יש מילים שמגיעות אל הבית החרדי עם ריח משלהן. לא ריח של מילון, לא צליל יבש של מושג שנולד באיזה לוח שנה, כי אם ריח ממשי, חי, כזה שמתפשט במסדרון עוד לפני שמישהו אמר בקול את שמו. "בין הזמנים". שתי מילים קטנות, ובבת אחת משהו בלב מתרכך. הספרים הכבדים נסגרים לרגע, המזוודות יוצאות מן הבוידעם, הילדים מתחילים ללחוש ביניהם על ים ועל נחלים ועל נסיעה ארוכה, והאימהות סופרות חולצות, מגבות, סנדלים, כובעים, חטיפים ותפילות.
בין הזמנים איננו רק חופשה. הוא נשימת ביניים. הוא אותו רווח דק בין תקופה אחת לתקופה אחרת, בין דפי הגמרא של זמן הקיץ לבין הרעד הקדוש של אלול, בין עמל ארוך ומאומץ לבין הרצון הפשוט, האנושי כל כך, להרים את הראש, לראות שמיים רחבים, להרגיש אוויר אחר בריאות.
בעולם הישיבות קוראים לתקופת לימוד בשם "זמן". יש זמן חורף, זמן קיץ, זמן אלול. לכל זמן יש טעם, משקל, קצב משלו. זמן קיץ נמתח עד ערב תשעה באב, עם החום הכבד, עם העייפות המצטברת, עם הבחורים שיושבים רכונים על הסטנדרים כשבחוץ העולם כולו מתבשל באור לבן. ואז, אחרי החורבן, אחרי הצום, אחרי הקינות, נפתחת הדלת הקצרה הזאת של שלושה שבועות, עד ראש חודש אלול. בין הזמנים.
כמה משונה וכמה יפה הדבר הזה: דווקא אחרי תשעה באב, אחרי היום שבו יושבים על הרצפה ומרגישים את האבנים הקרות של ירושלים החרבה בתוך העצמות, מתחילים ימי הנופש. לא מתוך שכחה, לא מתוך בריחה, כי אם מתוך הידיעה העמוקה שגם עם שמתאבל צריך כוח כדי להמשיך לבנות. גם נשמה שיודעת לבכות צריכה מדי פעם לשבת מול הרים ירוקים, לשמוע מים זורמים, לראות ילד צוחק ליד שולחן פלסטיק במלון, ולזכור שהחיים, על כל כאבם, עדיין מבקשים להימשך.
ואז מגיעה העונה הגדולה. העיתונות החרדית מתמלאת מודעות צבעוניות, כמעט חגיגיות. פתאום מופיעים שמות של עיירות נופש באירופה, קרלסבאד, נספלד, פראג, האלפים האוסטריים, מלונות מפוארים, מרחבים ירוקים, מעיינות חמים, אוויר דק של הרים וארוחות בהכשר מהודר. פעם היה נדמה שהעולם החרדי חי את חייו בתוך גבולות צנועים וסגורים יותר, בין בני ברק לירושלים, בין נתניה לערד, בין דירת קרובים לטיול משפחתי קצר. והנה, באוגוסט, המטוסים מתמלאים בכובעים שחורים, בעגלות ילדים, בזוגות צעירים, במשפחות שמבקשות לנוח בלי לוותר על עצמן.
יש בזה סיפור רחב יותר מסיפור של חופשה. זו תמונה של חברה שנעה, מתרחבת, לומדת ללכת על קו עדין בין שמירת צורתה הפנימית לבין נגיעה זהירה בעולם הגדול. אנשים עובדים לפרנסתם, מתייגעים כל השנה, נושאים משכנתאות, שכר לימוד, חתונות, הוצאות שאין להן סוף, ובסוף הקיץ הם אומרים לעצמם: גם לנו מותר לנשום. גם אנחנו רוצים חדר נקי, נוף יפה, אוכל מוכן, כמה ימים שבהם לא צריך לרוץ אחרי האוטובוס האחרון ולא לחשב כל רגע את השעה הבאה.
אך מי שמביט מבחוץ עלול לטעות. הוא רואה מלון בחו"ל, מזנון עשיר, נוף אלפיני, וחושב לעצמו שהחופשה החרדית נעשתה דומה לכל חופשה אחרת. כמה רחוק הוא מן האמת. כי גם כאשר הגוף נוסע רחוק, הבית הפנימי נוסע איתו. בית כנסת קטן נפתח באולם צדדי. ארון קודש מאולתר עומד במקום שבו אתמול נערכה אולי מסיבת תיירים. בחדר האוכל בודקים שוב ושוב את ההכשר, את הכלים, את המוצרים. הבריכה מחולקת לשעות נפרדות. הופעת הערב איננה מופע פרוע של עולם זר, כי אם זמר חסידי, הרצאה תורנית, שיחה מחזקת, שיעור קצר לפני מעריב.
