שנים רבות נמנעתי מלכתוב על הנושא הזה. לא מפחד אלא מכבוד. כי השאלה אם לעלות להר הבית היא אחת השאלות הגדולות שדור שלנו מתמודד איתן, ולא היה לי לב לטפל בה בחצי-לב. אבל אחרי שאני רואה ידידים יראי שמיים, לומדי תורה, אנשים שאני מכיר ומכבד עולים להר הבית בהכנה, בטהרה, בדיוק הלכתי מדוקדק ואני שומע את אותן הטענות החוזרות על עצמן בלי לחשוב עליהן לעומק, הגיע הזמן לדבר.

הטענה המרכזית שאדם שומע כשהוא מביע עניין בעלייה להר הבית היא: "אנחנו טמאי מתים, ואסור לטמא מת להיכנס להר." זו טענה חשובה, ומגיע לה מענה רציני.

טומאת מת — חומרה אמיתית, אבל לא סוף הדיון

נכון הדבר: טָמֵא מֵת אסור להיכנס למחנה שכינה, שהוא כ"עזרת ישראל" ופנימה. אין בזה עוררין. הרמב"ם פוסק זאת בפירוש בהלכות ביאת מקדש, ואיש מהמצדדים בעלייה אינו חולק על כך.

אלא שכאן בדיוק טמונה ההבנה הלקויה: הר הבית אינו רק "עזרת ישראל". ההר כולל שטחים גדולים שאינם בגדר "מחנה שכינה" והכניסה אליהם לטמא מת אינה אסורה מן התורה. חז"ל עצמם דנו בהרחבת הגדרות האיסורים, ורוב הפוסקים שהתמחו בסוגיה הבהירו שישנן אזורים בהר שאפשר לעלות אליהם גם כיום.

הרב שלמה גורן זצ"ל הרב הראשי לישראל וגאון עולם גדול המומחים לתחום המקדש בדורנו מדד, חקר ומיפה את ההר בעצמו. מסקנתו הנחרצת הייתה שניתן לקבוע בביטחון סביר אילו אזורים של ההר מותרים לכניסה לטמא מת, ואילו אסורים. מי שעולה כיום לפי מיפוי זה ונמנע בדייקנות מהאזורים האסורים אינו עובר על איסור מן התורה.

"לא ידענו איפה הייתה העזרה" - הטיעון החמקמק

טיעון אחר ששומעים הוא חוסר הידיעה בדיוק היכן עמדו גבולות העזרה. ומכאן "עדיף לא להיכנס בכלל"

אבל זהו בדיוק ההיפך ממה שההלכה מלמדת. כשיש ספק בוחנים את הספק. לא בורחים ממנו. הרב גורן לא ישב וחיכה לנבואה הוא עשה עבודה שיטתית: שילב את תיאורי הגמרא, מידות, ספרות חז"ל, ממצאים ארכיאולוגיים וסיורים בשטח, וקבע גדרים ברורים. ספק שהתשובה עליו ידועה אינו ספק.

פוסק דור הגאולה מורי ורבי מרן הגאון הרב דב ליאור שליט"א, מגדולי פוסקי הציונות הדתית בדורנו, הסתמך על עבודה זו ופסק שהעלייה מותרת ואף רצויה אליו הצטרפו רבים וגדולים ובתוכם ראש ישיבת מעלה אדומים מרן הגאון הרב נחום אליעזר רבינוביץ זצ"ל כמובן שכל הרבנים מתנים את העליה בתנאי טבילה, הימנעות מנעלי עור, ומעבר רק בנתיבים המוגדרים. זו אינה "עלייה פרועה" זו עלייה מתוך יראת שמיים וכיסופי קודש.

ומה עם דעת הרב קוק?

כאן נכנסים לשאלה עמוקה יותר. הרב קוק זצ"ל אמנם לא קרא לעלות להר הבית, ויש הרוצים לסיים כאן את הדיון. אבל חשוב להבין את ההקשר: הרב קוק דיבר בתקופה שבה הדיון ההלכתי על מיפוי ההר כלל לא היה בשל. לא הייתה ריבונות ישראלית, לא הייתה גישה לשטח, לא הייתה יכולת מדידה ומיפוי. ה"נגישות" להר הייתה שאלה מעשית ולא רלוונטית לרוב הציבור. מעבר לכך הרב קוק זצ"ל כתב לברון רוטשילד שעלה להר. הוא עלה למטרת טיול ולא למטרת מורא מקדש ולא כדי לקיים את הצווי 'לשכנו תדרשו ובאת שמה".

מעבר לכך הרב קוק כתב בהרחבה על קדושת הארץ, על כך שהשיבה לציון היא "אתחלתא דגאולה" על החובה לבנות מחדש את הקשר בין ישראל לאדמתו. האם יש מישהו שחושב שהרב קוק — לו היה חי ורואה את ריבונות ישראל על ההר, את המחקר של תלמידו הרב גורן, ואת אלפי יהודים הכמהים לדרוך על אדמת הקודש היה פוסל זאת מניה וביה?

גדולי תורה מוסמכים לפסוק לדורם. מה שהרב קוק לא אמר בדורו אינו ראיה לאיסור בדורנו.

