הנגמ"ש מספר 5 לא נראה כמו מקום שבו נולדת מדינה מחדש.
הוא היה קופסת ברזל כבדה, צפופה, רועדת, מלאה ריח של שמן מכונות, מתכת ישנה, בוץ שנדבק לנעליים, זיעה כלואה של גברים שכבר הפסיקו להבחין בין יום ללילה, ובתוך כל זה — כמה אזרחים אוקראינים שהמלחמה תלשה אותם מן החיים הרגילים והשליכה אותם אל תוך שריון מתגלגל בחזית דונייצק.
לא הייתה שם חגיגיות. לא היו דגלים מתנופפים ברוח. לא הייתה תזמורת צבאית, לא נאום גדול, לא כרזה שעליה כתוב “המולדת קוראת”. היה שם נגמ"ש, קו אש, שדה אפור, יריות מזדמנות, ומבטים של אנשים שהבינו מאוחר מדי כי המדינה שלהם נרדמה על המשמר, וכשהתעוררה — הרוסים כבר עמדו ליד הדלת.
רגע קודם עוד עמדנו באוהל הפיקוד, ליד הקולונל מירב קיקבידז, סגן הרמטכ"ל הגאורגי שהגיע לעזור לאוקראינים מתוך חשבון פתוח משלו עם רוסיה. הוא דיבר על הצבא האוקראיני בקול של אדם שאינו נהנה מן האמת, אך גם אינו מתכוון לרכך אותה. האוקראינים, כך אמר, רצו לנקות את השלטון שלהם, להיפטר מן השחיתות, מן המאפיונריות, מן הנשיאים שחיו בארמונות בזמן שהעם שקע בעוני, ובתוך ההתעוררות הזאת שכחו דבר אחד פשוט ונורא: גם למדינה שרוצה להיות נקייה צריך להיות צבא.
ואז נפלו עליהם השמים.
רוסיה לא המתינה שאוקראינה תסיים לבנות את עצמה מחדש. היא לא חיכתה עד שהמערכת תתייצב, עד שהמפות יסודרו, עד שהפיקוד יתנקה, עד שהחיילים יאמינו שוב במדים שהם לובשים. היא באה אל הסדקים. אל הצבא הישן, המאובן, המושחת, העייף. אל מדינה שלרגע אחד חשבה שהעתיד שלה ייכתב בכיכרות, בקלפיות ובדגלי אירופה, ואז גילתה שההיסטוריה עדיין יודעת לדבר בקנה של תותח.
קיקבידז אמר שהחטיבה שאליה הצטרפנו היא חטיבה מדהימה בהרכב האנושי שלה. הוא לא דיבר על טנקים חדישים, לא על טכנולוגיה מתקדמת, לא על מערכות נשק מפוארות. הוא דיבר על אנשים. על רצון. על יכולת. על אותה אש פנימית, כמעט פראית, שנולדת באדם כשהוא מרגיש שהבית שלו מונח על קצה סכין.
ואז שלחו אותנו אל נגמ"ש מספר 5.
שם פגשנו אותם: סרגיי, פאבל, ואדים, אלכסנדר, ניקיטה, איגור, ויקטור, וולדימיר. שמות רבים מדי לזכור ברגע אחד, פנים עייפות מדי כדי להפריד ביניהן במהירות, אך הסיפור שלהם, הסיבה שבגללה ישבו שם בתוך הברזל, הייתה בלתי נשכחת.
כי הם לא היו חיילים במובן הרגיל של המילה.
ניקיטה, נהג הנגמ"ש, היה איש מחשבים מקייב. גבוה, חסון, בעל גוף שנראה כאילו ידע להסתדר עם הברזל הכבד הזה טוב יותר מכפי שהלב ידע להסתדר עם המרחק מן הבית. נשוי. אב לשני ילדים. לפני שהמלחמה משכה אותו פנימה, חי בעולם אחר לגמרי — עולם של מסכים, קודים, שורות עבודה, פרנסה, ארוחות ערב, ילדים שמחכים לאבא, אישה שיודעת שהוא חוזר בסוף היום.
ואדים היה רופא שיניים.
