מרבית המטיילים הפוקדים את ברכת המים הפופולארית בדיר עזיז שבגולן, לא שמים לב לחורבות בית הכנסת העתיק שהתנוסס לתפארה מעל המים > מעטים מקרב התיירים החוצים את נחלי הבניאס, מבחינים בשרידי המבנה ההורדוסי העתיק ששימש כמקום תפילתם של יהודי האזור > ומתי מספר מבין משכשכי הרגליים במפל דבורה טורחים לטפס אל שרידי הבניין אדיר הממדים, שהיה פעם בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר > אהרן גרנביץ-גרנות וינון פוקס, יצאו ל'טיול בין הזמנים' ברמת הגולן, כדי לראות מקרוב את בתי הכנסת שנבנו ליד מקורות מים חיים בארץ הבשן > מסע אחר
"אשרי יושבי ביתך, עוד יהללוך סלה", קראתי בקול נרגש את המזמור הידוע, בפעם המי יודע כמה בחיי. שלוש פעמים ביום אומר אותו כל יהודי, אלא שלא הפעם הזאת כשאר הפעמים. הפעם ישבנו על ספסל לח בבית הכנסת העתיק בדיר עזיז, סמוך ונראה לבריכה הנמצאת ממש מתחתינו, שבה השתכשכו באותה עת עשרות בחורים שיצאו לטיול 'בין הזמנים'. איש מקרב הרוחצים למטה, לא העלה בדעתו שמעליו מתנוסס בית כנסת עתיק, השמור בצורה יפה כל כך, כאילו רק עתה הסתיים לו המניין האחרון שלפני החורבן.
ההיכל העתיק השוכן על המים, הוא מרשים מאין כמוהו. הכל נראה כאן בדיוק כפי שעזבו אותו יהודי הכפר שבנו אותו והתפללו בין כתליו. דומה כי מאז, איש לא נגע בו. ספסלי האבן נותרו על מקומם, ארון הקודש, הפונה לכיוון ירושלים, נשאר עומד על מכונו, ועמודי אבן כבדים ומגולפים עומדים כאן כאילו איש לא נגע בהם.
גם בעזרת הנשים הממוקמת במפלס העליון, אפשר לדמיין את יהודי הגולן (או הבשן, כפי שהגולן נקרא אז) הממהרים לכאן כדי להתפלל. בחורי הישיבה ייצאו תיכף מן המים, ומן הסתם יארגנו לעצמם מניין של מנחה. הם יתפללו למטה, על שפת הברכה, מבלי להעלות על הדעת ששלוש דקות של הליכה מפרידות בינם לבין בית כנסת, מהיפים והעתיקים בארץ.
מי שמוביל אותנו במסע הזה הוא ר' יהודה שטינמיץ, מדריך ומורה דרך, המשלב בהדרכתו הייחודית עשרות מקורות, גמרות, משניות ופסוקים היוצאים מפיו בזרימה שוטפת. דומה כי הוא לא מקריא אותם, הוא חי אותם. ר' יהודה, יליד בני ברק, נשוי ואב לשלשה, הוא בוגר של מספר ישיבות. רק עכשיו הוא רואה בעיניו את מה שלמד בספרים, שנים רבות כל כך. כשמטיילים איתו, בתי המדרש ובתי הכנסת מקבלים חיות מיוחדת. שנים רבות הוא כואב את כאבם של בתי הכנסת הלא ידועים מספיק ברמת הגולן, ומצר על כך שאלה הבאים ליהנות מהנחלים ומהברכות בגולן, אינם שמים את ליבם למקורות המים החיים האמיתיים, כדבריו, הלא הם בתי המדרש שבהם נלמדה תורתנו הקדושה, הנמצאים לידם ממש.
"אם אתה כבר בא לגולן, אז רגע לפני שאתה מטייל באחד ממסלולי הטיול הנהדרים כל כך, תן דעתך לכך שבמרחק כמה מאות מטרים ממך, ממש סמוך למעיין, יש גם בית כנסת שבו התפללו, חיו ולמדו אבות אבותיך. במקרים רבים מאוד, בית הכנסת הזה היה עיקר חייהם", אומר שטינמיץ, שיזם עבורנו את המסע הזה. כבקי ורגיל הוא מוביל אותנו בנתיבות שבהם נוצרה המשנה ובבתי המדרש שבהם למדו והתפללו תנאים ואמוראים.
