הקהילה שלא ויתרה על נשמתה

יש קהילות שנבנות מאבן, מכסף, ממסחר, ממבנים יפים וממעמד חברתי. ויש קהילות שנבנות מחומר אחר לגמרי — מחוט דק ועקשן של זיכרון, מן היכולת לשאת חורבן בלי לאבד את הפנים, מן הסירוב השקט לתת לעולם לקרוע מן הלב את הניגון הישן. סיפורה של הקהילה הספרדית באנטוורפן הוא בדיוק סיפור כזה. לא סיפור של נוחות, גם לא סיפור של מזל, כי אם סיפור של אנשים שנשאו בתוכם מאות שנים של גלות, של כאב, של שפה ותפילה ומנהג, והגיעו לעיר צפונית, אפורה וקרה, עם לב מלא שמש דרומית ועם שבועה פנימית אחת: אנחנו נמשיך.
ראשיתה של הקהילה הספרדית באנטוורפן נטועה בתולדות הגירוש והנדודים של יהדות ספרד. בעקבות גירוש ספרד ורדיפות יהודי פורטוגל נאלצו יהודים ספרדים רבים לבחור בין המרת דתם, מוות, או יציאה לגלות בחוסר כל. רבים מהם פנו לצפון אפריקה, לארצות אגן הים התיכון, ובהן איטליה, יוון וטורקיה, וכן לאזורים נוספים באירופה. בקרב המגורשים היו סוחרים, אנשי רוח, יזמים ובעלי השכלה רחבה, ואלה נשאו עמם לא רק זיכרון של חורבן, אלא גם מסורת מפוארת, תודעה קהילתית עמוקה ויכולת מופלאה לבנות מחדש את חייהם בכל מקום שאליו הגיעו.
באנטוורפן עצמה התגבשה הקהילה הספרדית בשלהי המאה התשע עשרה, לאחר המהפכה התעשייתית וביסוסה של ממלכת בלגיה, תקופה שבה העיר משכה אליה מהגרים, סוחרים ובעלי מלאכה. בשנת 1896 התיישבה בעיר קבוצה של 106 נפשות, רובן מטורקיה, מיוון, מאמסטרדם ומפורטוגל. בני קבוצה זו השתלבו היטב במסחר המקומי והבין לאומי, אך במקביל שמרו על זהותם המיוחדת. הם נשאו עמם מסורת ספרדית מובחנת, עולם תפילה שונה, מנהגים ייחודיים ותרבות קהילתית שנבדלה מזו של הקהילה האשכנזית המקומית. כך נוצר צורך טבעי במסגרת דתית וחברתית עצמאית שתשקף את רוחם ואת מורשתם.
עם התרחבותה של האוכלוסייה הספרדית בעיר הלכה והתחזקה גם השאיפה להכרה רשמית. בשנת 1904, כאשר כבר נמנו בקהילה כ-200 משפחות, פנו ראשיה למשרד המשפטים בבקשה להכרה ממלכתית, ובסופו של תהליך ניתן לכך אישור בצו מלכותי מיום 7 בפברואר 1910. עוד קודם לכן כבר הייתה הקהילה מאורגנת למדי, עם מסגרות סעד ושירותים קהילתיים, ועם הנהגה דתית בראשות הרב גבריאל מזרחי, שהגיע מטורקיה. באותה שנה נתרמה לקהילה חלקת קרקע לצורך הקמת בית כנסת, ביוזמתם של יצחק גלימידי, אלברט מזרחי וניסים מזרחי. האדריכל היהודי הצעיר יוסף דה לנגה זכה בתכנון המבנה, והעבודות החלו במאי 1912. פחות משנה לאחר מכן, ב-8 במאי 1913, נחנך בית הכנסת. המבנה תואר כפשוט ומסוגנן גם יחד, מואר בחלונות עליונים, ובעל אולם תפילה מרשים שבצידיו עמודים קורינתיים. הוא היה לסמלה של קהילה בטוחה בעצמה, שראתה בעתידה המשך טבעי של מסורת ספרדית מפוארת על אדמת אירופה.
