המהנדס שיבנה את בית המקדש

ר' מאיר קוזניץ שגר ממש על גבול 67 בירושלים לא ייתן לאובמה לבצע את זממו

לר' מאיר קוזניץ אי אפשר לספר על קווי 67, הוא מכיר אותם היטב. עד לפני מלחמת ששת הימים, הוא היה גר על הגבול ממש סמוך לקני התותחים של הירדנים, מתחת לביתו כבר היו עמדות של הירדנים. קוזניץ, מהנדס במקצועו, היה זה שחפר את התעלות בתוך השכונה שדרכן ברחו והלכו התושבים והחיילים. לקראת יום שחרור ירושלים, חזרו איתו אהרן גרנות-גרנביץ ואלי קובין לאותה נקודה שבה עבר הגבול, כששלט ששימר בחצרו מאותם ימים בידו, והוא מיהר להכריז 'אין סיכוי שהמצב יחזור לקדמותו", הוא גם סיפר על ימי המלחמה שהביאה לשחרור העיר ועל ההתרגשות הגדולה שהייתה כשזכה להיות אחד הראשונים ליד הכותל המערבי. לאמו הוא סיפר בקטנותו כי הוא מעוניין לבנות את בית המקדש, הוא עדיין ממתין

הרבה דברים ראה בחייו המהנדס החרדי ר' מאיר קוזניץ, תושב ותיק בשכונת פאג"י המפורסמת שהייתה שכונת ספר בירושלים, נושקת עד כדי אימה לגבול עם ירדן. הדברים שאמר השבוע נשיא ארה"ב ברק חוסין אובמה בדבר השיבה לקווי 67 שלפני מלחמת ששת הימים אינם מפחידים אותו. אם הגבול יעבור היכן שאובמה התכוון, הוא יעבור בחצר של הבית שלו. "הקב"ה לא ייתן לזה לקרוא. השכונה שלי לא תשוב להיות שכונת ספר", הוא אומר.
השבוע, כמה ימים אחרי נאום אובמה וכמה ימים לפני שעם ישראל כולו חוגג מלאות 43 שנה לאיחודה של ירושלים וחזרת העיר העתיקה לידינו עמדנו איתו שם. "הבט", הוא מצביע על רכס בתים חדשים של שכונות 'מעלות דפנה' ו'רמות אשכול' הסמוכות שכמו מחקו את חרפת ירושלים החצויה, "כאן ממש עבר הגבול, כאן היינו אנו", הצביע על הבתים הישנים, "וכאן", הצביע על בתים חדשים יותר, "כבר היו הירדנים" בחצר ביתו הוא שמר שלט מחורר מאותם ימים, 'עצור גבול לפניך', השלט חורר בכדורי הירדנים והשבוע, שבו הוא חוגג גם באופן פרטי 43 שנים להסרת האיום הירדני מהחצר של הבית שלו, הוא לא ייתן לאימה הזאת לחזור על עצמה. ברור לו שלא יקום ולא יהיה כדבר הזה. אשתו שוב לא תיחשף ליריות צבא זר כשהיא תתלה כביסה בחצר ביתה, כמו שהיה אז.
שיכון פאג"י נוסד בשנת תש"ו (1946), כשנתיים לפני מלחמת השחרור, בפאתי ירושלים, ממזרח לשכונת סנהדריה. היא נבנתה על ידי קבוצת משתכנים חרדים, מאנשי פאג"י, בראשותו של אברהם טרגר . לא הרבה יודעים כי אחד מייסדי השכוה הוא לא אחר מר' אברהם אליהו מוקוטובסקי הלא הוא אליהו כי טוב, בעל 'ספר התודעה', ובסיוע מי שהיה באותם ימים רבה של ירושלים שבין החומות הגאון רבי יצחק אביגדור אורנשטיין זצ"ל.
השכונה תוכננה על ידי האדריכל יוסף
שנברגר. ביוזמת מקימי השכונה הוקמו בה מפעל דפוס ומאפיית לחם. עם פרוץ מלחמת
השחרור התרוקנה השכונה מיושביה החדשים. לאחר המלחמה הייתה השכונה סמוכה מאוד לקו
העירוני, דבר שהביא לכך שחלק מן המתיישבים לא חזרו לגור בה והעדיפו לגור בשכונות
שנכבשו מן הערבים, כשכונת קטמון. במקומם באו לגור בשכונה ניצולי שואה מהונגריה.
בשעות אחה"צ שוקקת השכונה חיים.