# תַּעֲרוֹֹג עַל אֲפִיקֵי מָיִם
##תחנה מספר 1: דיר עזיז, נחל כנף##
אנחנו עומדים בודדים על ההר, היכן שממוקמות חורבות בית הכנסת העתיק בדיר עזיז. כשיהודה שטיינמיץ מתאר באוזננו את מה שהיה כאן פעם, החורבות כאילו קמות לתחייה. במציאות אנו מבחינים בבחורי ישיבה המשתכשכים מתחתנו, בבריכת דיר עזיז - אבל בעיני רוחנו אנחנו רואים את המוני העם הנוהרים לכאן להתפלל.
מעטים הם בתי הכנסת שנשתמרו בצורה כל כך מרשימה כמו בתל זה. "תראו", אומר יהודה, "דווקא הפחות מפואר והפשוט יותר, שורד. זה לא היה בית כנסת מפואר, אבל הוא נשאר".
בית הכנסת של דיר עזיז נמצא על הגבעה, מעל נחל כנף. בסמוך לגבעה נמצאה כתובת עתיקה, 'הזיזו' היה חרוט בה. לכן זוהה בית הכנסת כמקום תפילתם של יהודי הישוב עזיז. "לפנינו בית כנסת מיוחד", מסביר יהודה. "ראשית, בניגוד לרוב בתי הכנסת שנבזזו וכמעט לא מוצאים בהם אבנים כי כולם נלקחו לבניית ישובים אחרים, מאוחרים יותר - הרי שמכאן, מדיר עזיז, לא נלקחו האבנים ובית הכנסת נותר קפוא על מקומו.
"הנה, תראו את שתי השורות", מחווה שטיינמיץ באצבעו. "הן עומדות כך כ-2,000 שנה, והן החזיקו את עזרת הנשים. העמודים חוצבו מאבני בזלת".
קולו של המדריך הוותיק מקבל חיות מיוחדת כשהוא מדבר על ארון הקודש. "שימו לב לארון הקודש שמחוץ למבנה בית הכנסת", הוא מצביע. מתברר כי עד שנבנה בית כנסת זה, היו ארונות הקודש בתוך בית הכנסת, או שלא היו כלל. "בגמרא מופיעה שאלה, האם מותר להעביר בשבת ספר תורה לבית הכנסת. מהשאלה הזאת אנו למדים שבימים כתיקונם, ספר התורה נשמר בבית.
"יש עוד מאפיין ייחודי בבית הכנסת הזה", מספר יהודה. "כיוון התפילה פונה למזרח, כמו שנהוג היום, בעוד שעד אז היו בתי הכנסת מכוונים לכיוון מערב, הוא כיוון מקום השכינה. הגמרא מספרת, שהשכינה בבית המקדש התקדשה במערב, ועל כן יש להתפלל לצד מערב.
מתברר שביום האחרון לחפירות שנערכו כאן, רגע לפני שעזבו הארכיאולוגים את בית הכנסת, נמצא לפתע ארון הקודש. בית הכנסת הזה נבנה, כפי שמוזכר בהלכה, בנקודה הגבוהה ביותר בעיר. פתחו של בית הכנסת פונה לכיוון מזרח, כפי שנאמר ש'אין פותחין פתחים, אלא למזרח'. מאחר ופניהם היו למערב, והנכנס היה נכנס נגד פניהם, הכל ראו את מי שאיחר, משום שהוא נכנס בצד שאליו כיוונו המתפללים את פניהם. ברבות השנים, הורחב בית הכנסת ורוצף.
"תחשבו כאילו לא עברו 1,500 שנה", מזכיר לנו יהודה בהתלהבות, "בית הכנסת מלא במתפללים השואפים לבניינה של ירושלים ומתפללים לגאולה. המעיין שאתם רואים למטה, סיפק מים לאנשי העיר".
# זְכוֹר מָשׁוּי מִן הַמַּיִם
##תחנה מספר 2: נחל הבניאס##
הידעתם, כי סמוך מאוד לבניאס מצוי בית כנסת עתיק, מהיפים ביותר בארץ, שבעבר חיו בו קהילות מפוארות?
