השומר החדש

שני זרקורים רבי עוצמה הבליחו את חשכת הליל הסבוכה ששררה באזור, מתחתינו נראו היטב אורותיו של הישוב יבניאל, סביב לו אורות מהכפרים הערבים שמסביב. בתוך רכב שטח 4X4 היינו ספונים ששה אנשים, 'לוחמים' בארגון 'השומר החדש'. הרכב דילג על ההרים, קיפץ על הגבעות והסלעים וכל קפיצה שכזאת הקפיצה את כולנו לגובהי מרומים. יהודה נהג את הג'יפ ביד אמונה, הוא הרי מכיר כל נקיק וכל אבן במקום הזה. עיננו בלשו היטב את הסביבה, השתדלנו שלא לדבר בינינו, הגוף היה דרוך לזינוק החוצה, הידיים אחזו בכלי הנשק. בכל רגע אנו עלולים להיתקל בחוליית הגנבים, בכל רגע עלול גם להתפתח קרב יריות. אלקה שישב על הגג כיוון את האור של אחד הזרקורים וכאילו הבריח את החשיכה הסבוכה, האור ש'הרים' לרגע את החשיכה גילה לעיננו עצים, צמחים, גאיות ו.. פרות. פה ושם נמלט לו דורבן מוצא לו מקלט בחשוך מפני הפולשים הזרים. היינו בשיאו של מרדף אחרי גנבי פרות שכבר מספר שנים ממררים את חייו של יהודה מרמור חקלאי תושב יבניאל. רק דקות קודם לכן גילה מישהו מהלוחמים את עקבות נעליהם הצבאיות של הגנבים שעל מנת להקשות עלינו לרדוף אחריהם, הם גם מתחו אחריהם גדר קוצנית ממתכת זו המכונה בפי כל טלטלית או כפי שהיא מוכרת יותר במחוזותינו בשם 'קונצרטינה', מה שהכריח אותנו לעצור את הרכב ולחתוך אותה במספרי קאטר מיוחדים שבהם מצויידים כל חברי היחידה.
"חלק מהם משרתים בצה"ל", מספר לנו יחיאל. יחיאל הוא מפקד היחידה וגם מייסדו של ארגון השומר החדש שקם בשל אוזלת ידה של המשטרה לנוכח הגניבות החקלאיות במושבים והפלישות המתוכננות היטב לערים של ערבים המעוניינים באיכות חיים טובה יותר. יחיאל מכיר היטב את האוייב. "הנעליים הם נעליים צבאיות וגם הקונצרטינות גנובות מהצבא. המשטרה לא עושה דבר. כבר מספר שנים שהגנבים ההם הפכו את חייו של יהודה לגהנום, הוא בסך הכל רוצה לחיות מעדר הבקר שלו בשלום ותחת זאת הוא מוצא את עצמו רודף אחריהם בימים ובלילות ומנסה להציל את עדר הבקר שלו בן 250 הראשים מליפול טרף לשיניהם. לעיתים הוא מצליח אבל לעתים עד שהוא מגיע, עדר הבקר כבר מזמן עשה את דרכו אל הצלחות אבל יהודה מרמור גמר אומר שלא לוותר. מזה כמה ימים שהוא מנהל מאבקים נוספים עם כנופיית הגנבים ואנשי ארגון 'השומר החדש' באו לעזור לו. "המשטרה אינה עושה דבר נגד הערבים. היא מפחדת מהערבים, רבים מהשוטרים הם ערבים ופעמים רבות כשאני מצליח לגלות את העדר שלי באחד הכפרים הערבים ואני מזמין אני מוצא את עצמי הופך ממאשים לנאשם והמשטרה עוצרת אותי באשמה שחדרתי לשטחים פרטיים. הם משום מה מאמצים את גרסת הערבים שהפרות שלהם ולא שלי", מתלונן יהודה בעודו נוהג את רכב השטח.