"זה יגרום לפיקוח נפש" - טיעון מדיני לבוש בגלימת הלכה

אחד הטיעונים הנשמעים ביותר הוא: "העלייה להר מסכנת חיים היא מעוררת את הערבים."

אני אומר זאת בכבוד ובאחריות: זהו טיעון מדיני, לא הלכתי. ולא תמיד הטיעון המדיני צודק. כי על פי אותה לוגיקה אסור לבנות בשכונות שהערבים מתנגדים להן. אסור לחתן בנות ביישובי יש"ע. אסור לנסוע בכביש 60. ההלכה אינה מכירה בעיקרון ש"כל דבר שגורר אלימות נסוג ממנו." להיפך: לעיתים, הנסיגה היא שמחזקת את הלחץ ומגדילה את הסכנה.

כל ישיבה ממושכת יהודית בהר עם טבילה, עם יראה, עם שירה שקטה היא הצהרה קיומית שאנו לא זזים. ואת ההצהרה הזאת יש לה ערך שאינו נמדד בסיכון מיידי.

הכיסופים שלא ניתן להתעלם מהם

אבל יש משהו שההלכה הפורמלית לבדה אינה יכולה לתפוס, ואני לא יכול לסיים את הדברים הללו בלי לדבר עליו: הכיסופים. הכיסופים העזים, ההולכים וגוברים, שמתפשטים בעם ישראל בשנים האחרונות ולא מרפים.

מי שמסתובב בחתונות יודע. שבירת הכוס בסיום החופה שנים רבות הייתה זו מחוות בת שנייה, אות שהחתן ממהר לשבור כדי להגיע לשמחה. כיום, בחתונה אחר חתונה שאני מכיר, אותו רגע הפך לנקודת שיא רגשית: האורחים שרים בגעגוע אמיתי, הדמעות לא מתביישות, והקול "אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלַיִם" מהדהד לא כטקס אלא כתפילה חיה. משהו השתחרר בלב העם.

ומספר העולים להר הבית מדבר בעצמו: מספר יהודים שעולו להר מידי שנה צמח בקצב מדהים - מאלפים בודדים לפני עשור לעשרות אלפים כיום. אלו אינם אנשי שוליים. אלו לומדי תורה, אברכים, משפחות, נשים וגברים שהלכו להר כי לא יכלו יותר שלא ללכת.

הכוזרי - ריה"ל הקדוש, שלב המקראות כסלע איתן בנפש ישראל כתב את המשפט שכל מי שחייו קשורים לירושלים יודע בתוכו: ירושלים לא תיבנה אלא כשיכספו אליה בני ישראל תכלית הכיסוף, עד שיחבבו אבניה ועפרה. הוא לא אמר שצריך לחכות לנס משמיים שיצנח בלי שאנחנו עושים דבר. הוא אמר שהכיסוף הוא עצמו הדלק, המנוע, ה"אתחלתא" שבלעדיו לא תקום.

והכיסוף הזה, לא נולד יש מאין. הוא פרי של דורות שברו כוסות, ששרו "לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלַיִם הַבְּנוּיָה" שהניחו אבן ריקה בקיר ביתם זכר לחורבן. הכיסוף בשל. עכשיו הוא צריך לצאת לדרך.

אז מה בסוף מותר?

מי שרוצה לעלות להר הבית כיום צריך לעשות שלושה דברים:

ראשית - לטבול במקווה לפני העלייה. טבילה אינה מסירה טומאת מת, אך היא תנאי הכנה רוחנית ומעשית שלא ניתן לוותר עליו.

שנית - לנעול נעלי בד או ללכת יחף, ולהיכנס בלבוש צנוע, ללא נעלי עור.

שלישית - ללכת אך ורק בנתיבים שקבעו הפוסקים המתירים, ולהתרחק ממוקדי הספק כלומר, מהאזורים הסמוכים למרכז ההר ולכיפת הסלע.

מי שעושה זאת עולה בצורה הלכתית מלאה, על פי פוסקים מסמכותיים, ואינו עובר שום איסור.

לסיים: הכמיהה אינה בעיה ההתעלמות ממנה זו בעיה גדולה הרבה יותר

אני מבין את המתנגדים. יש ביניהם אנשים יראים ושלמים שאכפת להם מכבוד שמיים. אבל יש גם תופעה מדאיגה: ההתנגדות לעלייה הפכה לעמדת "ברירת המחדל" בציונות הדתית לא מתוך עיון הלכתי מחודש, אלא מתוך אינרציה. "כך נהגו אבותינו, כך נעשה"

אבל אבותינו לא נהגו כך מתוך פסיקה הם נהגו כך כי לא הייתה להם ריבונות על ההר. מה שהיה הכרח בדורם אינו חובה בדורנו.

הר הבית הוא ה"בית" שלנו. לא של אף דת אחרת. לנו ניתנה הארץ הזאת ועל ההר הזה התגלה הקב"ה לאברהם אבינו, ליצחק, ליעקב. שם עמד בית ראשון ושני. ושם אנחנו מאמינים יעמוד הבית השלישי.

לעלות בדייקנות, ביראה, בהכנה הלכתית זו אינה חוצפה. זו תשובה.