ביקרנו שם, סמוך מאוד לשמורת הבניאס. על ספסל אחד בבית הכנסת העתיק בבניאס ישבנו, ושמענו את סיפורו של המקום. בתוך ארמון עתיק של מלך קדום, מסתתר בית כנסת קטן. אומנם לא מאותה תקופה, אבל גם הוא מספר את סיפורם המיוחד של היהודים שחיו בצל הגויים. בניאס נבנתה כעיר מפוארת בימי המלך הורדוס, שבנה מפעלי בניה רבים ששרדו יותר מ-2,000 שנה, ועוד ימשיכו לשרוד גם בעתיד, כמו הכותל המערבי, הר הבית, מערת המכפלה בחברון והעיר קיסריה. גם המקום הזה השתמר יפה מאוד, הודות להורדוס, שכונה 'המלך הבנאי'. בנו פיליפוס שירש אותו, הרחיב את העיר וקרא לה 'קיסריה פיליפוס', כדי להבדיל אותה מקיסריה המוכרת לכולם. כאז כן עתה, שתי הקיסריות היו ערי נופש. הרי עצם השם 'קיסריה' מלשון קיסר, מצביע על עשירות וגדולה.
"סיפורו של בית הכנסת בבניאס", מסביר לנו יהודה, הוא סיפורן של קהילות יהודיות מפוארות שלא נכנעו לתכתיבים של העמים השולטים ולא סונוורו מהעושר הגדול שהיה בעיר. לא פשוט היה לחיות בעיר שהייתה עיר מלוכה".
אנו עומדים במרכז בית הכנסת העתיק, במורדות הגולן, בתוך הבניאס. כאן חי גם אגריפס השני, נינו של המלך הורדוס. בגניזה הקהירית נמצאו מכתבים רבים שמהם התברר, שכאן ישבה קהילה גדולה ומשגשת. העיר נבנתה דווקא באזור הזה, בשל סמיכותה למקורות מים, כשהכוונה כמובן לנחלי הבניאס. היא גם היתה עיר גבול, שחיברה בין ארץ ישראל לדמשק, שגם בה, בדמשק, ישבה קהילה יהודית גדולה.
בתקופת הגאונים, אנשי הקהילה בבניאס ערכו מסחר וניהלו התכתבות עם הקהילה בצור מצד אחד, ועם דמשק מצד שני. סיפור אחד ידוע ממחיש את חשיבותה של הקהילה. יום אחד הגיע איש מראשי הקהילה בבניאס לעיר צור. כשהעלוהו לתורה וערכו עבורו 'מי שבירך', ביקש שיקראו לו בשם 'חבר - התואר הגבוה ביותר שהיה שמור בזמנו לתלמידי חכמים. הגבאי לא הסכים, וביקש תעודות שיעידו על חשיבותו. משלא הציג תעודות, כינו אותו 'ראש הסדר', משהו כמו 'הרב' בימנו, שהוא תואר כבוד פחות מהתואר 'חבר'.
"אל בית הכנסת שבו אנו יושבים", מספר יהודה, "הגיע גֵר בשם עובדיה, שתיאר את הקהילה הענפה במסעותיו ותוך כדי כך גילה לנו פרט חשוב נוסף: בבניאס הייתה קהילה נוספת, קראית, בשם 'אבלי ציון'. הם לא טעמו בשר ולא אכלו לחם, כי אם ביצים ופירות, מתוך אבלות על בית המקדש. קהילה זאת היתה קשורה לקהילת הקראים בירושלים, והגאונים בזמנם נאבקו בה ובגרורותיה.
"יום אחד פנה אל עובדיה קראי בשם שלמה, שהיה מראשי הקהילה הקראית, ושאל אותו לאן ימשיך במסעו. עובדיה השיב שהוא יורד למצרים, אך שלמה ניסה להפציר בו שלא ירד, כי המשיח יבוא בעוד חודשיים. מששאלו מהיכן הוא יודע, השיב לו שלמה בלי היסוס, "אני הוא המשיח". עובדיה מספר שלאחר תחקור ושאלות נוספות, הוא לא השתכנע שלפניו עומד משיח צדקנו, והמשיך במסעו למצרים.
הקהילה בבניאס חרבה בידי הצלבנים שהגיעו לירושלים וטבחו ביושביה ללא רחם. גם לקהילת יהודי הבניאס הגיעו הצלבנים, וערכו בהם שמות. בתאריך י"ז בתמוז, לא פחות ולא יותר, ברחו יהודי הבניאס הפליטים, אל חיקה של הקהילה היהודית בדמשק של אז. כך הסתיימו כ-1,000 שנים של ישיבה יהודית בבאניאס.