"עצרו עצרו", זועק לפתע אלקה מגג הרכב. הרכב נעצר, החושים נדרכים. כלי הנשק מכוונים, הלב עוצר, כולם נועצים עיניים באחת הנקודות שאליו נשלח אור הזרקור. "הנה זה כאן", במו עיננו אנו רואים את האנשים העושים את ההכנות האחרונות להעמיס את הבקר על משאיות.
ארבעת הלוחמים מזנקים מהרכב, אנחנו מדדים אחריהם, הם עוברים את הגדר ובכושר קרבי מצויין הם מדלגים במהירות על כל המכשולים. מקץ שניות אנחנו עומדים ליד הפרות "תצלם תצלם", הם מזרזים את אוריה לצלם את מה שרואות עיננו, "עכשיו לפחות יש לנו ראיה שהם גנבו את הפרות", הם מדרבנים. שלשת הגנבים שראו מבעוד מועד שעלו עליהם, זנחו את הפרות וברחו להם. הפרות נותרות בשטח ואחנו מתחילים במרדף אחרי הגנבים, הפעם מצוידים בתיעוד מקצועי בשטח. מכאן ואילך מתחיל מרדף עצבני בין הג'יפ שלנו לבין גנבי הפרות. אנחנו מקפצים בתוך הג'יפ מוכנים בכל רגע להסתער על הגנבים ולקרוא למשטרה. אלא שהגנבים כנראה מכירים את השטח טוב מאיתנו. הם פשוט ברחו, אי אפשר לתפוס אותם. יהודה מרמור כבר לא ילך לישון הלילה. הוא יחזור לביתו, יטול ציוד לראיית לילה ויחזור לשהות בשטח עם פרותיו. רק למחרת בבוקר, לאור יום, הוא יוכל להחזיר את הפרות למרעה שלהם. "בלילה זה לא פרקטי", הוא אומר ויהודה מנוסה היטב. אין זה הלילה הראשון שבמקום לבלות במיטה הוא מבלה בשטח בניסיון להציל את פרנסתו. לא פעם הוא מצא עצמו תחת איומי נשק ופעם אף רוקנו לעברו הגנבים הערבים מחסנית שלמה על מנת לרצוח אותו. הגנבים האלה אינם אוהבים חקלאים אמיצים דוגמת יהודה.
משנת 88 מנסים הערבים להתיש את יהודה, אביו נפטר והותיר לו ירושה – עדר פרות. "קיבלתי גן עדן מאבא אולם עד מהרה הוא הפך לגהינום. הערבים מהכפר השכן ניסו למנוע מהעדר לרעות בשטחי האדמה שאותם ירש מאביו. בשלבים הראשונים הם היו מחדירים את הבקר שלהם. עד 92 עוד נשמר האיזון. הם היו מכניסים את העדר לשטח שלי, הייתי מתקשר למשטרה, הם היו מפנים את העדר. בשנת 92 רצח אחד מהם את אשתו וילדיו, הוא נידון למאסר עולם וישב בבית הכלא עד סוף ימיו. את העדר שלהם ירש קרוב משפחה והוא העמיק את המלחמה. באחד הימים בא אלי ואמר לי "האדמות שלי ונשחרר אותם בדם", הם לא בחלו באמצעים ובאחד הימים אף רוקנו לעברי מחסנית של M16. בבית המשפט שחררו אותו. באחד הימים עשו לי מארב מתוכנן וחטפנו מכה של אבנים עד שלא ראיתי את השמש".
בבית אין לו תיק אחד אלא ספריה שלמה. "הם תמיד סוגרים את החקירה בטענה של חוסר עניין לציבור והערבים המגובים במשטרה ממשיכים להפוך את חייו לגהינום. "הם לא התביישו לבקש ממני להתחלק מאדמותי עם הערבים. "הם לא רושמים את התלונות", מסביר יואל זילברמן, "הם צריכים להוכיח למפקדי המחוז כי הפשיעה במקום רק יורדת ולא עולה. ההתנכלויות של הערבים ליהודים רק מעלה את אחוז הפשיעה ולכן הם לא רושמים את הפשיעה החקלאית.