איגור היה גם הוא איש מחשבים, עובד בחברה של ניקיטה.
וולדימיר החזיק חנות גדולה למוצרי חשמל בדנייפרפטרובסק. חנות אמיתית, עם עובדים, לקוחות, חשבונות, מלאי, תשלומים, דאגות של בעל עסק. היא המשיכה לעבוד גם כשהוא ישב בנגמ"ש. העובדים הפעילו אותה, האישה נשארה מאחור, החיים ניסו להמשיך להתנהל במקביל למלחמה, כאילו אפשר באמת להחזיק בשתי ידיים עולם אזרחי ועולם צבאי בלי שאחד מהם יקרע את השני.
“אנחנו דמוקרטיה בהתהוות,” אמר ניקיטה, ובתוך הנגמ"ש הרועד המשפט הזה נשמע פחות כמו ניתוח פוליטי ויותר כמו תפילה.
הוא לא דיבר בסיסמאות. הוא לא ניסה להישמע כגיבור. הוא דיבר כמו אדם שמסביר לעצמו שוב ושוב למה הוא כאן, כדי שלא יישבר ברגע שבו המנוע משתתק והיריות מתחילות. הרוסים, אמר, רוצים לכבוש אותנו. אם הם יצליחו, לא תישאר לי מדינה. אין לי עוד מדינה. זה לא רק הדגל שקורא לי. זה המשך החיים עצמם.
המשך החיים עצמם.
יש משפטים שנאמרים בשקט והם כבדים יותר מנאום צבאי שלם. כי מהו “המשך החיים” בעיני איש מחשבים מקייב? זה לא מושג מופשט. זו הדירה. זו האישה. אלה הילדים. זה הגן שלהם, בית הספר שלהם, השפה שהם ידברו ברחוב, העתיד שבו יגדלו, הידיעה שהם לא יהיו נתינים של אימפריה זרה שחזרה מן העבר כדי לדרוס את ההווה. ניקיטה לא התנדב מפני שאהב מלחמות. הוא התנדב מפני שהבין שאפשר לשבת מול מחשב רק כל עוד יש מדינה שמאפשרת לך לשבת מול מחשב.
יש רגע שבו אדם מבין שהחיים הרגילים אינם מובנים מאליהם. הכיסא במשרד, המקלדת, הריח של הקפה בבוקר, החשבונית ללקוח, הבדיחה עם חבר לעבודה, הדרך הביתה — כל הדברים הקטנים האלה, שנראים לנו אפורים כל כך בזמן שגרה, מתגלים פתאום כארמון עדין הבנוי מזכוכית. פגז אחד, טור משוריינים אחד, החלטה אחת בקרמלין, והכול יכול להתרסק.
ואז רופא השיניים הופך ללוחם. איש המחשבים הופך לנהג נגמ"ש. בעל חנות מוצרי החשמל הופך לחייל מילואים מתנדב. לא מפני שהמדינה פקדה עליו, כי אם מפני שהמדינה עצמה עמדה שם, חלשה ומבוהלת, כמו אדם פצוע הזקוק שבניו ירימו אותו מן הקרקע.
הצבא האוקראיני שפגשנו שם היה צבא מוזר, כמעט בלתי נתפס למי שמכיר צבא מסודר. הממשלה סיפקה נגמ"שים, טנקים ונשק. כל השאר — המעילים, הברכיות, הפנסים, האוהלים, מכשירי הקשר, המפות, אמצעי העזר, אפילו חלק מן האוכל — הגיע מתרומות של אזרחים בעלי יכולת. זו הייתה מלחמה שהוגדרה רשמית כמבצע נגד הטרור, ולכן החוק לא אפשר לשלוח אליה חיילי חובה. על הנייר, זו הייתה פעולה מוגבלת נגד “טרוריסטים”. בשטח, בתוך הבוץ והירי, איש לא השתעשע בניסוחים האלה. מי שעמד מולם, כך אמרו לנו שוב ושוב, לא היה קומץ מורדים מקומיים עם נשק חלוד. זה היה הצבא הרוסי בלבוש אחר, בשמות אחרים, מאחורי מסך עשן של הכחשה.