לא רק עובדיה הגר עבר בבניאס. לדברי שטיינמיץ, אפילו משה רבנו ביקש לעבור בבניאס. מעיינות הבניאס הפליאו בכמותם את החוקרים הקדמונים, שטענו, שמברכת רם הנמצאת ליד החרמון יש מערה נסתרת המובילה מים לבניאס ולחמי טבריה. יוסף בן מתתיהו אף מתאר לנו 'בדיקה מדעית' שערכו הקדמונים. הם שמו מוץ בברכת רם, ומצאו אותו יוצא במעיינות הבניאס, על אף שהיום הוכח שאין כל קשר בין שני המקומות. אותה מערה גם מוזכרת בקשר למי המבול שנשארו בעולם. המדרש אומר, שמשה רבינו ביקש מהקב"ה לעבור במחילות של קיסריון, על מנת להגיע לארץ לא בדרך רגלית. גם רבי אלעזר בן הורקנוס חי בבניאס. בגמרא מסופר שחכמים עלו לשם לבקרו.
#נִשְׁפַּךְ דָּמָם עָלֶיךָ כַּמַּיִם
##עדיין בבניאס##
העיר היתה אומנם מפוארת, אך התברר שליהודים לא תמיד היה קל לגור בה, משום שהיתה מעורבת ביהודים ונוכרים ונטתה משום מה לטובת הנוכרים, עד שהיהודים הרגישו בה מקופחים. אפילו נכדו של הורדוס לא הגן על היהודים כשהיה צריך. ורוס, ראש העיר בניאס, שנקרא באותם ימים שר העיר, הוציא להורג 70 יהודים, שהעזו לדבר סרה ברומאים. לא רק זאת, הוא אירח בתוך העיר את הצורר של אותה תקופה, מי שנחשב לאחמדינג'אד או להיטלר של אז, הלא הוא אספסניוס מחריב הגליל, אביו של טיטוס, ומימן לחייליו חופשה בת שבועיים על חשבון העירייה. לאחר החורבן, כשטיטוס חזר מנצח, הוא ערך לקראתו משתה בעיר. על מנת לשעשעם, שילחו הרומאים עבדים יהודים שיאבקו בתיאטרונים מיוחדים באריות ובדובים וימצאו שם את מותם - שעשוע מוכר באותם ימים.
קשה להבין מהי עיר רומאית מפוארת בלי ללכת בתוך הארמון הזה, שלצידו נמצאים שרידי בית הכנסת. מי הבניאס מפכים ממש מתחתינו, מתחת המרצפות בנות ה-2,000 שנה, שעליהן אנו מהלכים. רק צריכים להתכופף אל הברכות שלפנינו, לשטוף את הפנים במי המעיין המפכים ולשתות את המים הזכים, המתוקים והקרירים. מי יודע, אולי לפני שנים רבות, כשהתפללו כאן, ירדו המתפללים אל המעין לפני התפילה, כדי ליטול את ידיהם כהלכה. מעלינו מתנוססים המבנים המפוארים שבנה הורדוס בבניאס, והשתמרו כמעט בשלמותם. בתוכם נמצא גם בית הכנסת. תקרות מקושטות מתוחות ממעל, ואבני גזית נהדרות מקיפות אותנו מכל עבר. תפארת ימי העבר עוד ממשיכה להחזיק מעמד גם אחרי 2,000 שנה.
"אלו הם הרומאים", מסביר יהודה, "הם 'הינדסו' את הטבע, הטו את מעיינות המים לשטח שלהם, והביאו מים ממרחקים - רק על מנת לשבת בנעימים בארמונות ובבתים מפוארים וליהנות ממנעמי הטבע, שאותם הם שינו לטובתם".
ליד הארמון עצמו, עובר הגשר החוצה את הבניאס לכיוון סוריה. "כאן אפשר להבין את המימרה של התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי, שאמר שהרומאים בנו לעצמם גשרים רק על מנת להיטיב עם עצמם. בגשר הזה עמדו מוכסים וגבו 'דמי מעבר'. אף אחד לא יכול היה לעבור את הבניאס מבלי לעבור בגשר הזה ולשלם דמי מעבר לרומאים שבנו אותו", אומר יהודה.
