מאות גודשים את הבית ברחוב תורת חיים 18 במורדות שכונת בית וגן בירושלים. בפנים, יושבת משפחת מונסונגו, והעשרות שחוצים מידי רגע את מפתן הדלת בבואם או בצאתם - באים לעודד את רוחם של הרב יעקב מונסונגו ורעייתו. אפס, הקלישאה כי המנחמים יוצאים מנוחמים, מתגמדת לעומת הבית המאיר מגדולת היושבים בו. לא דברי שבר הם שומעים, לא קולות של בכי נשמעים בבית הזה, אלא קולות של קבלת הדין מתוך יראת השם טהורה, של התחזקות בעבודת השם ובתורתו.
לאט לאט התקרבנו. לא משימה קלה היא, לראיין איש היושב 'שבעה', משימה קשה היא עד מאוד. לא קל להיראות חלילה או להיתפס בטעות ככזה המתפרנס מאסונותיהם של אחרים. הקהל הגדול, רובו דובר צרפתית משתפכת, יושב. אנו מתיישבים, מאזינים לדבריו של האיש שתחת עיניו ובממלכתו נורתה בתו מטווח אפס; מולו פרפרה בת הזקונים שלו. כמה התפללו בני הזוג, שנים רבות המתינו, ועתה הם מתחזקים. מקבלים באהבה. לא קול ענות חלושה שמענו שם, אלא קול ענות גבורה.
רבות מחשבות
דרך ארוכה וקשה, מרה, כאובה ודואבת, עשה הרב יעקב מונסונגו מצרפת ועד הנה. אותו יום החל כיום שקט ככל הימים - הוא הסיע את בתו לבית הספר שאותו הוא מנהל, ופנה לכיוון משרדו. ואז זה קרה, כעבור כמה דקות. הוא שמע יריות. באותה עת, כבר עמד בתפילת שחרית אך הוא קפץ מייד החוצה עם אחד המתפללים.
הדבר האחרון שחשב לפגוש היה את הרב יהונתן סנדלר הי"ד, תלמידו האהוב, מפרפר בין חיים למוות יחד עם ילדיו הקטנים, ואת גופת בתו שהובאה מייד למפתן בית המדרש. "אז, עוד היה לה דופק וחשבו שעוד אפשר יהיה להצילה", הוא אומר מבעד למסך של דמעות בלתי פוסקות, המכסות את פניו של האיש החזק הזה.
הם באו ארצה שלא כמתוכנן, באילוץ מר, לקבורת בתם - אבל את הכרטיסים רכשו קודם לאסון. "בכל מקרה תכננתי לבוא לארץ; כבר קנינו כרטיסי טיסה והיינו אמורים להגיע לכאן בימים הקרובים, אני, אשתי - ובתי הי"ד. בסוף", הוא אומר בקול בוכים, "באנו לכאן כמה ימים קודם לכן, אני אשתי - ו... בתי ע"ה; רבות מחשבות בלב איש ועצת השם היא תקום", הוא מוסיף מיד.
# זה בלתי נתפס. מהיכן שואבים כוחות להחזיק מעמד במצבים שכאלה?
"זה אכן בלתי נתפס", אומר הרב מונסונגו ובקולו אין נימה קלה של הערכה עצמית, כי אם סיפור דברים כהווייתם. "אבל אומר לך משהו", הוא מוסיף כעבור רגע של הרהור קל: "הקב"ה אינו מנסה את מי שאינו יכול לעמוד בניסיון. אם הקב"ה ניסה אותנו - סימן ואות הוא שאנחנו יכולים. אני איני איש פרטי, אני איש ציבורי. כל עבודתי היא עבודת ציבור. מי שעובד בעבודת ציבור - הקב"ה מחזק אותו. אני צריך את הכוחות האלה להמשיך להגדיל תורה ולהאדירה. לפיכך, בתנו הצדקת הי"ד היא קרבן ציבור. מי יודע איזו גזירה נגזרה מהשמים באותה עת ודודי ירד לקטוף בערוגות הבושם".