ולכן, אל תוך החלל שהותירה המדינה, נכנסו אזרחים.
הם באו מן המשרדים, מן המרפאות, מן החנויות, מן העסקים, מן הבתים. איש לא גרר אותם משם באזיקים. איש לא שלח צו שמטלטל את הדלת בשעת לילה. הם באו כי היה נדמה להם שאם לא יבואו, מישהו אחר יחליט בשבילם איך ייראה מחר בבוקר.
ויש משהו מסוכן מאוד ברגע שבו אזרח לובש מדים לא מפני שהוא רוצה להפוך לחייל, כי אם מפני שהוא כבר אינו מאמין שמישהו אחר ישמור עליו.
תוך כדי השיחה נשמע מעלינו רעש חד, צפוף, כמעט משונה. לרגע אחד הוא הזכיר סיר ענק של פופקורן, כאילו מישהו עומד מעל הנגמ"ש ומטגן גרעינים ברעש יבש ומהיר. אך זה לא היה פופקורן. אלה היו יריות.
החיילים נדרכו בבת אחת.
עד אותו רגע הם דיברו בנינוחות יחסית, צחקו פה ושם, הסבירו, סיפרו על הבית, על העבודה, על פוטין, על המדינה. ואז הרעש שינה את הגוף שלהם. הפנים התקשחו. הידיים נשלחו אל הנשק. מכסה הנגמ"ש נפתח, והם השתחלו החוצה בתנועה מהירה, כמעט טבעית, להחזיר אש.
אנחנו נשארנו בפנים, מכווצים.
יש פחד מיוחד בתוך נגמ"ש. מבחוץ הוא נראה כמו מפלצת ברזל. מבפנים הוא מרגיש כמו קופסת שימורים שאדם כלוא בה עם דמיונו. אתה שומע את היריות, אך לא רואה מאין הן באות. אתה מרגיש מוגן, אך גם לכוד. אתה יודע שהשריון אמור לעצור כדורים מסוימים, אך הידיעה הזאת אינה מרגיעה את הלב כפי שהיית רוצה. הדמיון יודע למצוא סדקים גם בפלדה.
“יש ממה לפחד?” שאלנו, והקול ניסה להעמיד פנים שהוא שואל שאלה מקצועית.
“אין מה לפחד,” הם אמרו. “הכדורים האלה לא חודרים את השריון. אנחנו רחוקים ממקומות שיורים מהם אר־פי־ג'י. לא אישרו להביא עיתונאים למקומות כאלה.”
אילו נחמה מוזרה זו. לא לדאוג, אמרו לנו, הביאו אתכם רק למקום שבו יכולים לירות עליכם, לא למקום שבו יכולים לפרק אתכם בפגיעה אחת. ובכל זאת, במלחמה, גם נחמה מעוותת היא נחמה. אדם נאחז בכל מדרגה קטנה שבין סכנה אחת לסכנה גדולה ממנה.
כעבור כמה דקות נשמעו היריות שלנו. הם החזירו אש. אחר כך ירדו בחזרה אל הנגמ"ש, כאילו יצאו לרגע לסגור חלון בגלל הרוח. לא הייתה שם התרגשות גדולה. לא קרב הירואי. לא מוזיקה. לא צעקות ניצחון. כך נראתה החזית רוב הזמן: רעש, דריכות, ירי, תגובה, נסיעה, המתנה, עוד רעש. הרוסים יורים כדי לבדוק אם האוקראינים ערים. האוקראינים משיבים כדי לומר: אנחנו כאן. אל תנסו.
“אם אנחנו לא נהיה כאן,” אמר אחד מהם, “הם יתקדמו הלאה. קודם מזרח אוקראינה, אחר כך אוקראינה כולה.”
כך, במשפט אחד, הפך הנגמ"ש הצפוף לקו הגבול של עולם שלם. בעיני המפות, מדובר בגבעה, בציר, במרחק, בכפר, בשדה תעופה. בעיני האנשים שישבו איתנו, זו הייתה הדלת של הבית. אם הדלת תיפתח, כל מה שמאחוריה ייפרץ.