וכמה מילים על מעיין הבניאס עצמו. מי הבניאס היו ידועים מימות עולם כמים מיוחדים. חז"ל אומרים, כי הם המים שנשארו מהמבול וביחד עם חמי טבריה, מותר להשתמש בהם לאפר פרה אדומה. לעומת הירדן, שבו המים מעורבים, הרי שהבניאס מוזן ממי השלגים המחלחלים בתוך החרמון ויוצאים בבניאס.
שבט דן קיבל את ברכתו מיעקב: "דן גור אריה יזנק מן הבשן. רש"י מפרש במקום: זהו בניאס. שמורת הבניאס היא אתר תיירות בתשלום, המאפשר ללכת לאורך המים ולצפות במפל השוצף. שימו לב, אסור להיכנס למים. בקטעים יותר תחתונים של הנחל (ליד הישוב שאר ישוב) אפשר להיכנס לבריכות רדודות, אך יש להיזהר מסחף. בכל הקשור למעיינות ולמסלולים, חשוב להתייעץ עם מדריך טיולים.
#בָּלוּל מֵאֵשׁ וּמִמַּיִם
##תחנה מס' 3: מוזיאון עתיקות הגולן שבקצרין##
במוזיאון עתיקות הגולן שבעיר החדשה קצרין, אסופים ממצאים מכל בתי הכנסת ובתי המדרש שברמת הגולן. בקומתו התחתית ניתן לראות אבן גדולה שנותרה מבית מדרשו של התנא רבי אלעזר הקפר. בבית מדרשו נבקר מאוחר יותר. הכתובת על האבן מספרת, כי זהו בית מדרשו של רבי אלעזר.
כאן מרוכזות האבנים המקוריות, ועליהן ציורי מנורות מבתי כנסת שונים. רוב המנורות אינן בעלות שבעה קנים, אלא בעלי מספר שונה של קנים. הסיבה לכך פשוטה: מהמאה השלישית מתחילה הנצרות לשלוט ולהפוך לדת. גם הם מתחילים לסמל את קבריהם וחפציהם בתשמיש של עבודה זרה. גם היהודים צריכים סמל משלהם, כדי להבדילם מהנוצרים. היהודים החליטו שהמנורה תשמש להם סמל. אלא שהחכמים שישבו כאן, החליטו שעל היהודים לשמור על הייחודיות של מנורת המקדש, ולכן נזהרו שלא ליצור מנורה בעלת שבעה קנים כמו מנורת המקדש, אלא מנורות בעלי מספר שונה של קנים. החלטה זאת, אגב, הייתה תקפה רק ליהודי רמת הגולן, שכן יהודים אחרים במקומות אחרים כן השתמשו במנורת שבעה קנים, ולא חששו לעשות מנורה הזהה במספר קניה למנורת בית המקדש.
ממצא מעניין לא פחות נמצא בתוך ארון מטבעות, שבו מוצגת בסך הכל מטבע אחת, המספרת על אנשי העיר גמלא העתיקה. בגמלא נמצא בית הכנסת העתיק היותר בארץ ישראל מזמן בית המקדש השני. סביר להניח שמתפללי בית הכנסת עלו לרגל שלוש פעמים בשנה והביאו מהזיתים המשובחים שגידלו בסביבות העיר, ומהם הפיקו שמן זית לבית המקדש. כשהגיעו הרומאים ואגריפס מושל הגליל, נתבקשו היהודים להחליט, האם להיות רומאים או להישאר יהודים. הם החליטו למרוד. ירושלים תהיה משוחררת מכל השפעה פוליטית, החליטו היהודים. אך מה לגמלא ולירושלים? תושבי גמלא ידעו שאם הם לא עוצרים את הרומאים כאן, הם יגיעו לירושלים. הם גם הבינו שגמלא היא רק ההתחלה, וירושלים היא העיקר. הם נלחמו למען ירושלים.
במטבעות שטבעו המורדים שנמצאו במצדה ובמוזיאון, מצויר על מטבע בזיך, כלי להקרבת נסכים, בדיוק כפי שאנשי ירושלים טבעו. על המטבע נכתב: 'לגאולת ירושלים הקדושה'. הגולן הוא לא רק עיר נופש, הוא המגן הקדמי של ירושלים. בתום המצור הארוך של הרומאים נהרגו רבים מאנשי גמלא, ומכאן המשיך המסע לעבר ירושלים, שחרבה שנה לאחר מכן. הביקור בעיר מחזיר אותנו כ-2,000 שנה לאחור. כאן אנחנו נפגשים בחומה המקורית של העיר. כאן אנחנו רואים את הנחלים משני צידי העיר, שאליהם קפצו המגנים, ואפילו שחזור של מכונת הירייה. במוזיאון עתיקות הגולן, אפשר לראות את אבני הקלע של הרומאים, את המטבעות של היהודים ומיצג מדהים המספר את סיפור גמלא בירושלים.