"אמר לי מפקד התחנה", מסביר יהודה מרמורש, "שאין להם כוחות לעסוק בפשיעה החקלאית, הפשיעה הזאת אינה מעניינת אפילו את מפקד המחוז, הם צריכים להשלות את עצמם שהפשיעה באזור יורדת למרות שאין זה נכון".
אלפי תלונות הגיש יהודה מרמור למשטרה, כולם נסגרו. הבעיה אינה בעיה מקומית", מסביר מי שמשמש כקצין הביטחון של יבניאל, "הבעיה היא שאנו עומדים להפסיד את אדמותינו לטובת הערבים. הסרטן שלנו הוא הבדואים המבצעים פשיעות חקלאיות במדינה. תפסתי כאן כנופיה מרהט שהייתה באה לגליל תחתון לגנוב כלי רכב על פי הזמנה. תפסנו אותם, הביאו אותם לבית המשפט והשופט שחרר אותם. משטרת ישראל ומשמר הגבול מכירי0ם היטב את הפושעים יש להם תרשימים של כל מבנה הכנופיה מראש הכנופיה ועד אחרון הפושעים, אין להם רצון לפעול.
לחבר שלי גנבו עדר של צאן, השופט בבית המשפט הציע לחלק את העדרים חצי בחצי. העדר נמצא בטובא זנגריא. בתי המשפט מעדיפים שלא לעסוק בכך.
לי היה סרט מהחיים. הם גונבים לי את הפרות, אני מוא אותם ובגלל משטרת ישראל אני מאבד את העדר שוב. יום אחד נגנב ממני עדר, רדפתי אחריהם מצאתי את העדר בתוך מכלאה בכפר שלהם, הזמנתי את המשטרה ובמקום לעצור אותם הם עצרו אותי על שחדרתי לתוך השטח הפרטי שלהם.
אני על כרעי תרנגולת, אני מפסיד ומה שמחזיק אותי זאת העובדה שאם אעזוב את השטח, הם ישבו שם ואני לא יכול להעלות על דעתי שהם יירשו את האדמות שלי. רק שבוע שעבר הופיעו אצלי שוטרים עם ערבים שהצביעו על שני עגלים ואמרו שהם שלהם. הם עצרו אותי ואמרו לי כי הם מאמינים להם ולא לי שהעגלים שלהם. הצעתי להם לערוך בדיקת DNA אבל הערבים לקחו אותם. עכשיו העגלים הגיעו אלי הם חזרו לעדר שלי משום שהם רגילים לעדר הזה, זהו העדר שלהם וזה הסימן הטוב ביותר שהם שלי. אמרו לי במשטרה שהבעיה שלהם ואני צריך להוכיח שהעגלים שלי, אני צריך להיות בבעיה?
הם מגישים נגדי תלונה במשטרה והחוקר שחוקר אותי הוא שכן שלהם, איך אתה מסביר את זה? כשהתלוננתי על העובדה שהשוטר הוא שכן שלהם, אומר לי מפקד המשטרה שקודם כל הוא קצין משטרה ורק אחר כך הוא שכן שלהם. הם נכנסים לשטח שלי, אני מנסה להזעיק את המשטרה וה0ם אומרים לי תתלונן ביום ראשון. אמרתי להם אבל הם בתוך השטח שלי עכשיו, הם לא מוכנים לבוא.