אברכים באים ויוצאים לשטיבלאך, מתפללים ולומדים. הם לא מעלים על דעתם מה היה
בשכונה הזאת באותם ימים, יחד עמם גם כמה זקנים מאותה תקופה. גם רבה הישיש של
השכונה הגאון רבי יעקב בלוי, מו"צ בעדה החרדית שסירב להתראיין לכתבה זאת. הם
עוד זוכרים את הווי השכונה באותם הימים.
אין רחוב, סמטה גבעה או נקיק שקוזניק לא מכיר כעל כף ידו.
"כאן היה בית הספר לשוטרים", הוא מצביע לעבר אחד הבניינים שבאופק, שנבנה על ידי ממשלת המנדט כמו כל המבנים שהבריטים בנו בארץ שתוכנן על ידי המחלקה לעבודות הציבוריות של ממשלת המנדט. כמו קופסא מרובעת צרה שמזכירה כל כך את כל מבני הממשל הבריטי, כל תחנת משטרה ישנה שנותרה עד היום. כל המבנים האלה מכונים "מצודות טגרט".
בסמוך לבית הספר לשוטרים הוקם מצבור תחמושת, באתר שנודע כגבעת התחמושת והוקם בניין המטה הארצי של משטרת ישראל.
משעזבו הבריטים את הארץ הועבר מבנה
בית ספר לשוטרים ביחד עם מבני שלטון נוספים, כגון ארמון הנציב, לידי ארגון האומות
המאוחדות, והמבנה הפך להיות המרכז האדמיניסטרטיבי והמחסנים של ארגון אונר"א,
סוכנות הסעד והתעסוקה לפליטים של האו"ם. אלא שבכך לא תמו תלאות הבניין משום שהירדנים לא במהרה ויתרו עליו. כבר בתש"ח, בבוקר ה-19 במאי 1948 כבש הגדוד החמישי, של הלגיון הירדני, את בית הספר לשוטרים, מידי האצ"ל.
שנים רבות חיו תושבי השכונה בצל
הירדנים. "הם היו מטרים לידינו, כשצויידנו במשקפת יכולנו לראות אפילו איזה
עיתון הם קוראים", מספר ר' מאיר קוזניץ, "הם ראו אותנו ואנחנו אותם, אבל
הגבול היה שקט, הם לא העזו לירות עלינו. גבול עם מאזן אימה. תושבי הגבול הירדני ידעו כי כל ירי מצידם לא
ישאר בלא תגובה. התושבים מדושני העונג של בית צפפא ורמאללה, רצו להמשיך להתענג על
הוילות שלהם במקום להסתבך עם צה"ל. "השכונה הייתה אז קטנה
ואינטימית", מספר ר' צבי, "הכל הכירו את הכל, 2 אוטובוסים ליום ו2
חנויות המכולת של כהן וחנות הבשר של הקר שבעליה גר בקרבתנו", הוא מספר.
על הכותל הם אפילו לא חלמו. קוזניץ ניצל את היותו במילואים איש דת גם בצבא, היה עולה לעמדה הצבאית המשקיפה על העיר העתיקה, להכשירה לקראת פסח, לתקוע בשופר לקראת ראש השנה. כשעלה לעמדה יכול היה לראות היטב את העיר העתיקה, זה היה טווח היכולת. על יותר מזה אי אפשר היה לחשוב. אף אחד לא חלם שהכל ישתנה בתוך ימים ספורים.
ואז הגיעו הימים האלה שנקראו 'ימי ההבלגה' או 'ימי ההמתנה'. מדינות ערב סיפרו על הכנותיהם להשמדת מדינת ישראל. "אלה לא היו ארגוני טרור, אלה היו צבאות מסודרים של מדינות ערב כולם ביחד וכל אחד לחוד. אומנם ירדן הבטיחה שלא להתערב, אך איש לא סמך עליה. היה ברור שצריכים להכין גם את השכונה למלחמה. בעצם כל ישראל התכוננה למלחמה", מספר קוזניץ. מאיר קוזניץ היה האיש שהכין את השכונה הזאת לקראת המלחמה הצפויה והתגוננות מצלפים, כך הוא התבקש על ידי השלטונות.
באותם ימים אפלים, חפר קוזניק, כאמור מהנדס בתפקידו, את התעלות של שכונת פאג"י.
"הכרתי שמואל פיסצקי קצין המקלטים של הג"א במסגרת עבודתי", מספר ר' מאיר, "הרגשתי צורך להתנדב באותם ימים, ביקשתי תפקיד של תרומה במלחמה. פיסצקי תפס אותו ואמר לי, אתה גר בשכונת פאג"י, תראה מה אתה יכול לעשות שם' כדי להכין את השכונה למלחמה. שכונת פאג"י באותם ימים מנתה חמישה בניינים של פאג"י, בית זילברשטיין ובית פרשה, אלה היו הבניינים שבלטו לתוך שטח ההפקר, הלא הוא אותו שטח של רצועה צרה משני עברי הגבול שלא היה למעשה בריבונות של אף אחד מהמדינות.