#וְנָהָר יוֹצֵא מֵעֵדֶן
עכשיו מוליך אותנו יהודה לאטרקציה מיוחדת במינה, הנמצאת בתוך הפארק בקצרין. אנחנו נכנסים למבנה העשוי מאבני חמר ומבזלת. בבת אחת כמו קמה המשנה כאן לתחייה: בית מימות המשנה, משוחזר פה בשלמותו. כך בדיוק גרו בתקופת המשנה והתלמוד. "עכשיו תפתחו משניות ותבינו למשל, מה זה הבית והעליה", אומר לנו יהודה מייד. אל העליה מוביל סולם מעץ, ועכשיו ניתן לראות בדיוק מהי העליה. זהו חדר עילי הקבוע בתוך הקיר, כמו בוידם בגודל חדר של ממש.
בתוך הבית ניתן למצוא חפצים וכלים מתקופת המשנה. בכניסה לבית אנו מבחינים במתקן מחמר, מעורב בבזלת, ולידו אבני רחיים מבזלת. זהו התנור. מתחת לרצפת הבית מונחים קנקנים מחרס, השומרים על הקור. בתוכם אוחסנו יינות. יהודה מצביע על מתקן שתיאורו מופיע בתוספתא, שהוא מעין מדף התלוי לשמירה מפני העכברים. על המדף התלוי, שלא היה נגיש לעכברים, הניחו מוצרים המועדים לפורענות, כמו קמח בצק להתפחה ועוד. בתוך הבית העשוי מאבני בזלת לא מהוקצעות ומרוצף בשטיחים מצמר גס, מונחים ספסלים נמוכים שסביבם היו בני המשפחה מתאספים בערב לסעודה ולמפגש משפחתי.
"הספסלים בבית", מספר יהודה, "היו עשויים מקורת עץ המונחת על שני אבני בזלת הצמודים לקיר. כשרואים את הספסלים הממוחזרים המונחים בטבעיות בתוך הבית, אפשר להבין את המדרש, המספר שהקב"ה בחר ביהושע בן נון לקבל את הנהגת העם, בשל היותו מסדר את הספסלים בבית מדרשו של משה רבנו. תפקידו של יהושע בן נון", משער שטיינמיץ, "היה להניח קורות עץ על אבנים, וכך ליצור בית מדרש, וזהו התפקיד של מסדר הספסלים בבית המדרש.
"גם הדיון בגמרא על חמישה שישבו על ספסל אחד, ובא האחרון והספסל נשבר, מי צריך לשלם - מובן היטב כשרואים את צורת הספסלים שבבית אבון. ולמה נקרא בית אבון? החופר דן הורמן מצא בין כותלי הכפר העתיק קצרין, שהפך ברבות הימים לכפר סורי, כתובת, ובה נאמר: 'רבי אבון משכבו בכבוד'. רבי אבון היה אחד מחכמי ישראל שגר בעיר קיסרין, הלא היא קצרין. כאן בעיר היה בית ועד לחכמים וישוב יהודי גדול.
במקום עומד גם בית כנסת מדהים ביופיו, וגם הוא, כמו רבים מבתי הכנסת בגולן, התגלה באקראי. וזהו הסיפור: לפני 40 שנה, לאחר מלחמת ששת הימים, חיפשו החוקרים שרידים. לפתע ניגש אליהם אדם בעל חזות ערבית, ושאל מי מהחוקרים יודע לדבר ערבית. מייד הפנו אותו לשמריהו גוטמן, שידע לדבר ערבית על בוריה. "מה רצונך", שאל גוטמן, "יש ערבי זקן בכפר קצרין שצריך להודיע לו שעליו לעבור את הגבול לסוריה, משום שהגולן נכבש. גוטמן לקח את הג'יפ ונסע לגמלא. לפתע הוא גילה משקוף גדול העומד על תילו, בגובה של 4 מטרים. הוא שכח מהערבי והחל לסייר בבית הכנסת. כך נחשף בית הכנסת, מהמפוארים בגולן.