ובמרכז כל זה עומדת תחושה עמוקה: נופש איננו הפקר. החופשה איננה מקום שבו האדם פושט מעליו את זהותו ומשאיר אותה בבית ליד החליפה השבתית. להפך. דווקא במקום שבו המסגרות מתרופפות, צריך לבנות מסגרת חדשה, רכה יותר, נעימה יותר, אך יציבה. בין הזמנים הוא מבחן סמוי של נאמנות. האם אפשר לנוח בלי להיסחף? האם אפשר לצחוק בלי לאבד כובד ראש? האם אפשר לצאת מן הישיבה, מן הכולל, מן הרחוב המוכר, ועדיין לשאת איתך את הקול הפנימי שמזכיר מאין באת ולאן אתה חוזר?
לכן במקומות הנופש החרדיים יש דף יומי, ויש מגיד שיעור, ויש שיעורים לנשים, ויש שיחות חיזוק, ויש רב שנותן כשרות למטבח ולעיתים גם שומר בעין עדינה על האווירה הרוחנית של המקום. יש משהו כמעט נוגע ללב בתמונה הזאת: יהודים יושבים במלון בים המלח, אחרי ארוחת בוקר דשנה ואחרי שיחה על טיול למחר, ופתאום מתכנסים כמה עשרות גברים סביב גמרא פתוחה. בחוץ השמש צורבת את ההרים בצבע נחושת, הגוף מבקש מנוחה, והדף ממשיך להתהפך. אביי ורבא מגיעים גם לכאן. התורה אינה נשארת בבית. היא יורדת עם המזוודות ללובי, עולה במעלית, נכנסת לחדרים, מלווה את המשפחה גם כשהיא נחה.
ולא כולם נוסעים לחו"ל. הציבור החרדי עדיין ממלא את הארץ, לפעמים בהמוניו, עד שמלונות שלמים בים המלח, בטבריה, בנתניה ובערד משנים את פניהם לכמה שבועות. פתאום המסדרונות מתמלאים בעגלות, בשקיות של משחקים, בילדים שרצים יחפים למחצה, בגברים שחוזרים מתפילה עם טלית ותפילין, בנשים שמדברות ביניהן על מסלול קל לילדים ועל כביסה רטובה שלא הספיקה להתייבש. מלון ישראלי רגיל מקבל לרגע צורה של שכונה חרדית נודדת. מעין בני ברק על גלגלים, ירושלים זמנית על שפת ים או מול מדבר.
ויש גם את מי שהמלון רחוק ממנו כמו חלום מאחורי זכוכית. עבורו בין הזמנים אינו נפתח במפתח מגנטי של חדר במלון, כי אם במפתח של דירה אחרת. משפחות מחליפות דירות. בני ברק נוסעת לצפת, ירושלים יורדת לאשדוד, מודיעין עילית מחליפה אוויר עם רכסים. יש בזה חסד עממי, פשוט, יפה בפשטותו. אדם פותח את ביתו לאדם אחר, משאיר לו מיטות, שולחן, מקרר, לפעמים גם פתקים קטנים: "הבוילר כאן", "הסופר מעבר לכביש", "נא להשקות את העציצים". וכך משפחה שאין בידה לשלם על מלון זוכה גם היא לשנות נוף, להרגיש חג בתוך חול, לומר לילדים: יצאנו.
אולי כאן נמצא סודו הגדול של בין הזמנים. הוא לא שייך רק לעשירים, לא רק למי שטסים, לא רק למי שסוגרים מלון כשר באירופה. הוא שייך גם לבחור הישיבה עם תיק גב ומימייה, שיוצא עם חבריו לנחל בצפון. הוא שייך לאב שמעמיס סנדוויצ'ים בלילה כדי לחסוך הוצאות. הוא שייך לאם שמצליחה להפוך נסיעה באוטובוס להרפתקה בעיני ילדיה. הוא שייך לכל מי שמבקש למצוא פיסת אוויר בתוך שנה צפופה.
ובחורי הישיבות, הם סיפור בפני עצמו. אחרי חודשים של ישיבה, של סדרים, של מבחנים, של עמל ראש ולב, הם יוצאים אל הטבע כאילו מישהו פתח שער של אור. הנחלים, ההרים, הגאיות, השבילים, כולם קוראים להם. יש משהו עז בתנועה הזאת של צעירים שחיו בין דפי גמרא ופתאום פוגשים סלעים, מים קרים, שבילי עפר, שמש על העור. בעבר הייתה בזה גם סכנה. התלהבות של נעורים, חוסר ניסיון, טיולים שלא תמיד תוכננו נכון, מים שלא הספיקו, מסלולים שנראו פשוטים מדי על הנייר והפכו למלכודת בשטח. היו אסונות. היו משפחות שקיבלו את בין הזמנים שלהן עטוף בדמעות.
ואז באה אחריות. רבנים, כוחות הצלה, מדריכים, מודעות, אזהרות, הסברה. לא לצאת בלי מים. לא להיכנס למסלול לא מוכר. לא לטפס במקום אסור. לא להפוך חוויה לרולטה. כי גם השמחה צריכה יראת שמים. גם טיול צריך דעת. גם בחור חזק ובריא צריך לזכור שהטבע, יפה ככל שיהיה, אינו משחק. הוא ספר פתוח של בריאה, אך יש בו דפים חדים.