למעשה לא היו מקלטים בבניינים האלה. המקלטים הקרובים ביותר לשכונה היו של שכונה אחרת, שכונת אוריאל, רק ברח' בלוי היה מקלט ציבורי ומקלט פרטי של הבניין אלה היו שני הבניינים שאליהם צריך היה להגיע במקרה של הפגזת אמת, והפגזת אמת הרי הייתה צפויה להיות זה לא היה משחק ילדים. על מנת להגיע למקלטים האלה ולמקלטים הנוספים צריך היה לחפור תעלות עמוקות בצידי הכביש כדי לא להיות חשופים לעמדות של הלגיון הירדני על הכביש החשוף
הדחפורים הראשונים לחפירת התעלות נשלחו למרכז השכונה בעצם יום השבת. "הייתי באמצע התפילה בבית הכנסת כאשר נקראתי דחוף החוצה, תושבים שמעו את רעש העבודה והזעיקו אותי. אומנם היה דחוף לחפור תעלות אבל זה לא הצדיק חילול שבת, במיוחד שהם לא עשו זאת כפי שצריך", משחזר קוזניק. "יצאתי החוצה ואמרתי להם ללכת מכאן, כאן לא יעבדו בשבת. הם ממש נזעקו, "אבל עוד מעט המלחמה,, צריכים לחפור בסלע"? טענו, אבל קוזניק השיב להם, " ביום ראשון אני יעשה זאת בשיטה אחרת ותראו שעד יום ראשון הכל יהיה מוכן. על מנת להכין את התעלות הדרושות, היה צרוך לחצוב בתוך הסלע. איך הוא מוכן להתחייב על גמר עבודה עד יום ראשון. החופרים משכו בכתפיהם. הם שמעו על משוגעים, לא כמוהו. בל קוזניק לא היה משוגע, הוא פשוט היה יעיל יותר.
.ביום ראשון הביא קוזניק באגר לשטח, ועשה למהנדסי עירית ירושלים 'בית ספר' בהנדסאות, הוא פתח את כל קווי הביוב הישנים ברחו' אבינועם, קו ביוב שעבר בין כל הבתים. תוך שעתיים נפתחו קווי הביוב הישנים, עברו החייאה מחדש והפכו לתעלות ביוב אחרי שהבאגר העמיק בהם. "אחרי שכבר חצבו בסלע פעם אחת, שוב לא היה צריך לחצוב בפעם השניה", מספר מאיר קוזניק. הביוב לבד היה בעומק של 2 מטר, עכשיו צריך היה רק להעמיק את הפתחים.
קטע אחד נותר פתוח ללא אפשרות לחצוב בו תעלות, קונזיק הכין מסתור על מנת שאפשר יהיה לעבור בלי שהירדנים יראו את העוברים. "לקחתי חומרי בניה מבית כנסת של שכונת אוריאל, הצמדתי לזה כמה סחבות, מהמחסן של משה"ב הוא 'סחב' בד יוטה באורך 15 מטר, אותו הוא תלה על החביות שהעמיד. יותר לא היה עוד שדה ראיה ללגיונרים. הלגיונרים רתחו מזעם על התרגיל, בעוד קוזניק עומד ותולה את בד היוטא, כיוון אליו מאן דהוא מהלגיונרים את רובהו וירה לעברו. ידיעה אחת בעיתון של אותם ימים מתוחים שהם נלחם הישוב על חייו ממש, מספרת על כדור בודד שנורה מבית הספר לשוטרים, זה היה הכדור שכוון לעברו של מאיר קוזניק.
ובכל זאת תושבי השכונה גילו אומץ לב נדיר. בעוד שבכל הארץ מזהירים את הציבור שלא להדליק את מדורות ל"ג בעומר בכינוסים המוניים מדי מכל מיני חששות, הדליקו תושבי השכונה את המדורה שלהם דווקא ליד העמדה של הירדנים, "לא פחדנו", הוא מספר
ביום שני החלה המלחמה. תושבי פאג"י למודי הניסיון המר, ידעו היטב למה לצפות מהשכנים הירדנים והתכוננו לגרוע מכל. היום הראשון היה הנורא מכל: השכונה הפכה למלכודת מוות לתושביה. "החל מטח של יריות מכל העברים והעמדות לעברנו, פגזים התעופפו לנו בין הבתים, בתים חוררו ממקלעי הירדנים וכדוריהם", מספר ר' מאיר, אשתי תלתה כביסה במרפסת הבית, כדורים פגעו בכביסה. תושבים רבים אף הלא הספיקו להגיע למקלטים, הם ישבו בחדרי המדרגות מקום בטוח יחסית. ,"אספנו את בני הנוער של השכונה, הם הביאו תבניות ביצים, מילאו בהם חול והניחו אותם ליד החלונות של בתי השכונה אלה היו ממוגני הירי של אותם הימים. בני הנוער מילאו ארגזים מלאי אדמה וחול, ועטפו בהם את מוקד הסכנה השנייה החמור בשכונה – בלוני הגז.
