה כל היהדות שהייתה חבויה שנים רבות, לאור עולם. הזקנים שמרו מצוות בסתר והנחילו זאת לילדיהם, הצעירים כבר הפנימו את העובדה שהשלטון הקומוניסטי חלף ואיננו עוד. צעירי העיירה לומדים בבוקר בבית הספר הממשלתי, אחר הצהרים הם נמצאים ברוב שעות היום בבית הכנסת ספונים על תלמודם, לומדים על תורה ומצוות ומתחילים לחדש את קיום המצוות בבית.
בראש בית המדרש עמד שליח הוועד להצלת נדחי ישראל הרב אדם דוידוב שהגיע למקום לפני 15 שנה, קבע את משכנו ליד בית המדרש והחל לפעול. מזה שנתיים שהרב דוידוב אינו נמצא עוד במקום, את הפרות קוטפים עד היום. את מקומו של הרב דוידוב ממלא הרב אלעזר ניסנוב שהוא הרב הנערץ של המקום. את הפירות קוטפת כאן הקהילה היהודית במקום
בביתו המחומם והיפה מקבל אותנו הרב יונה יעקובי, שליח חב"ד במקום. כיום חלק מנותני השיעורים בבית המדרש המנהל עד היום את גן הילדים שבו כמה עשרות תלמידים. להוציא שני בתי כנסת, כל 13 בתי הכנסת אינם פעילים עוד. השלטונות הסובייטים הלאימו את כל בתי הכנסת. היהודים ירדו למחתרת שממנה יצאו זה עתה. את התפילות ניהלו בבית ובמקומות מסתור. יונה יעקובבי הוא אולי שליח חב"ד היחיד שהוא גם ... רופא שיניים שאינו עוסק במקצועו. יום אחד החליט לסגור את מרפאתו ברעננה ולעשות משהו מהותי יותר לטובת עם ישראל. היה זה עוזרו של ר' לוי לבייב שהציע לו את העיירה הזאת. הוא הגיע עם בני משפחתו ומייד החל להשתלב בחיי הקהילה היהודית. הוא פתח גן ילדים במקום. כיום אשתו וילדיו חזרו לארץ בשל בעיות בחינוך. ר' יונה יוצא ובא מעמנואל מקום מגורי משפחתו לקובה. הוא לא התייאש עדיין. את השליחות ימשיך לעשות וילדיו ימשיכו להתחנך בארץ.
הקהילה כבר אינה גדולה כפי שהייתה, רבים מתושבי המקום עלו לארץ ישראל. צעירים רבים המסיימים ללמוד בבית המדרש מחפשים ישיבות ומוצאים את מקומם או בישיבות הפועלות במוסקבה שם פועלות הישיבות הקרובות ביותר למקום הזה, או שהם פשוט עולים לארץ ישראל, שם הם מוצאים את מקומם באחת הישיבות לדוברי רוסית.
קור אימים בחוץ, רוחות מנשבות, מסביב הרים עטופי לבן, ערפל כבד שורר בחוץ. היוצא החוצה כמעט מסתכן בנפשו. רק אנשים מעטים נראים בחוץ, אבל צעירי הצאן לא יותרו על שיעור נוסף בגמרא.
גם ביתו של ר' יונה מחומם ומוסק היטב, "עד לפני שלש שנים את המים שאבנו מהבאר,חשמל לא תמיד היה. היום המצב קצת יותר טוב יש חשמל ויש מים. בחנויות לא מורים כמעט דברים כשרים. יהודי העיירה עושים את המוצרים לבדם.