ובתוך כל האפשרויות, יש מקומות שהלב החרדי חוזר אליהם שוב ושוב, כמו ילד שחוזר אל סף בית אמו. הכותל המערבי הוא אחד מהם. בימי בין הזמנים הוא מתמלא פי כמה. משפחות מגיעות מכל רחבי הארץ, ילדים קטנים נצמדים לאבנים הגדולות, בחורים מניחים מצח על הקיר, אבות עומדים עם עיניים עצומות, נשים לוחשות תפילות מעזרת הנשים, והאוויר הירושלמי נעשה סמיך מבקשות. כמה מוזר וכמה טבעי: יוצאים לחופשה, ובסוף מגיעים אל מקום של דמעות. מחפשים מנוחה, ומוצאים געגוע.
כי מהי חופשה יהודית בלי נקודת קודש? מהו נופש שאינו נוגע אפילו לרגע בשורש? לכן גם קברי צדיקים נעשים יעדים של בין הזמנים. משפחות נוסעות לצפון, לכפרים, לדרכים צדדיות, אל שמות עתיקים שנושאים על גבם מאות ואלפי שנים. רבי חנינא בן דוסא, רבי יהודה הלוי, רבי אברהם אבן עזרא, מיכה הנביא, ועוד קברים מוכרים ופחות מוכרים, מפוזרים בארץ כמו גחלים תחת אפר. מי שנוסע אליהם אינו מחפש רק אתר. הוא מחפש מגע עם הזמן היהודי הארוך, עם השרשרת שאינה נקרעת, עם התחושה שגם בטיול משפחתי פשוט יש דרך להכניס את הילדים אל תוך סיפור גדול מהם.
ובאמת, בין הזמנים הוא בית מדרש מסוג אחר. לא בית מדרש של סטנדרים, כי אם של חיים. הוא מלמד משפחה להיות יחד מחוץ לשגרה. הוא מלמד אב להכיר את ילדיו לא רק בשעת השכבה ובשולחן שבת, כי אם גם בתוך מסלול, בתוך פקק, בתוך ויכוח על מקום באוטו, בתוך צחוק שנולד משום דבר. הוא מלמד אם כמה כוח יש לה, וכמה היא זקוקה למנוחה. הוא מלמד בחור ישיבה שהעולם רחב ויפה, ושהיופי הזה צריך להוביל אותו בחזרה אל הבורא, לא להרחיק אותו. הוא מלמד חברה שלמה כיצד אפשר לצאת החוצה בלי להיעלם פנימה.
יש בבין הזמנים ניגוד מתוק וכמעט בלתי אפשרי: מצד אחד חופש, מצד שני גבולות. מצד אחד מלונות, נופים, מטוסים, נחלים, מסעדות כשרות, דירות מוחלפות, ילדים עם ארטיקים בידיים. מצד שני תפילות במניין, דף יומי, הפרדה, כשרות, צניעות, זהירות, זיכרון תמידי של אלול המתקרב. זהו ריקוד עדין בין הגוף לנשמה. הגוף מבקש כרית נקייה ונוף יפה. הנשמה מבקשת שלא ישכחו אותה בחדר.
וכאשר ראש חודש אלול מתקרב, יש רגע שקט כזה, רגע שבו המזוודות שוב נסגרות, התמונות נשמרות, הכביסה נערמת, והבחורים מתחילים לחזור לישיבות. הרחובות מתמלאים שוב בתיקים ובכובעים, בבגדים נקיים, בפנים מעט שזופות, בעיניים שקיבלו קצת מרחק. השופר של אלול כבר עומד מאחורי הדלת. האוויר משתנה.
בין הזמנים נגמר, אך משהו ממנו נשאר. אולי ריח של מים קרים מנחל בצפון. אולי תפילה קטנה בין אבני הכותל. אולי שיעור דף יומי במלון מול ים המלח. אולי ערב משפחתי בדירה שאינה שלך, בעיר שאינך מכיר, שבו פתאום הרגשת קרוב יותר לבני ביתך. אולי רק נשימה אחת עמוקה, כזו שאדם שומר לעצמו לימים שבהם השגרה שוב תכביד.
ובסוף, אחרי כל המלונות, הטיסות, הדירות, הנחלים והקברים, נדמה שבין הזמנים מזכיר לציבור החרדי אמת פשוטה ועמוקה: גם המנוחה צריכה קדושה, וגם הקדושה צריכה לפעמים מנוחה. האדם אינו מלאך. הוא צריך אוויר, מרחב, מים, צחוק, שינוי מקום. אך האדם גם איננו רק גוף עייף שמבקש להתפזר. יש בו נשמה שמבקשת לחזור הביתה שלמה יותר.
וזו אולי החופשה החרדית במלוא יופייה: לא בריחה מן החיים, כי אם דרך עדינה לשוב אליהם.