מלחמת העולם הראשונה לא פגעה בקהילה פגיעה מכרעת, אף שחלק מבניה עזבו זמנית לבריטניה ולהולנד. לאחר המלחמה שבה הקהילה לצמוח, עם הגעת יהודים נוספים מיוון ומטורקיה בעקבות התפרקות האימפריה העות'מאנית, וכן יהודים ספרדים מרומניה ומבולגריה, שביקשו להיחלץ מאנטישמיות וממגבלות חברתיות ולימודיות. בתקופה שבין שתי מלחמות העולם גדלה הקהילה לכ-400 נפשות. אנשיה עסקו בטקסטיל, בפרוות, ביהלומים ובענפי מסחר נוספים, וחלקם היו בוגרי האוניברסיטאות המקומיות. הקהילה השתלבה היטב באוכלוסייה היהודית בעיר, ובד בבד שמרה על עצמאותה, על מסגרותיה ועל אופייה הייחודי. אפילו בתחום הקבורה פעלה מתוך מודעות עצמית מגובשת, כאשר הסדירה אפשרות קבורה ייחודית בבית קברות בהולנד, הסדר שנמשך במשך שנים רבות.
פלישת גרמניה לבלגיה ב-10 במאי 1940 פתחה פרק טראגי בתולדות הקהילה. ערב הכיבוש נותרו בעיר כ-60 משפחות בלבד, שכן רבים כבר נמלטו לבריטניה, לארצות הברית ולדרום אמריקה. זמן קצר לאחר תחילת השלטון הגרמני חויבו היהודים להירשם במרשם היהודים העירוני. בתחילה נראה היה כי יהודים בעלי אזרחות טורקית או רומנית זוכים למעמד שונה, בשל הקשרים המדיניים של אותן מדינות, אך תקווה זו התבררה עד מהרה כשברירית. בסתיו 1941, עם סגירת הנציגויות הטורקיות בבריסל ובאנטוורפן, נותרו רבים מבני הקהילה ללא הגנה ממשית. על רקע זה קמה ביוזמת יוסף פכלר וחברים נוספים "הוועדה של המושבה הטורקית בבלגיה". פכלר, שהיה חבר פעיל בקהילה, הצטרף בשלב מוקדם גם למעגלי ההתנגדות, וסייע לחברי קהילה להימלט מן הגירוש. בשעה שהמצב החמיר הצליחו אחדים לשוב לטורקיה, אחרים ירדו למחתרת, ואילו רבים מדי שילמו בחייהם. הרב גבריאל מזרחי נרצח בשואה, והקהילה כולה עברה חורבן עמוק. לפי התיאור שבמקור, נעשו מאמצים נרחבים לשחרר יהודים טורקים שנעצרו בידי הגסטפו ונשלחו למחנות, וחלק מן המאמצים הללו אכן נשאו פרי.
עם תום המלחמה חזרו הניצולים המעטים לאנטוורפן וניצבו מול משימה כפולה: לשקם את בית הכנסת ולהחיות את הקהילה. בתוך ימי החורבן עצמם הצליחו חיים אבולעפיה ואלי נבון להציל את ספרי התורה ואת כתר התורה ולהפקידם למשמרת אצל ידיד לא יהודי, וכך נשמרו עד סוף המלחמה. כאשר שוחררה אנטוורפן ב-4 בספטמבר 1944 התברר ממדי ההרס: בית הכנסת עמד פגוע וקירותיו וגגו בלבד נותרו על תילם. למרות הקושי, סירבה הנהגת הקהילה להיבלע במסגרת הכללית שהוצעה לה, ועמדה על זכותה להמשיך כקהילה עצמאית. האדריכל דה לנגה, ששרד את המלחמה, שב ונטל חלק בתכנון השיקום, והמועצה החלה בגיוס כספים מקהילות ספרדיות בחו"ל, מן הקונסיסטואר הבלגי, מן הג'וינט האמריקאי ומגורמים נוספים. בערב ראש השנה תש"ו, בשנת 1946, התקיימה התפילה הראשונה לאחר השואה, ובני המשפחה שהחזיקו בידם את ספרי התורה והכתר שניצלו הביאו אותם אל בית הכנסת המחודש. היה זה רגע נדיר של שבר ותחייה גם יחד.