הם לא מסתפקים רק בביקורים אלימים. הכנופיות הערביות מחזיקות ברשותם גם כלי נשק רבים. "רפול אמר פעם", מספר יהודה "כי אם תצמיד מגנט לגליל, הוא ירומם אליו את כל ההר רק מחמת כלי הנשק הרבים הטמונים תחתיו", אומר יהודה מרמור
יהודה מרמור ביבניאל הוא רק דוגמה אחת מתוך רבים. בעוד מתעסקת ישראל במאחזים הבלתי חוקיים ובאדמות מדינה הנתפסות על ידי הערבים, מצבעים הערבים את שוד הקרקעות האמיתי ברחבי הגליל והנגב בתוך שטחי 'מדינת ישראל הריבונית' שעל גבולותיה אין מחלוקת בינלאומית. ישובים שלמים נופלים קורבנות היישר לידי הערבים התופסים את השטח כשהשיטה היא פשוטה, הטשת הבוקר הרועה את הבקר שלו או הנוקד הרועה את כבשיו בשטח על ידי גניבת העדרים, חיסולם, לעיתים אף איום על חייו של החקלאי עצמו. הסיכונים הרבים שלוקחים החקלאים בתוספת העובדה כי חקלאות במדינת ישראל אינה משתלמת כלכלית, גורמת לבעל השטח לעזוב אותו ולחפש פרנסה אחרת. מאות אלפי דונמים נזנחו כך על ידי חקלאים ותושבים ונפלו היישר לידיים ערביות. ואז, כשהשטח כבר נזנח תופסים אותו הערבים לעיתים אף בתיאום עם מנהל מקרקעי ישראל שאליו הם פונים בתמימות ואומרים "היהודים עזבו את הקרקע אז תנו לנו אותו, לעיתים הם מקבלים. כך נופלות אדמות המדינה לערבים. כפר הנשיא למשל, נטש 4000 דונם שנפל לידיים ערביות וזאת רק דוגמא. זאת ועוד, הערבים אינם מסתפקים עוד רק בישובים חקלאים והם מנסים את כוחם גם בישובים עירוניים. "עוד מעט מדינת ישראל תהיה שייכת להם", מזהיר יואל זילברמן הרוח החיה מאחורי תנועת 'השומר החדש' שקמה על מנת להגן על החקלאים ועל תושבי הערים מפני הפשיטות הערביות שכל תכליתם אינה אלא תפיסת קרקעות וקביעת בעלות על שטחים יהודיים בארץ.
כל סיפור הקמת התנועה החל מסיפורו המשפחתי של יואל זילברמן, אז בחור בישיבת עלי שהגיע להגן על אדמות המשפחה שלו היישר מבית המדרש של הישיבה יחד עם עוד מספר חברים שהיה איכפת להם. "אחרי מלחמת לבנון השנייה, איבדנו חברים לא מעטים", מספר זילברמן, "הקמנו בישיבה קבוצת לימוד ועיון בספרי הגרי"ד סולביצ'יק, כדי למצוא תרופה לנפשותינו הפצועות", הוא מספר "זאת הייתה התבוננות פנימית שעזרה לנו לאסוף את השברים. תוך כדי כך, אבא שלי התלונן על הגניבות החקלאיות שמבצעים בשטח שלו. רומת אל הייב, זהו שמו של הכפר שתושביו נהגו לפשוט על אדמות אביו "הבט על הגבעות האלה", אומר לי יואל, "כאן התסובבו התנאים והאמוראים, כאן קבור רבי יהודה הנשיא, כאן הסתתובב ריש לקיש, כאן הם דרשו את דרשותיהם, כאן הם פסקו את הלכותיהם. השיטה פשוטה. הם פושטים על האדמה, מאיימים, גונבים בקר, מאיימים על החקלאי. אבא הגיע למצב של 250 תלונות במשטרה עם צווי מניעה עד שאפילו המשטרה אמרה לאבא שלי עדיף שתתן את השטח לערבים
הבנתי שאם לא אעשה משהו ההורים שלי יאבדו את פרנסתם. החלטתי שזה לא יכול לקרוא. קראתי לכמה חבר'ה מהישיבה, הקמנו מבנה ארעי בשטח שמטרתו היא להיות כאן על מנת שהערבים לא יגיעו.