בואינו מעורר כאן רעש גדול. "באו יהודים מארץ ישראל", מבשרים יהודי העיירה זה לזה. מוכרים בחנויות יהודים כולם, מקבלים את פנינו בכבוד גדול. אחד מבתי הכנסת בעבר, פועל כבר שנים רבות בית מרקחת. מזה כמה שנים שהוא נמצא בבעלותו היהודית של ר' נפתלי יוריק. בחרדת קודש הוא מוליך אותנו לעבר פינה בחנותו, "אתה רואה", הוא מראה לנו, "כאן היה ארון הקודש של בית הכנסת, כאן אני לא עושה כל פעילות מסחרית. את הפינה הזאת הוא מראה לכל דיכפין תפארת לחיים היהודים שהיו כאן ועכשיו הם שוב מתחדשים, "גם בשנים הקשות שבהן הצרו השלטונות הקומוניסטים את חיינו", מספר נפתלי, "הקפידו הורינו להעניק לנו שמות יהודיים בלבד, זה היה לפחות סימן היכר. לעומת מקומות אחרים שבהם עקבו השלטונות גם אחרי השמות, כאן היה לנו מזל, היינו רחוקים מעין השלטון ועל הדבר הזה לא רדפו אחרינו", הוא מספר.
ובכל זאת עד היום זוכר נפתלי את בית הכנסת המחתרתי שאליו היו מתאספים היהודים כדי להתפלל. הם היו מגיעים לשם בדרכים נסתרות, כל יהודי היה מגיע בדרך אחרת על מנת שהקומיסרים של הקג"ב לא יתפסו אותם בדרך
לעומת הקור העז השורר בחוץ, בית המרקחת הוא מקום חמים ונעים, שם אנחנו פוגשים גם את אבידר עובדידוב מרדכיוביץ הישיש שבעצמו היה מורה ליהדות שלימד את הילדים במחתרת, היום הוא יושב ורואה את ביניהם של התלמידים שלימד במחתרת לומדים תורה בגלוי. "ידענו ראשי הקהילה שבלי להמשיך ללמוד תורה, אין קיום לקהילה היהודית. השלטונות סגרו לנו את בתי הכנסת והשאירו רק בית כנסת אחד פתוח. הם רצו לשלוט על מה שהולך בבית הכנסת, כך הם עשו בכל המקומות. היתרון שלנו", מספר אבידר, "היה המרחק מהעין של השלטונות. היו מחוזות נוספים שבהם לא היה לקומוניזם שליטה מלאה, בעיקר במקומות מוסלמים כמו הרי הקווקז שאזבריג'אן היא רק אחת המדינות שבאותו אזור. למעשה כל המקומות המוסלמים יהדותם נשמרה פחות או יותר ולא הייתה התבוללות כמעט".
מרוחקים מהשלטונות הקומוניסטים, מגובים על ידי שכניהם האזרים שלא הלשינו עליהם, המשיכו היהודים האזרים לשמור בחירוף נפש על דת אבותם. הם הלכו אומנם לבתי הספר של השלטונות אבל הלכו בהיחבא לאחד מבתי הכנסת שנסגר, שם בחצר בית הספר, המשיכו צוות של מורים וביניהם אבידר המספר לנו על כך, ללמד את הילדים "לימדנו בעיקר פרשת שבוע, הלכה ומנהגים, קצת משניות, בתנאים שהיו לנו לא יכולנו ללמוד הרבה יותר. העיקר אצלנו היה שהמורשת לא תאבד, שחגים ישמרו".
# ואיך היו לכם ספרים?
הספרים נשארו ממה שהיה כאן קודם לכן, לא היו ספרים מעודכנים, מבחינה זאת לא היה קל, לימדנו בספרים שהיו. למרות שפחדנו אף פעם הקג"ב לא תפס כאן שום דבר, הוא גם לא כל כך חיפש, זה היה המזל שלנו, ובכל אופן היינו צריכים לשמור על חזות 'גוייה', הלכנו בגילוי ראש וכלפי חוץ לא נשארנו דתיים. בפועל גידלנו כאן קהילה שומרת מצוות.