בשנים שלאחר מכן שבה הקהילה להתארגן. בשנת 1947 נערכו בחירות פנימיות, ובהן נבחרו ראשי הקהילה החדשים. הרב סלומון אדוט הוזמן לשמש כרב הקהילה עד שנת 1951, ולאחריו כיהן הרב אליהו בונומו, שהנהיג את הקהילה במשך עשרות שנים, עד עלייתו לישראל בשנת 1982. בתקופה זו שבה הקהילה והשתלבה במרקם העירוני, גם אם ילדיה למדו ברובם בבתי ספר פרטיים. בשנת 1954, על רקע המתיחות במזרח התיכון, הגיעו לאנטוורפן משפחות נוספות מלבנון, ממצרים ומסוריה, ובהן משפחות אסאס, סלח ועג'מי. משפחות אלה, שרבות מהן עסקו במסחר ביהלומים, נטמעו היטב בתוך הקהילה הספרדית וחיזקו את אופייה הרב גוני. הרב בונומו הרחיב מאוד את היקף פעולתו, ולצד הנהגת התפילה עסק גם בהוראת יהדות בבתי ספר ציבוריים, בביקורים בבתי חולים ובבתי סוהר, בבריתות, בהכנת נערים לבר מצווה ובעריכת חופות. כך היה בית הכנסת למרכז של חיים קהילתיים מלאים, ולא רק למקום תפילה.
גם בעשורים הבאים המשיכה הקהילה לצמוח. משפחות חדשות מברית המועצות לשעבר, ובהן יהודים מגאורגיה ומרוסיה, הצטרפו אליה, ורבים מבניה עסקו בענפי היהלומים והתכשיטים. אולם גם לאחר התקומה לא חדלו האיומים. בבוקר יום שלישי, 20 באוקטובר 1981, בשמיני עצרת, התפוצצה מול בית הכנסת משאית או ואן עמוסה בחומרי נפץ. הפיגוע גבה ארבעה הרוגים, פצע קשות חמישה עשר בני אדם, ופצע קל עוד רבים. גם מחוז היהלומים כולו נפגע קשות, וכל חלונות בית הכנסת נופצו, חלקים מן הגג קרסו והדלתות נעקרו ממקומן. למרבה המזל, שעת התפילה טרם הגיעה, ובית הכנסת עדיין היה ריק. לאחר האסון התגייסו מוסדות הקהילה, בתי הכנסת האחרים וגורמים ציבוריים לסייע לפצועים ולגייס תרומות. בהמשך שוקם שוב המבנה, והאמן אדוארד ליבוביץ התבקש ליצור חלונות ויטראז' חדשים המייצגים את שנים עשר שבטי ישראל. עד ספטמבר 1982 חודשו שירותי הדת כסדרם. גם לאחר פרישת הרב בונומו והמשך הנהגת הקהילה בידי רב מוגרבי משנת 1983 ועד 1997, המשיך בית הכנסת לשמש מוקד של תפילה, חינוך, פעילות לילדים, לימודי יהדות וחשיפה תרבותית לקהלים רחבים בעיר.
סיפורה של הקהילה הספרדית באנטוורפן הוא סיפור של זהות עיקשת ושל נאמנות עמוקה למסורת. זוהי קהילה שנולדה מתוך גירוש, בנתה את עצמה מתוך תודעת שליחות, נפגעה קשות במלחמה, קמה מן האפר, נפגעה שוב בטרור, ושבה לבנות. לאורך כל הדרך היא שמרה על עצמאותה, על נוסח התפילה שלה, על מנהגיה ועל תחושת האחריות ההדדית שבין חבריה. בתוך עולם יהודי ואירופי משתנה, הצליחה הקהילה לא רק לשרוד, אלא גם להותיר חותם של כבוד, מסירות והמשכיות.