הרשויות נלחמו קשה כדי שיואל לא יהיה. הוא קיבץ לשטח שלו בחורי ישיבה והקים כאן שיעור במגילות. פעם מגילת אסתר, פעם מגילת קוהלת, פעם מגילת איכה, תלוי בתאריך המתקרב למקום היו מגיעים מגידי שיעור ורבנים. שמע השיעורים הגיע לרחבי הגליל והמוני אנשים החלו להגיע לשיעורים האלה בזכות השיעורים. הנוכחות היהודית המסיבית הניעה את הערבים מלהגיע. הם הבינו כי לפניהם זן חדש של יהודים שלא יוותרו כל כך בקלות על האדמות שלהם.
לשמירה בלילות מפני הערבים הצטרפו חקלאים נוספים הערבים שהבינו שיש כאן נוכחות יהודית בשטח, החלו לסגת מהשטחים. החברים החלו להגיע ולרוץ ממקום למקום שמע השמירה הגיע לחקלאים נוספים הסובלים מאותה בעיה. "הם החלו לפנות אלי כאילו אני איזה גוף ממוסד היכול לעזור להם", מספר יואל, "הם היו בטוחים שאין לי בעיה בדבר. לאט לאט נוכחתי כי הבעיה אינה מקומית שממנה סובל אבא אלא בעיה של כל הגליל הסיפורים חזרו על עצמם והבנתי שחייבים לעשות מעשה.
כשהחלו הסיפורים להגיע, הזדעזו יואל וחבריו. קיבוץ כפר הנשיא בהחלטת מזכירות הקיבוץ זנח שטח חשוב ואסטרטגי רק משום שלא עמד במלחמה מול טובא זינגריא שאנשיו פרצו גדרות, חיבלו בטרקטורים, הציתו שדות וגנבו עדרים. מושב בית לחם הגלילית נטש 1800 דונם כשהסיפרו חוזר על עצמו תושבים הכפרים הסמוכים התעללו באנשי המושב, פרצו חיבלו וגנבו והכל על מנת לשבור את החקלאים. והם נשברו וזנחו את השטח. לא ארכו הימים וטרקטורים ערבים עלו על הקרקע ומעתה היא שלהם
תושב קיבוץ רעים שבנגב הסמוך מאוד לשבט בדואי, מוטרד כל העת על ידם הם גונבים את אדמותיו, מחבלים בעדריו עד שהוא אינו יכול לעמוד עוד. "בשבוע שעבר הוא צלצל אלי ואמר לי "אני לא יושב כאן משום שמשתלם לי, אלא משום שאני חושב שזה חשוב לעם ישראל אבל אם לא תבואו לעזור לי אני מחר בבוקר עוזב את השטח, אין לי כוח עוד.
משהלכו והצטברו הסיפורים, החליט יואל זילברמן כי צריך לעשות מעשה. כנס בוקרים גדול הביא להקמת תנועת השומר החדש הפועל בכמה מישורים. המישור הראשון מורכב מבחורים צעירים התורמים מספר לילות בשבוע שבהם הם מסיירים בין המושבים, בעיקר בין אלה המיועדים לפורענות. הם מסתובבים בשטח מחזקים את החקלאים ומהווים גורם של הרתעה. מאות חקלאים וגם עירוניים חברים בחוליות האלה היוצאות למשמרתם מידי ערב רכובים על ג'יפים, רכבי שטח, טרקטורונים ומהווים בעיקר גורם של הרתעה. "מאז שהתחלנו לפעול והערבים הבינו שלפניהם אנשים שאינם מוכנים לוותר זה בהחלט ירד", אומר יואל.
המעגל השני מורכב מאנשים המוכנים להזנקה מיידית להאסף למקום מסויים ולשמוע שיעורי תורה. "כשאנחנו מקבלים התרעה כי במקום מסוים עומדים ערבים לפשוט, אנחנו פשוט קוראים לחבר'ה ומקיימים באותם מקומות ימי לימוד תורה. כשמאות חבר'ה יושבים על הגבעה ושומעים שיעור תורה ממגיד שיעור, שום ערבי כבר לא יתקרב לאזור וכך אנו גורמים לקירוב המקומות האלה לליבם של האנשים שבאו להשתתף ביום הלימוד וגם משיגים את המטרה של ההרתעה", מספר יואל זילברמן.