בבית הכנסת של הקהילה העמוס בצעירים מפה לפה, מכריז אחד הצעירים על הפסקה בלימוד. שקט משתרר באולם ואחד הצעירים עולה להתפלל מנחה. אני מסתכל במראה המרהיב, בלב ערבות השלג, במקום הכי נידח בעולם, בין הערים הציוריים ביותר שאליהם מובילים כבישים נדחים ומרוסקים שאפילו שלטים ותאורה אין בהם, מתגלה בית מדרש של ממש, קהילה יהודית עיקשת המחדשת עכשיו את ימיה כקדם. צעירים ומבוגרים ממלאים את בית הכנסת החדיש והחמים. אחד מהם הוא ראש הקהילה היהודית ר' בוריס סימנדיוב המספר על דברי ימיה של הקהילה. "עד לפני ארבע שנים זה לא היה המצב", הוא מספר, "היינו קהילה ששמרה על עצמה, אבל לא חשבנו שהקהילה תעשה כזאת תחיית המתים", הוא אומר. "קהילת היהודים ההריים הגיע לכאן מקדמא דנא, על פי המסורות שבידינו אנחנו באזור הזה עוד ימי הבית הראשון. אבל אז חיינו בהרים ממש ולכן קוראים לנו היהודים ההרריים., אולם כאשר צבאותיו של השאח נאדיר השתוללו בין ההרים וקטלו נשים וילדים, היהודים נדדו בתורם אחר פטרון חזק. הם מצאנו את הפטרון בדמותו של השאח של קובה - חוסיין עלי כאן במקום הזה בנינו את השכונה היהודית של האזור. כל היהודים מכל האזורים ההריים עברו לכאן, כאן הקמנו ישיבה, תלמוד תורה, בית ספר יהודי, היו לנו כאן רבנים וגדולי תורה הכל נמשך עד המהפכה הקומוניסטית. השלטון הקומוניסטי גזר על היהודים וגם על המוסלמים גזרות. בתי הכנסת מלבד אחד נסגרו, אסור היה ללמוד תורה, אסור היה לשמור מצוות בגלוי. המזל הגדול שלנו הם השכנים האזרים שלנו שלא מסרו אותנו לידי השלטונות וכך יכולנו ללמוד תורה ולשמור מצוות בסתר. אני עוד זוכר", הוא מספר, "את שולחן השבת המחתרתי שלנו. תמיד היינו מתורגלים איך להפוך את שולחן השבת לסעודה משפחתית אבל אבא שלי לא החסיר קידוש. אני כילד הלכתי לחצר של בית הכנסת ללמוד תורה אחרי שעות בית הספר. ידענו לשמור את זה בסוד.
אבל אז הגיע המהפכה הפֶרֶסטרוֹיקה ששינתה את פני התמונה. לא בבת אחת הפנימו יהודי קובה את העובדה כי היהדות אינה עוד מחתרתית. הם כבר סיגלו לעצמם אורחות חיים של להיות יהודי בבית בלבד, וכלפי חוץ להראות כגויים, כמה דורות גדלו בצורה כזאת. לשם כך היו צריכים לבוא לקובה ארגונים חיצוניים כדי לומר ליהודי קובה הגיע זמן גאולתכם.
שליחי 'הוועד להצלת נדחי ישראל' התפרצו לדלת פתוחה. הרב אדם דוידוב שמסר את נפשו על החינוך מצא כר נרחב ופתוח לפעולה. במשך השנים שבהם הוא ישב כאן הוא הצמיח דור חדש של צעירים המפגינים את יהדותם גם כלפי חוץ. רבים מהם הגומרים את חוק לימודיהם ממשיכים לאחר מכן ללמוד בישיבות בישראל או במוסקבה.
מתוך חבורת הלומדים הצעירה, הסכימו שניים לדבר איתנו. אולשן איסיקוביץ בן 19, כבר שנה שלא לומד בתיכון, מידי יום הוא שוהה בבית המדרש, הוא לומד כאן אפילו גמרא, ומצפה לעלות לארץ ישראל ולהשתלב באחת הישיבות. בעיקר הוא מתעניין בהסטוריה יהודית אבל אוהב במיוחד ללמוד פרשת שבוע על פי החסידות, אבל גם גמרא כמובן. "אני לא באתי סתם כך לבית המדרש", הוא מספר, "אבא שלי סיפר לי איך בתור ילד שמר על יהדותו, ואיך סבא הניח תפילין בדיוק כפי שהוא מניח תפילין. היינו מתפללים בכל יום אבל לא בגלוי, בטח לא לומדים תורה. יום אחד הגיעו אלינו רבנים וסיפרו לנו שבעצם אין בעיה לפתוח מקום שבו ילמדו תורה בגלוי. זה כבר היה מזמן, אני וכל האחים שלי וכל החברים שלי באים כל יום לבית המדרש ללמוד תורה.