חלק מהם כבר היו בקרב המכונן על שדה התעופה בדונייצק. הם סיפרו עליו בין צרור יריות למשנהו, בלי סדר, בלי פתיחה ספרותית, כמו שאנשים מספרים על מקום שהגוף שלהם עדיין לא יצא ממנו לגמרי. שדה התעופה היה הנקודה שבה המלחמה הפסיקה להיות ידיעה והפכה לגורל. מי ששולט בו, שולט בכניסה לעיר. מי שמאבד אותו, מאבד הרבה יותר ממסלול המראה.
הם הגיעו לשם כמעט בלי הכנה. אזרחים שלווים, אנשים שעוד זכרו את הפעם האחרונה שבה אחזו נשק משירות החובה הרחוק, הושלכו לתוך קרב שבו הרוסים כבר החזיקו ביתרון. “באנו בידיים כמעט ריקות,” סיפרו, “אבל הרוח הייתה נכונה.”
הרוח.
מילה קטנה, קלה מדי, אולי היחידה שיכולה לתאר את הדבר הגדול שנשאר כשאין מספיק ציוד, אין מספיק אימון, אין מספיק סדר, ואין זמן לחכות שמישהו יבנה לך צבא מלמעלה. הם לא היו מוכנים כפי שצבא צריך להיות מוכן. אך הם היו מוכנים לעשות את מה שנדרש כדי שאוקראינה לא תימחק תחת גלגלי הכוח הרוסי.
וולדימיר סיפר שהפעם האחרונה שבה ראה נשק הייתה כשהיה חייל חובה, מזמן. שנים עברו מאז. החיים לקחו אותו אל מסלול אחר לגמרי. חנות, משפחה, עובדים, חשבונות, שגרה. ואז מצא את עצמו בשדה התעופה, בתוך אש מכל עבר, ופתאום הגוף זכר את מה שהראש כבר שכח. “ידעתי שאם לא אירה עכשיו, אחוסל,” אמר. “בבת אחת חזר אליי כושר הירייה.”
אולי כך נראית מולדת כשהיא בוערת בתוך אדם. לא במילים גדולות, לא בטקסים, לא בשירים, כי אם ברגע שבו היד הרועדת מתייצבת על הנשק, והאזרח שהגיע מן החנות מבין שאין לו מותרות להיות אזרח כרגע.
הם דיברו בכעס על פוטין. לא בכעס קר, מדיני, מנומק, כזה שאפשר להכניס למסמך עמדה. זה היה כעס שיצא מבין השיניים. “הוא לא יעשה מאיתנו מדינת חסות,” אמרו. “הוא מושחת. איש מאפיה.”
בכל פעם שהשם שלו עלה, האוויר בנגמ"ש נעשה דחוס יותר. הם לא ראו בו רק נשיא של מדינה שכנה. בעיניהם הוא היה האיש שמבקש לשלול מהם את העתיד, להחזיר אותם אל מקום שממנו חשבו שכבר יצאו, להפוך את החלום האוקראיני הצעיר, המבולבל, הדמוקרטי, למשהו כנוע יותר, כהה יותר, רוסי יותר.
והיה בהם גם משהו מפחיד.
כי ככל שהשיחה נמשכה, ככל שהיריות התרחקו והתקרבו, ככל שהסיפורים על הבית התערבבו בסיפורים על הקרב, התברר שהמלחמה כבר שינתה אותם. הם לא דיברו על ימי מילואים כפי שמדברים על חובה זמנית. הם דיברו על הרוסים שיזכו להרוג. על הקו שלא ייתנו לו להיפרץ. על חיסול. על נקמה. על הצורך לחסל את מי שבא לקחת מהם את המדינה.
האם אפשר לשפוט אותם מתוך חדר מואר ורחוק?
מה קורה לאדם שהיה אתמול רופא שיניים והיום יורים עליו? מה קורה לאיש מחשבים שמבין שילדיו עלולים לגדול במדינה כבושה? מה קורה לבעל חנות שמנהל את העסק שלו מרחוק בזמן שהוא יושב בנגמ"ש ומקשיב לפגזים? יש מלחמות שבהן הכעס אינו תוספת למאבק. הוא הדלק שמונע מן האדם לקרוס.