תושבי השכונה צפו מהחלונות מבועטים מחילופי היריות, הפגזים של הירדנים ושל הישראלים 'חגגו', "אמרתי לאשתי לעתיד לבוא כך תהיה המלחמה בין ישמעאל לנצרות, הם ילחמו ביניהם ואנחנו נביט מהצד".
אבל תושבי השכונה לא ידעו כיצד לעבור בין הבתים והיריות, קוזניץ הראה להם את הדרך, הוא הרי חפר את כל התעלות הוא הכיר כל פינה. הוא הביא אותם בין הבתים. היריות פסקו לפתע, אחד מהנלווים רץ לביתו, כשהיתה הפוגה שניה שוב רץ השני לביתו. קוזניץ נותר לבדו בין הבתים העשנים היריות והפגזים, "נפלו עלי כל הזמן עלים מהעצים, היו אלה עלים שנפלו כתוצאה מהירי, רעדתי מפחד", הוא מספר, "ובאותו רגע הפסקתי לפחד, פחדתי רק מאחד – מריבונו של עולם, מאז ולעולם הפסקתי לחוש פחד מפני בשר ודם והתחלתי לפחד רק מריבונו של עולם".
ר' מאיר קוזניץ ניצל מהיריות והגיע לתעלות שבהן היו מחופרים החיילים שציפו לצבא הירדני. באותו ערב הביאו מרגמה גדולה כדי לירות מתוך השכונה לעבר בית הספר לשוטרים. "התבוננתי על החיילים שהעמיסו את הפגזים על המרגמה מהחלון", מספר קוזניץ, "על כל יריה שלהם הם היו מקבלים חזרה מהצבא הירדני צרור של פגזים. כשהרגישו שהם מטווחים ברחו החיילים למקלט שבו אנחנו היינו", הוא מתאר.
באותו לילה השתוללו המרגמות של הירדנים בבית הספר לשוטרים, הם ירו על השכונה ללא הפוגה, תושבי השכונה לא ידעו מה לעשות. במהלך הלילה אף ארע נס. אחד הפגזים פגע בבלון גאז על גג בית שהחל לבעור ועוד רגע היה מתפוצץ אלא שפצצה אחרת פגעה בצינור המים של אותו בניין והמים ירדו על האש וכיבו אותה, כך ניצל הבית.
ביום שלישי כבה החשמל, אבל השיעור
היומי של תושבי השכונה התקיים כרגיל. היהודים עקשנים הם. כשבידם נרות, הם עלו לבית
הכנסת שלא נפגע כלל פרט לחלונות שניזוקו וגוגיותיהם התפזרו לכל עבר. "עד היום
לא אשכח כיצד ניקינו את השולחנות מהזכוכית, הצבנו את הנרות ולאורם למדנו",
הוא מספר

אלא שאור ליום שלישי, 6 ביוני 1967, החלו מטוסי חיל האוויר להפציץ את הר הזיתים, את מתחמי הירדנים בכל האזור, את המשלטים שלהם. תושבי השכונה ישבו במקלטיהם וצפו ברווחה במתחרש. המלחמה התנהלה להם מול העיניים. כל ההתקפה הייתה פעולת הסחה לפעילות האמיתית. בשעה שתיים ועשרים אחר חצות, החל ריכוך ארטילרי של מטרות ההתקפה. יחידות הסיוע תקפו באש מרגמות ותותחים את מתחם גבעת התחמושת. בקרב האש העז שהתפתח בין הצדדים החלו הצנחנים להבקיע את הקו העירוני תוך שהם נתקלים בהתנגדות ובגדרות התיל. בסופו של דבר נפרצו ארבע הגדרות, והצנחנים החלו להיכנס לתעלת הקשר המובילה לבית הספר לשוטרים. כבר בשלב זה התברר כי תעלות הקשר צרות מאד: לא רק שלא היה בהן מקום לשני לוחמים זה בצד זה, עובדה שהקשתה מאד על החייל המוביל להתחלף לאחר שאזלה תחמושתו, אלא שגם לוחם בודד עם חגור מלא ציוד ותחמושת התקשה להתקדם.