# משהו השתנה בבית?
לא, חוץ מזה שכבר לא מסתירים את שמירת המצוות. התפילות, סעודות שבת, תפילות במניין, הכל בגלוי, לא מפחדים מאף אחד. אם לא היינו עולים לישראל הקהילה לא הייתה קטנה, היו נפתחים כאן כל בתי הכנסת, אין כמעט אף אחד כאן שאינו שומר מצוות.
גם אליה נובימוב, בן ה 18 מצטרף לדברים, זה עתה סיים יום לימודים "כולם לומדים כאן תורה, כל המשפחות שומרות מצוות, כל מה שהיה חבוי ולא העזנו פתאום התגלה", הוא מספר.

על גבעה נישאה במקום הכי טוב בבאקו, עם נוף מדהים אל הים, ומרחבים בלתי נדלים, בתוך בניין מפואר ביותר בכל קני מידה, פועל בית הספר 'אור אבנר' שהוא אחד מבתי הספר המבוקשים ביותר באזרביג'אן. זהו רק אחד משני בתי הספר היהודיים שיש במקום. בית הספר השני שייך עדיין ל'וועד להצלת נדחי ישראל' והוא פועל בתוך מבנה כמחלקה של בית ספר ממשלתי.
250 תלמידים בתוך עשרות כיתות מפוארות ומצוידות שבהן מלמדים עשרות מורים ומורות, מטבח משוכלל וחדר אוכל מפואר, זהו בית הספר שפגשתי. נכון, לא קוראים להם 'שמחה בונים' וגם לא 'מנחם מנדל', השמות של התלמידים במקום הם משהו כמו מוחמד, אחמד, חנא, ראזי, סמירה, אמלה, כמלה, ג'ורג', אליאס, אבל בצהרי יום שישי מילאו מאות התלמידים את אולם חדר האוכל והסבו לסעודה מפוארת שבמהלכה הוזמנה משפחה יהודית בתורנות להסב עם הילדים למה שנקרא סעודת שבת. בקול רם שרו התלמידים שירי קודש. לו היינו עוצמים את עיננו לא היינו מאמינים כי אנו לא נמצאים בתוך אולם בבית ספר חרדי באחד מהריכוזים בארץ. מי היה מאמין שאנחנו באזרביג'אן. על כל הממלכה הזאת שולט הרב שניאור סגל, ירושה מהרב מאיר ברוק שעזב. אלא שגם כאן, כמו בכל הפעולות יהודיות באזרביג'אן, הבכורה מגיעה ל'וועד', זה שהיה כאן החלוץ וכמעט כבר לא נמצא.
סיפור הקמת בית ספר יהודי לא היה שפוט משום שבאזרביג'אן יש הפרדה מלאה בין דת למדינה, לימודי דת היו אסורים בהחלט בבתי הספר הממשלתיים, איך מקימים עכשיו בית ספר שכל מהותו הוא לימוד יהדות?
היה זה הרב משה ירוסקי, אחד הפעילים של הוועד להצלת נדחי ישראל שהגיע למקום, אל לשכת הנשיא, והצליח לשכנע אותם לתת לו אישור מיוחד שמהשעה 8 בבוקר ועד 10:30 יקבלו התלמידים שיעורים בנושאי הדת היהודית. אלה כוללים גם תפילות. כדי למנוע בעיות הוחלט כי מגיל 9 ואילך יתפללו הילדים בישיבה בימי שני וחמישי, אז יש קריאת התורה, ומגיל 13 הם יתפללו כל יום בישיבה. בית הספר היה פרטי, אך תוכנית הלימודים בו חייבת היתה לקבל אישור ממשלתי. כדי לעקוף את האיסור על התפילות נאמר בתוכנית הלימודים כי שעת הלימודים הראשונה מוקדשת לשירה. שעת הלימודים השניה הוקדשה ללימודי ארץ ישראל, ממנה הגיעו היהודים. במשרד החינוך המקומי הרימו גבה אך אישרו את תוכנית הלימודים בכפוף לאישור המפקח.