#המתנתם לה רבות. יש הפרש גדול בינה לבין שאר הילדים?
אנו מביטים בפניו של מגדלור האמונה הזה. כשאנו אך נוגעים בנושא בתו, תוגה לפתע נופלת בהן. היא הייתה הנסיכה הקטנה שלו. דמעות שעומדות בגרונו מתפרצות החוצה. לא קל לו, לרב יעקב מונסונגו, עם הדבר הנורא הזה שאירע לה, למחמל עיניו. כשקולו נשנק מבכי, וכל הקהל מביט בתדהמה במחזה, הוא מספר על בתו.
"הרבה שנים התפללנו לבת הזאת", הוא אומר. "היא באה בהפרש של אחת עשרה שנים מילדי הגדולים. בת זקונים, נסיכה קטנה וצדיקה גדולה". הרב מונסונגו מפסיק מדיבורו, שוב מפסיקות הדמעות את הדיבור השוטף. "עכשיו אני יודע: השם שמע רק חצי תפילה, גם על החצי הזה ועל הזכות שהייתה לנו לגדל את הנשמה הקדושה הזאת, אני מודה להשם יתברך, היא תחסר לנו מאוד..."
לאחר רגע נוסף, הוא מרחיב מעט. גם כאן מתגלית אמונתו במלוא יפעתה: "גם אם 'איהו לא חזי, מזלייהו חזי' (גם אם האדם אינו יודע, מזלו חש וכמו 'יודע'). בשנה האחרונה היא עשתה כמה מעשים תמוהים שרק עכשיו אנו מבינים אותם. היא התעקשה ללמוד את תפילות השבת כולן ולהתפלל אותן בבית הכנסת; מדובר בילדה בת שמונה, ששהתה כל השבת בעזרת נשים והתפללה את כל התפילה. זה לא מצוי. היא גם למדה את כל ברכות הנהנין. אפילו לבת מצווה לא זכינו להוביל אותה, אבל..." קולו של הרב יעקב מונסונגו שוב נקטע בפרץ בלתי נשלט של בכי, הסוחף את הנוכחים, "אבל... אבל זכינו להוביל אותה לחופה בשמיים עם הצדיקים שבגן עדן...."
להרבות תורה
הערב מעמיק, והשמים יתומי-הכוכבים מעידים על האפרפרות המתגנבת ללב, גם אל מול החוסן האמוני שמשדרת המשפחה כולה. מספר המנחמים מִדלל קמעא, וזהו המועד המתאים לשאול את השאלות, שבצר לנו, הן הקשות יותר.
# בלילה, כשכל המנחמים הולכים הביתה ואתה נשאר עם בני המשפחה האבלים, עם האישה והילדים, מה אתה אומר לעצמך, מה אתה אומר להם?
קולו של הרב מונסונגו שב אליו יחד עם בטחונו העצמי, וההשלמה עם מעשי השם, יהיו מה שיהיו, נוסכת בו דווקא עוצמות. "מה שאגיד לקהילה כולה כשאשוב לטולוז. היו שחשבו כי לא אשוב עוד לעיר הזאת; כמובן שאין זה נכון. הערבי הזה", מכנה האב השכול את המחבל האכזר שרק השבוע נחשף כי חישב להרוג ילדים נוספים והֵיצר על כך שלא הקדים עוד לבוא לבית הספר, שעה שילדים רבים יותר ניצבים ברחבתו רח"ל, "הוא חשב שהוא בא לשבור אותנו. הוא אולי שבר קצת את גופנו, אבל חס ושלום שישבור את רוחנו. אנחנו נחזור לטולוז מיד אחרי ה'שבעה' לחזק את הקהילה", בטוח האב, שלבד ממשפחתו, קהילתו תולה בו עיניים רבות.