תוך כדי שיחה, אנו מתקדמים לשטחי החקלאות של המושב ציפורי בלב מקשת אבטיחים שאותה מגדלים לצורך גרעינים. בעל השטח מגדל האבטיחים מצמא לו דרך מיוחדת הוא הגיע לפשרה עם הערבים. השומר של השדה אינו אלא אחד מבני המשפחה שרבו איתו וזה במפורש דמי פרוטשקן, הוא גם הגיע איתם לסיכום שהם יוכלו לשחרר את הפרות שלהם בשטח שלו כל אימת שירצו. כמעט בכל ערב פוקדים אותו חברים מתנועת השומר החדש אבל דבר לא עוזר והכל מרוב פחד.
אנו ממשיכים להתקדם, מושבים חולפים על פנינו, גם ישובים עירוניים. מאחורי כל נקיק סלע מסתתר הערבי הרוצה להעביר אותו לרשותו, לכל מושב יש את מי שלוחץ אותו, יואל וחבריו, כאמור חלק מהם שהגיעו יחד איתו מבית המדרש של הישיבה בעלי, מכירים את כל הנקיקים כעל כף ידם. "שימו לב", רוחש הקול המתכתי של מכשיר הקשר, "אנחנו יודעים על שני כלי רכב שיצאו זה עתה ממזרח ירושלים כשפניהם מיועדות לגליל לגנוב עדרי בקר, נא להיות עירניים", ממשיך המזהיר. ההודעה עוברת מייד ברשת פנימית היישר לכל החברים והמתנדבים הנמצאים הלילה בתורנות, עליהם לשים לב לגנבים. בשל ההודעה הזאת אנו ממהרים ליהודה מרמור מיבניאל, שלו שטח אדמה המיועד לפורענות עם מספר שיא של גנבי בקר המציקים לו והפכו את חייו לגהינום.
מחסום משטרתי בדרך בודק כל רכב, אבל כשאנו חולפים על פניו מביטים השוטרים בחולצות השומר החדש של יואל וחבריו ומחייכים. "אתם הגיבורים והאמיצים, תעברו אתם בדרך לעוד משימה", אומרים השוטרים ומאחלים בהצלחה. לא כל השוטרים כאלה. לעיתים הם בני דודים ערבים והם לא מאחלים הצלחה. רוב השוטרים יהודים ותופעות כמו שלנו מהוות עבורם גאווה ליהדותם המושפלת כל העת על ידי מדיניות פחדנית של יהודים שערכיהם מתרכזים בין גדרה וחדרה. הגליל והנגב כלל אינם מעניינים אותם
בדרך אנו מתעכבים בנצרת עילית המביטה בקנאה על אחותה מגדל העמק. למגדל העמק לא נכנסים ערבים והסיבה – יש שם ישוב חרדי גדול. היכן שיש חרדים הערבים לא נכנסים, הם מבינים שנגדם אין סיכוי. בפאתי העיר, אנו נעצרים בהר יונה שם מתנהל עתה מאבק עיקש בין יהודים לערבים החודרים להר ומנסים לקבוע בו עובדות לפני שהחרדים יעשו זאת. בנצרת עילית אין חרדים, בינתיים. משום שבימים אלה מנהלת עירית נצרת עילית משא ומתן עם חצר חסידית שתקים קריה חרדית בגבולותיה של נצרת עילית ותציל אותה מהחדירה הערבית. נגד השכונה שבא עתידה לקום הקריה החרדית מנסים הערבים לנהל קרבות מאסף.