"הם גם הציעו לי איך להתמודד עם נושא לימודי היהדות וההלכה. הסברנו לשלטונות שבסך הכול אנחנו מספרים לתלמידים על אבות אבותיהם שהיו בארץ ישראל ועל מערכת החוקים לפיה הם התנהלו. באיצטלה הזו אנחנו מספרים על פרשת השבוע, לומדים קיצור שולחן ערוך ודינים, ולימודי יהדות"
את בית הספר היהודי של אור אבנר מנהל כיום סמיר חלנרוב, גוי אזרביג'אני היודע על החגים וההלכות הרבה יותר ממה שיודע עליהם יהודי דתי ממוצע. הוא גם מקפיד להגיע לתפילות בבית הכנסת מידי שבת בשבתו, לחגים היהודיים הוא מתייחס בחרדת קודש מרובה. הוא המנהל מטעם משרד החינוך האזרביג'אני, בית ספר מבוקש ביותר בקרב תושבי בקו לא רק בגלל רמת הלימודים הגבוהה שבו אלא גם בגלל פארו יופיו והדרו.
את בית הספר פתח הרב מאיר ברוק בינואר 2003, מספר שנים פעל בית הספר ללא רישיון. מאות ילדים איכלסו את בית הספר הזה. אלא שיום אחד הגיע ביקור של משרד החינוך האזרי שגילה שלבית הספר היהודי אין רישיון הפעלה כלל. "להשיג כאן רישיון זו משימה כמעט בלתי אפשרית וגם אם היא אפשרית היא אורכת זמן רב. ראשי הקהילה היהודית פרכו ידיהם ביאוש. אז הגיע למקום ידידו של הנשיא הלא הוא הנגיד היהודי ר' לוי לבייב. בשיאו של הביקור לחש הנגיד על אוזנו של הנשיא "לא אוהבים כאן יהודים", אמר לו. "מי כאן עושה בעיות", שאל הנשיא ובמדינת עולם השלישי כמו במדינת עולם שלישי, ציווה המלך לקרוא לשר החינוך ובתוך יומיים התקבל האישור המיוחל.
בית הספר נפתח מחדש עדיין במתכונתו החדשה מעט לאחר מכן שוב ביקר לבייב בבקו, הפעם אצל הנשיא החדש, בנו של הנשיא הקודם. גם ממנו הוא הוציא משהו, 15 דונם במקום הכי שווה בעיר שעליו יקום בית הספר אלא שראש עירית בקו התקשה למצוא אדמה מתאימה שעליה יבנו את בית הספר. בסופו של דבר, העניק הנשיא את האדמות מאדמותיו. ב 2007 הונחה אבן הפינה לבית הספר שאותו בנתה חברת בניה מטעם 'קרן להנצחת הנשיא' כשר' לוי לבייב מממן את עלות הבניה. אפילו המשבר הכלכלי האישי שפקד אותו בעקבות המשבר העולמי, לא הפסיק את הבניה וב 2010 גזרו ר' לוי לבייב הרב הראשי לישראל הגר"י מצגר, והגב' מחריבן אלדייב, רעייתו של הנשיא, את הסרט בפתחו של בית הספר הכי יפה בעיר. 250 תלמידים לומדים במקום הזה מגן הילדים ועד גיל 12.
האומנם תחזיק הברית שבין העם היהודי לעם האזרביג'אני מעמד, או שמא הקרבה לגהינום האיראני יפר את הברית. כל הגורמים הישראלים והאזרים שעמם שוחחנו מלאי אופטימיות. "אזרביג'אן אינה יכולה להסתדר בלעדיכם"" אמרו לי האזרים, "השלום ביננו, הוא העתיד שלנו", אמרו עוד. גם ישראל אינה יכולה לוותר על ספקית הנפט העיקרית שלה. רק ימים יגידו מה יקרה.