כשירד החושך, פחתו הקרבות. הלילה, כך הסבירו, אינו יעיל לשני הצדדים. כשאף אחד לא רואה דבר, גם המוות מתקשה לבחור נתיב. חזרנו אל העיירה וולודרסקה, אל אותו מקום שהצבא הפך למפקדה קדמית, בתוך מבנה שהמקומיים כינו מלון. “מלון רצנטר”, רחוב לנינה 7. שם, בין קירות עייפים, מפות, מכשירי קשר, תנורים שהפיצו חום נעים מדי ביחס לעולם שבחוץ, התגלתה עוד שכבה של המלחמה הזאת.
בקומה הראשונה פעל עדיין בית קפה.
זה היה כמעט בלתי נתפס. למעלה, בחדרים, קצינים ניהלו מלחמה. בחוץ, יריות. במרחק לא גדול, תותחים. ובקומה הראשונה — בית קפה. שולחנות. כוסות. וודקה אוקראינית. אנשים שמנסים להחזיק איזו צורה של חיים גם כשהחיים עצמם הפכו לרכבת שירדה מן המסילה.
שם פגשנו את קונסטנטין פרשין, איש עסקים מעשירי אוקראינה.
הוא לא נראה כמו מי שמחפש מדליה. גם לא כמו אדם שבא להצטלם ליד חיילים כדי לקנות לעצמו תדמית פטריוטית. הוא היה מעשי, חד, ישיר, איש של תוצאות. הוא שילם את משכורות אנשי המילואים. הוא מימן את הציוד. הוא גייס אנשים. במקום שבו המדינה לא ידעה איך להעמיד צבא מתפקד, הוא נכנס עם כיס עמוק, קשרים, רצון, ואותה הבנה פשוטה שמגיעה לאנשי עסקים לפעמים מהר יותר מאשר לפוליטיקאים: כשאין מדינה, אין עסקים.
שאלתי אותו מה הוא עושה שם. הרי הוא כבר עבר את גיל המלחמות. יש לו עסקים. יש לו עולם שלם לנהל. למה לשבת בבית קפה מאולתר בעיירת חזית, בין מילואימניקים, מפות וירי?
הוא הביט בי כאילו השאלה עצמה קצת תמימה.
“אם לא נבנה את הצבא,” אמר, “נאבד את המולדת שלנו. ואז כל העסקים שלנו ילכו לאבדון.”
אדם יכול לעבוד כל חייו כדי לבנות הון, חברות, נכסים, מעמד. הוא יכול להאמין שהכול מונח על ניהול נכון, על חוזים, על שווקים, על תזרים מזומנים, על החלטות חכמות. ואז מגיעה מלחמה ומזכירה לו שכל הבניין הזה עומד על קרקע אחת פשוטה: מדינה. ואם הקרקע זזה, כל הקומות שמעליה מתחילות לרעוד.
“העסקים שלך יכולים להתמוטט,” אמרתי לו.
פרשין קם, טפח בחביבות על כתפי, כאילו אני דואג לו יותר מדי, ואמר שיש לו מנהל בכיר בעסקים, כזה שמאפשר לו להתעסק במה שבאמת מעניין אותו עכשיו — עתידה של המולדת. הוא מביא אנשים, מחדיר בהם מוטיבציה, רעל פטריוטי, כדבריו. השנים לימדו אותו שעסקים חשובים, אבל הם הופכים לשטויות ברגע שהמדינה מתמוטטת תחתיך.
זה היה אולי המשפט החשוב ביותר ששמענו באותו יום.
כי מולדת, בסוף, אינה רעיון מופשט שמניחים על מדף בין ספרי היסטוריה. מולדת היא הדבר שמתחת לרגליים. היא הכביש השבור שבו אתה נוסע, החנות שאתה פותח בבוקר, בית הספר שאליו הולכים ילדיך, בית הקפה שבו אתה שותה וודקה עם חיילים, המפה שעליה מסמנים קווים, והתחושה העמוקה שגם אם הכול רקוב, מושחת, מסובך ומלא בוץ — זה שלך.