הצנחנים הצליחו לחדור לתוך מבנה בית
הספר לשוטרים ללא קשיים מיוחדים, מאחר שחיילי הלגיון הערבי נטשו את המבנה מיד עם
תחילת ההרעשה ונסוגו אל תוך מוצב גבעת התחמושת. מוצב המטלית הצהובה נכבש אף הוא
ללא התנגדות מיד לאחר מכן, כשכל החיילים בו נסוגים אף הם לתוך הגבעה. פלוגה ב'
המשיכה בכיבוש התעלות המובילות למוצב גבעת התחמושת, תוך טיהור הבונקרים שבדרכה.
הפלוגה מילאה את משימתה, והמ"פ הודיע למג"ד שהוא שולט על הכניסה המערבית
למוצב.
כוח הטנקים חדר אל חצר בית הספר
לשוטרים, משם פנו שני טנקים דרומה, לעבר דרך שכם, בעוד שאר הטנקים עוכבו על מנת
לשמש חיפוי לכוח הפורץ לגבעה לכיוון מוצב גבעת המיבתר.
קרב אכזרי ועקוב מדם התפתח על גבעת
התחמושת ונגמר רק לאחר כיבוש הגבעה. 37 צנחנים נפלו בכל מהלך כיבוש מתחם בית הספר לשוטרים וגבעת התחמושת, מהם 21 בגבעה עצמה. הצבא הירדני איבד 71 לוחמים בגבעת התחמושת.
המלחמה תמה. "ביום שלישי נפוצו שמועות כי ה'בחורים שלנו '
בכותל", מספר קוזניץ "אני כבר שמעתי זאת בחדשות הלא מכשיר לשמיעת חדשות
לא היה בכל מקום. אני עצמי עברתי ממקום למקום ממקלט למקלט ובישרתי לכולם בקול גדול
'הצבא בכותל, קצין אחד כבר אמר 'הר הבית בידנו', זה היה מוטה גור אבל אני לא ידעתי
באותם ימים מי היה מח"ט הצנחנים.
ביום חמישי, הודיעו שאפשר להגיע לכותל. כולנו היינו במקלטים ציבוריים גדולים. כהן בעל המכולת, הלך להביא את כל מה שהיה יכול ואת המוצרים הוא חילק חינם על מנת שיהיה מה לאכול. רק היום יודעים תושבי השכונה כי למעשה הוא רוקן את החנות לגמרי משפחות שלמות הצטופפו בחדר אחד. אבל כבר למחרת בערב הודיעו כי הפגזת השכונה התסיימה וכי כולם יכולים לחזור הביתה.. כשחזרו התושבים הביתה הם הופתעו לגלות מזכרות מהירדנים בצורת כדורים שחוררו את דירותיהם 18 דירות ספגו פגזים. ב 16 דירות אחרות גילו הדיירים חורים מפגזים שירדו על הגג וחדרו לתוך הבניין פנימה
# וההתרגשות
היא הגיעה עד לב השמים, אתה יודע מה זה? פתאום אנחנו יכולים להגיע לשריד בית מקדשנו לבקר בעיר העתיקה, לחזור לירושלים שבין החומות. פתאום שכונת פאג"י חדלה להיות שכונת ספר, לפתע התרחק לו הגבול הרחק כל כך.
ביום רביעי שאחרי המלחמה, נטל קוזניץ שמעולם לא שרית יום אחד בצבא (לא לקחו אמריקאים לצבא) מדים, הצטרף לקציני צה"ל שהכיר, הם הגיעו לשועפאת ושם הם 'שאלו רשות' מאחד מבעלי כלי הרכב הערבים ואיתו הם הגיעו עד לקיר האבנים הנחשק הזה, שריד בית המקדש. הוא והגיע להתרפק על אבני הכותל המערבי, הוא היה אחד הראשונים. הרחבה עדיין לא הייתה.
"אתה יודע", אומר לי לפתע ר' מאיר, תלמידו המוהבק של ה'פחד יצחק' הגאון רבי יצחק הוטנר זצ"ל שאף הוסמך על ידו לרבנות, "כשהייתי בן 7, אמרתי לאמא שלי שאני רוצה ללמוד הנדסה כדי לזכות לבנות את בית המקדש. את שני החלקים הראשונים הגשמתי: באתי לארץ ישראל, בניתי מפעלים רבים בה, אני מתפלל לה' יתברך שיזכה אותי לחלק השלישי, לבנות את בית המקדש".