# והמשפחה שכאן, בארץ ישראל?
"מיד לאחר מכן נשוב לארץ לליל הסדר, לחזק את המשפחה. עם תום הפסח אחזור בע"ה לבית הספר. מחכים לי תלמידים, שגם הם זקוקים לחיזוק, גם עליהם עבר משהו קשה ונורא. אם יש משהו שאני מחכה לו יותר מכל, זהו 'זמן קיץ' של הכולל, או אז, אנחנו בע"ה נעמיק עוד יותר את לימוד התורה שלנו, נשקיע עוד יותר בחיזוק יהדותה של הקהילה.
"אומר לכם משהו", הוא מוסיף ואומר לנו, "אדם שקורה לו דבר כזה צריך לחשוב על מה ולמה זה קרה, מה השם רוצה ממנו; למה זה בא לו. אני ורעייתי, יחד עם הילדים שלנו שיהיו בריאים הגענו למסקנה כי השם רוצה מאיתנו שנגדיל תורה ונאדיר. אם עד עכשיו היו עשרה אברכים בכולל, עכשיו יהיו עשרים. אם עד עכשיו חיזקנו כמה מאות יהודים, עכשיו נחזק אלפים, אלה ברכב ואלה בסוסים ואנחנו בשם אלוקינו נזכיר.
# ובכל זאת, מה אתם עושים שם? אולי אין זו העת לשאול שאלה כזאת, אך כשקורה אסון כזה, זו השאלה המתבקשת: באמת אינך חושב שאולי הגיע הזמן שמישהו אחר יתייצב בחזית הזאת, אחרי שהקרבת את היקר מכל, את בתך מרים, על מזבח השליחות התורנית?
"לעיתים שואלים אותי האם היה כדאי. ואני משיב לעצמי: ב'שבעה' של הבת הטהורה שלי, ראיתי כמה היה כדאי... באים לנחם אותי מידי יום מאות תלמידים בוגרי בית הספר שלנו. כשאני רואה את מאות הבוגרים החיים כאן, שהקימו כאן בתים של תורה ויראה - שגם אם לא כולם אומנם אברכי כולל, אבל כולם - גם מי שלא לומד תורה כל היום - קשורים לתורה; כולם הקימו בתים של תורה ויראת שמים, מחנכים את הילדים שלהם בחינוך חרדי, ואני יודע שאצלי בבית הספר 'אוצר התורה' הם קיבלו את ה'זריקה' האמיתית ללימוד התורה ובלי בית הספר הזה הם לא היו קרובים לתורה - אזי אני יודע שהיה כדאי - - -
"כאן, בבית הזה שבו אני יושב 'שבעה', שמורים עמדי קלסרים שלמים של מכתבים מתלמידים שבהם הם כותבים במפורש, עד כמה הלימוד אצלנו בבית הספר הועיל לאחר מכן לבית שלהם. עבור כל אחד מהם היה כדאי, וכשיש מאות כאלה, השאלה נמוגה ומתבטלת מאליה".

בני, הרב יהונתן
"התחלתי לפני עשרים שנה", מספר הרב מונסונגו. "בית הספר 'אוצר התורה' כבר היה קיים, אך היו שם פחות תלמידים מהיום. הוא גם היה פחות דתי מאשר כיום. אני החלטתי שאנחנו ננצח, בעזרת הרשב"א והריטב"א שיעמלו עליהם אברכים. לפיכך, פעלתי מיד להביא כולל אברכים שימלאו את החלל הרוחני שהיה קיים בטולוז. האברכים שלנו עסוקים כל היום. הם גם לומדים תורה אבל גם מלמדים בכל מקום. הם לומדים ומחזקים את תלמידי בית הספר, מלמדים בכל הקהילה כולה. מתחילים את סדר יומם מוקדם בבוקר ומסיימים בשעות הלילה המאוחרות. לא, זה לא קל. אבל הם מלאי סיפוק".