גודלו וגובהו של בית הכנסת מעיד לא רק על עושרם של התושבים בקצרין, שעסקו בחקלאות ייצור שמן הזית, אלא בחשיבות הגדולה שראו בבית הכנסת שלהם. הוא היה מרכז החיים ומרכז הכפר, לעומת בתי התושבים הבנויים בפשטות, או אפילו ברישול. בית הכנסת היה גבוה, בנוי מאבני גזית ובעל שתי קומות. העבודה עם אבני הבזלת היתה קשה במיוחד, כך שהתושבים השקיעו המון כוחות, עבודה וכספים, בבניין בית הכנסת שלהם.
בית הכנסת לא נבנה פעם אחת בלבד. ארבע פעמים הוא עבר שיפוץ, ובאחת המרצפות שנוספו, נכונה לחוקרים הפתעה: מטמון זהב עם מאות מטבעות בערך קטן. מתברר כי היו אלה מטבעות מעשר שני שאל המקדש כבר לא יכלו להביאם, אך הן נגנזו מתחת לבית הכנסת.
אי אפשר שלא להזכיר את המעיין הסמוך לעיר קצרין. ליד צומת נשוט זורם 'עין סלוקיה' (עינות עדן), שמהם שואבים את 'מי עדן' המפורסמים. המקום מטופח, ויש בו מספר בריכות רדודות ונעימות לכל המשפחה, עם שירותים. פתוח עד שעות הערב.
#התרגשות בארץ הבשן
##תחנה מספר 4: מפל דבורה, ובו בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר##
האטרקציה האמיתית עוד לפנינו. היא התגלתה בלי התראה מוקדמת. אחרי שירדנו למפל דבורה, שם פגשנו בבחורי ישיבה שלאחר רחצה הגונה במי המפל, התיישבו על האבנים שלגדתו האחת, מצוידים בכלי נגינה ושרו להם שירי נשמה וכיסופין - עלינו אל שרידי הכפר הסורי דבּורה (ב' שרוקה) ואז, לפתע, התגלה לנגד עינינו בניין אדיר ממדים. ספסלי אבן מסודרים מחוצה לו, ושרידי עברו המפואר עדיין שרו את שיר עברם שאיננו. "הגעתם לבית מדרשו של רבי אלעזר הקפר", הפתיע אותנו יהודה. ואכן, כתוב כאן במפורש: 'בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר'. המשקוף האמיתי נמצא, כמובן, במוזיאון בקצרין שבו ביקרנו קודם לכן. המבנה עשוי מאבני בזלת רבים. על אחת מהן חרוט נשר מחזיק דגים. אם מתבוננים היטב, מגלים כתובת עברית מלפני 1,500 שנה: 'עבד טרעא' כתוב עליה, כלומר: עשה שער. מי עשה את השער? מישהו כנראה תרם את השער הזה לבית מדרשו של רבי אלעזר הקפר. המישהו הזה ציין בחריטה על אבן כי הוא עשה את השער, אך מהכתובת לא נותר אלא ציון העובדה שהוא עשה את השער. התרגשנו. כאן היה בית מדרשו של רבי אלעזר הקפר. כאן הוא לימד תורה, וכאן הוא כתב את המימרות הנפוצות בכל המשנה והגמרא.
רבי אלעזר, שפרנסתו היתה מהחמצת צמח הקפריסין ומכאן שמו 'הקפר', המוגדר כ'צמח עז' - הרבה לדבר על השלום והמתינות. מאמרותיו הידועות: "הקנאה התאווה והכבוד מוציאים את האדם מהעולם", "אהוב את השלום ושנא את המחלוקת". כן דיבר רבי אלעזר על התנהגות המעורבת עם הבריות, ואמר, שהנזיר צריך להביא קרבן כי הוא הזיר עצמו מהיין.