“הצבא שהקמת מספיק חזק?” שאלתי אותו. “הוא ינצח את הרוסים?”
פרשין לא היסס.
“אנחנו ננצח את הרוסים במוסקבה.”
זה היה משפט גדול מדי, כמעט פרוע מדי, כזה שנשמע יותר כמו סיסמה שנולדה מכוסית וודקה מאשר כמו הערכה אסטרטגית. אך באותו רגע הבנתי שהוא לא מנסה לתת תחזית. הוא מנסה לבנות נפש. במלחמה שבה אנשים מגיעים מן המרפאה, מן החנות ומחברת המחשבים, מישהו צריך לומר להם שהמאמץ שלהם אינו רק עיכוב זמני של תבוסה, כי אם התחלה של ניצחון.
אולי זה לא היה נכון על פי המפות.
אולי זה היה נכון על פי מה שאנשים צריכים לשמוע כדי להמשיך לעמוד.
באותו לילה, כשיצאנו מן בית הקפה אל הקור, חשבתי שוב על נגמ"ש מספר 5. על ניקיטה, ואדים, איגור, וולדימיר. על האנשים ששמותיהם כמעט התערבבו לנו בדרך, אך פניהם נשארו. הם לא היו חיילים מושלמים. הם לא היו גיבורים מן הסוג שמפסלים בכיכרות. הם היו אזרחים שנקלעו לרגע שבו האזרחות לבדה כבר לא הספיקה.
וזה אולי הסיפור האמיתי של הצבא האוקראיני באותם ימים.
לא צבא שנבנה בבסיסי אימונים מסודרים. לא צבא שנולד מתוך מערכת יציבה. צבא שנולד מתוך בהלה לאומית, מתוך בושה, מתוך זעם, מתוך תחושה שהמדינה הישנה קרסה מהר מדי והחדשה עוד לא הספיקה לקום. צבא שנולד מתרומות של עשירים, מכיסים של אזרחים, ממעילים שנקנו בכסף פרטי, ממפות שהובאו מן הבית, ממכשירי קשר שנאספו כמו צדקה, ומאנשים שעזבו חיים רגילים כי הבינו שהחיים הרגילים ייעלמו אם לא יגנו עליהם.
כשמדינה חזקה, האזרח יכול להרשות לעצמו להיות אזרח. הוא יכול להתלונן על מיסים, על פקקים, על פוליטיקאים, על מחירים, על שגרה. הוא יכול לשכוח שהמדינה היא חומה בלתי נראית סביב חייו.
כשהמדינה מתפוררת, החומה נעשית גלויה דווקא ברגע שבו היא נסדקת. ואז אדם קם בבוקר ומגלה שאין מי שיעמוד במקומו. לא הפוליטיקאי. לא הגנרל. לא המערכת. הוא עצמו צריך לקום, ללבוש מדים, להיכנס לנגמ"ש, להחזיק קו מול כוח גדול ממנו, ולומר: עד כאן.
באותו יום בדונייצק, בתוך רעש המתכת והירי, ראיתי צבא שנולד מאזרחים. לא מן הכוח שלהם, כי אם מן הפחד שלהם. לא מן הביטחון שלהם, כי אם מן ההבנה שאין להם לאן לברוח. ודווקא משום כך היה בו משהו עיקש כל כך, נוגע כל כך, כמעט קדוש בדרכו החילונית והמחוספסת.
כי יש רגע שבו מולדת אינה המנון.
היא נגמ"ש מספר 5.
היא איש מחשבים מקייב שמחזיק בהגה במקום בעכבר.
היא רופא שיניים שמחליף מקדחה ברובה.
היא בעל חנות שממשיך לשלם משכורות לעובדים בזמן שהוא יושב בקו האש.
היא איש עסקים עשיר שמבין שהכסף שלו חסר משמעות אם האדמה תחתיו תילקח.
והיא כמה גברים עייפים, בתוך קופסת ברזל קרה, שמקשיבים ליריות מעל הראש ואומרים לעצמם, שוב ושוב, כמו תפילה שאין לה סידור: אם אנחנו לא נהיה כאן, הם יעברו.