# לא קל מבחינה תקציבית?
"נכון, גם לא קל מבחינה תקציבית להחזיק עשרה אברכים שמשרד החינוך הצרפתי, כידוע, אינו מממן אותם. בשנות המשבר העולמי, חככנו בדעתנו לבטל את משרת ראש הכולל ולהסתפק באברכים. נועצתי בגדולי הדור, הם אמרו לי, ראש הכולל הוא המלט של הכולל אם הוא לא יהיה - לא יהיה כולל. אני יודע שזה נכון מאוד".
# הקהילה היהודית שילמה מחיר כבד, וכפול. אחד האברכים המשפיעים הללו היה הרב יהונתן סנדלר ז"ל-הי"ד...
"זה נכון מאוד. אני אומר לכולם שאני מתאבל לא רק על בת, אלא גם על בן, הרב יהונתן סנדלר הי"ד. אם חז"ל אומרים שכל המלמד בן חברו תורה כאילו ילדו, אז אני ילידיתיהו. הוא בא אלינו לבית הספר מפריז. הוריו שמעו על בית הספר שלנו והחליטו לשלוח אותו דווקא אלינו, לטולוז השקטה. כאן הוא החל באמת לטעום טעם של תורה, כאן הוא החל ללמוד. עקבתי אחריו בהתפעלות. הוא עלה לארץ, נשא אשה, למד בכולל בארץ, אך הכין את עצמו לשליחות.
"שמעתי מראשי הכולל איך היה כל-כולו בשליחות, איך לא בזבז זמן לרגע כי רצה להתכונן לשליחות. הוא היה אוצר יקר, כליל השלמות באמת. תחילה, היה נוסע לבורדו לתת שיעור. בהתחלה לא קיבלו אותו, נשיא הקהילה לא רצה לשמוע אותו. אבל בכוח התמדתו והעקשנות הגדולה שלו - הגיע, ולבסוף פתח את הלב של כולם.
"ליבי ליבי על אלמנתו - האם השכולה", הוא אומר על המורה הדגולה, אשת הרב יהונתן סנדלר שאיבדה בעל ושני בנים חביבים ויקרים מפז. "רק היום שמעתי שבמקום לחזור לפריז להוריה, היא רוצה לחזור לטולוז לפחות עד סוף הקיץ, כדי להמשיך ללמד את התלמידות שלימדה. יש לה כוחות אדירים ושהשם ישלח לה כוחות להתגבר על האסון הנורא. אנחנו כולנו נעזור לה".
הרב הכולל
לפני עשרים שנה הגיע, כאמור, הרב יעקב מונסונגו לטולוז. הוא נשלח על ידי רשת 'אוצר התורה' לנהל את בית הספר, והדבר הראשון שעשה היה, כפי שהוא מספר, ואחרים מעידים - להקים את הכולל. את הכולל מדריך, מראשיתו, הגאון רבי יהושע ברכץ שאף שותף מלא בתוכנית הלימודים של האברכים, כולל המסכת הנלמדת באותו 'זמן' בכולל.
במסגרת הכולל לומדים האברכים שני סדרים מלאים, שבמסגרתם הם גם עוסקים בלימוד עם ילדי בית הספר. בשעות הערב לומדים האברכים 'סדר שלישי' עם בעלי הבתים של הקהילה היהודית. "הכולל הוא למעשה הרוח החיה של הקהילה", מסביר הרב יעקב שאמה, ראש הכולל. במקביל, פעילות נשותיהם בלימוד 'חברותות' עם נשות הקהילה היהודית בטולוז.
לאחרונה, החלו אברכי הכולל להעביר שיעורים גם בערים נוספות באזור. כמסופר, הרב יהונתן סנדלר הי"ד היה אחד האברכים שהעביר שיעורים במחוז 'בורדו'.