כשמסתובבים בין בתי הכפר, שדומה כי לא חרב מעולם, אפשר להבין מהיכן שאב רבי אלעזר את משליו. במימרה, "אל תהי כמשקוף העליון שאין בני אדם יכולה ליגע בה (אל תתרחק מן הבריות), ולא כאיסקופא העליונה שמבלה פרצופות (משקוף שבני אדם מתנגשים בו, והנמשל הוא אדם שמחרחר ריב) ולא כאיסקופא האמצעית שמגפת את הרגליים (מפתן גבוה מדי - אדם שמכשיל אנשים) אלא הווי כאיסקופא התחתונה, שהכל דשין בה וסוף כל הבניין נסתר והיא במקומה עומדת". כשמסתכלים על הבתים העומדים על תילם כבר 1,500 הדברים מקבלים משמעות מוחשית. הוא זה שאמר, "לעולם ידור אדם בארץ ישראל - אפילו בעיר שרובה נוכרים, ואל ידור בחו"ל - בעיר שרובה ישראל. שכל הגר בארץ ישראל דומה כמי שאין לו אלו-ה".
אבל המימרה המרגשת הקשורה לבית מדרשו, היא זו: 'עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות של בבל שיקבעו בארץ ישראל'. מעטים בתי כנסיות ובתי מדרשות בארץ שאפשר לשייכם לחכם זה, ודווקא רבי אלעזר, שרצה שבתי הכנסיות יגיעו לארץ ישראל, עשה זאת באמצעות בית מדרשו, שחזר להיות בידי עם ישראל ביחד עם הגולן.
בין בתי הכפר נמצאו כתובות רבות, מפוזרות, המזכירות אנשים שתרמו לבית הכנסת ולבית המדרש של רבי אלעזר. הכפר דבורה לא סתם התייחד בבית מדרש שכזה, שכן בתרגום יהונתן לשמות ערי המקלט, הוא מתרגם במילים 'את גולן בבשן', גולן - דברה. כלומר העיר זאת היתה עיר מקלט. אך התברר כי העיר הזאת היתה גם אבן שואבת לתלמידי חכמים, לא רק למכי נפש בשגגה.
#יין קפריסין
מהו בדיוק 'הקפר', מקצועו של רבי אלעזר?
הגמרא במסכת ברכות מחלקת את הצְלָף לשלשה חלקים: קפריסין, אבניונות ותמרות. לפי חלק מהפירושים, הקפריסין הם הניצנים. מאז מעולם כבשו אותם ועשו מהם מעדן מיוחד. הגמרא במסכת ביצה אומרת: "שלשה עזין הם: ישראל שבאומות, תרנגול שבעופות ועז שבחיות, ויש אומרים, אף צלף שבאילנות. עזותו של הצלף ניכרת מיד. הוא מלא קוצים ופריחה מיוחדת ומפוארת. התוספות במקום מוסיף שהמיוחד בפרי הזה הוא שאוכלים את כל חלקיו, מה שלא קיים בפירות אחרים. בנוסף לכך, כל יום אנו אומרים, ב'פיטום הקטורת', 'יין קפריסין ששורין בה את הציפורן כדי שתהא עזה' ".
במסכת שבת מובא סיפור על חסיד שנזהר בשמירת השבת, ולא היה מהרהר בה בדברי חול. פעם אחת עבר בכרמו וראה בו פרצה, חשב לסתמה. מייד התחרט שחשב דברי חול בשבת וקיבל על עצמו לא לסתום את החור לעולם. הקב"ה עשה לו נס וגידל שם צלף. מעניינת הערת אחד המפרשים, שהחסיד הוא גלגול של צלפחד, שחילל את השבת מתוך עזות, והחסיד שמר עליה בעזות, לכן גדל לו צלף שממנו יכול היה להתפרנס. רבי אלעזר הקפר, בניגוד לשאר אנשי הגולן שגידלו זית לשמן, גידל צלף לשם קפריסין. ומכאן כנראה שאב את אמרותיו.
בסמוך לכפר דבורה העתיק, ניתן למצוא את אחד המסלולים היפים בארץ: נחל גילבון המתחיל במפל ומסתיים במפל. מתחתיו בריכות עמוקות מאוד, ובין המפלים מחבר מסלול בתוך המים, מתחת לקני הסוף. מפל הגילבון הוא המפל הזורם בין הגבוהים בארץ.
אז כשאתם מזדמנים לגולן כדי לטייל במעיינות וליהנות מהנחלים והמפלים, דעו, ליד כל אחד מהם היה גם בית כנסת או בית מדרש. כאן היו חיים יהודיים תוססים. אפשר לבוא, לבקר, לחדש בבית הכנסת איזו תפילה ולהתחבר לדורות עברו.