חרדים אין, ערבים יש ועוד איך. הם גרים כבר באופן חוקי לחלוטין בנצרת עילית שתושביה רואים כיצד ערבים גרים בה ואינם יכולים לעשות דבר. החל מהבחירות האחרונות יש כבר שני חברים במועצת העיר שהם בכלל ערבים המייצגים את התושבים הערבים. "הדבר גורם לנישואי תערובת", מספר לנו ראש הגרעין התורני שם הרב אופיר קריספיל. הרב קריספיל יליד המקום, שהלך למלא כרסו בש"ס ופוסקים בישיבה בחברון אך החליט לרתום לישוב שממנו בא וחזר אליה בראש גרעין תורני, "עיקר הבעיה היא נישואי התערובת", אומר הרב אופיר, "אבל יש גם בעיות אחרות שהם יוצרים. הם פוגעים בהמוגניות של העיר, חושפים את הנוער למסרים זרים וגם התודעה הלאומנית שלהם שיום אחד הכל יהיה שלהם חודרת לעיר ומדירה שינה מעיניהם של ראשיה.
ראש העיר שהביט בקנאה על שכנתו מגדל העמק החליט לעשות מעשה, בעזרת הגרעין התורני בעירו, הוא יצר קשר עם חצר חסידית ושכנע את אדמו"רה להקים שכונה חסידית בפאתי העיר, שכונה שתהוה אבן יצוקה מפני החדירה הערבית.
והדבר נודע לערבים. די להם בחריש וקציר שם יהוו החרדים משקל נגד ההתפשטות הערבית. הם החליטו למנוע זאת בכל מחיר. הערבים כאמור אינם מוותרים והם החליטו להאבק. לאט לאט בשיטת הסלמה, הם חודרים מכפריהם וכובשים עוד ועוד פיסות קרקע. קובעים עובדות בשטח, בונים תוספות ובתים והעיקר לנגוס בשכונת 'הר יונה' ובעיקר להפחיד את הערבים שלא יבואו לגור כאן. אנשי 'השומר החדש' אינם יכולים לעשות כאן מאומה אלא רק מהומה. הם באים לחזק את אנשי נצרת עילית ולהתפלל עבורם שהחסידים יבואו מוקדם ככל האפשר. "החוצפה כאן היא כה עזה", מספר הרב אופיר קרסיפיל, "עד שבימי המלחמה האחרונה, הם העזו לכנס כאן כנס נגד המלחמה ונגד המדינה. כאן בלב נצרת עילית כל מה שהיה חסר זה הנפת דגלי אש"ף. ראש העיר עצמו ניסה באופן חוקי לעצור את העצרת האנטישמית שהייתה כאן בלב העיר, אולם ללא הצלחה. הכנס היה כביכול חוקי. עד כדי כך הגענו", אומר הרב אופיר.
ראש עירית נצרת עילית כה נפחד, עד שהוא עצמו מגיע לכל פעילות שיוזם עכשיו הגרעין התורני בעיר, והוא מעודד את תושבי עירו ואת בני עירו ללכת לכנסים תורניים אלה כדי לחזק את התודעה היהודית ולמנוע את ההשפעה הערבית בלב העיר שלו. במקביל הוא מנסה לסיים מוקדם ככל האפשר את המו"מ עם החצר החסידית שאיתה הוא פתח כדי לעשות סוף לאימה הנוראית.
לפנות בוקר, על גבעה נישאת ליד ציפורי, גבעת סנדו, הנושאת את שמו של ר' יעקב סנדו ז"ל סבו של יואל זילברמן אנו עומדים בסיומו של ליל המרדפים הזה. אורות ישובי הגליל כבים אט אט ומפנים את מקומם לטובת השמש הזורחת המזמינה אותך יחד עם כל הנוף המטריף להתעטף בטלית, להתעטר בתפילין ולהודות לה' יתברך על כל הטוב והחסד. "אם אנחנו לא נעשה משהו, אם אנחנו לא נהיה נוכחים כאן הערבים ימשיכו להטריד לא רק את חקלאי הגליל אלא גם את תושביו. זה נוגע לא רק לחקלאים", אומר יואל זילברמן, "זה נוגע גם לתושבי הערים, מהם תושבים חרדים. ככל שהציבור החרדי יזרום לגליל ויש לה מספיק מרחבים להציע, כך תמנע ההתפשטות הערבית ובואו נעשה זאת מהר לפני שנפקח את העיניים ונגלה שהארץ כולה עברה לערבים.