מאחורי כל ה'יש' הגדול הזה - ניצב הרב יעקב מונסונגו.
"יש לרב מונסונגו כוחות אדירים", מעיד עליו ראש הכולל של בית הספר, הרב יעקב שאמה. "אני יכול להעיד כי כל דקה פנויה הוא מקדיש ללימוד תורה. משרדו מצוי בקומה השנייה של בית הספר, הכולל נמצא בקומה השלישית. בכל דקה פנויה שלו הוא קופץ לכולל ומיד שוקע בסוגיה כאחד מבני הישיבה - ב'שטייגען' שלא היה מבייש בחור צעיר.
"גם בשעות הערב, בשובו מעיסוקיו הרבים, אחרי שסעד את לבו בפת של ערבית, הוא מיד קורא לי ואנחנו לומדים 'סדר שלישי' בביתו. הוא מצוי בסוגיה כאילו למד אותה כל היום. אין ספק שבכוח זה הוא השפיע שפע רב על כל בית הספר ועל כל הקהילה", אומר הרב שאמה.
"אחת ההוראות הראשונות שנתן לי עתה, היתה מפעימה: לבדוק מיד כיצד ניתן להוסיף שני אברכים נוספים שיבואו לחזק את הכולל כבר בזמן קיץ השתא..."
ואז, הגיע הבוקר הנורא ההוא. "היינו באמצע תפילת שחרית", משחזר הרב יעקב שאמה את הבוקר הנורא. "לפתע, התפרצה המפקחת של הבנות לתוך בית המדרש והודיעה כי היא שומעת יריות. אנחנו לא שמענו כלום. הרב מונסונגו לקח איתו מיד את אחד המתפללים וירד למטה לראות מה פשר היריות.
"כשחזר, כבר היה שבור לחלוטין. 'יהונתן', הוא אמר לנו בקול נורא. הכוונה הייתה שהוא ראה את גופתו של הרב יהונתן סנדלר ושני בניו, באותו זמן הוא לא ידע דבר וחצי דבר על בתו מרים, שנהרגה אף היא. רק דקות לאחר מכן, הביאו אותה לבית המדרש. הדופק עוד פעם, חשבו שיוכלו להצילה. 23 דקות יקרות ארכו לאמבולנסים הצרפתים להגיע לבית הספר", הוא מספר.

אבי האריות
"גם לאחר מכן המשיך הרב מונסונגו לתפקד. מחשש שמא מחבלים מסתתרים בבית הכנסת, נשארנו בתוך בית המדרש של ה'כולל', לא הוצאנו את הילדים. נותרנו בבית המדרש ואמרנו שם 'תהילים' עד אשר ידענו באופן כללי שאין עוד חשש.
"הרב מונסונגו נשאר בבית הספר עוד כמה שעות", ממשיך לתאר הרב שאמה, "הוא ישב בכיתה, אנשים באו לחזקו. רק כעבור כמה שעות הלך הביתה. גם שם היה עם אנשים שבאו אליו לחזקו. בשעה שמתו של אדם מוטל לפניו, אסור לנחמו, רק לחזקו", אומר ראש הכולל. למחרת החלה הלוויה בחצר בית הספר. הילד הקטן של משפחת סנדלר נאבק על חייו, וחווה סנדלר, אלמנתו של יהונתן, תרמה כספים להצלחת הטיפול הרפואי בו".
הרב מונסונגו הוא יליד פריס. לאחר גמר לימודי התיכון הגיע לארץ כדי ללמוד בישיבת 'קול תורה', אולם כבחור - נקשר דווקא לראש ישיבת 'מיר', הגאון רבי נתן צבי פינקל זצ"ל שעמו למד בחברותא. שניים למדו בצוותא עם הגרנ"צ פינקל: הרב יעקב מונסונגו ולהבדיל בין החיים לחיים - הגאון רבי חיים קמיל זצ"ל. "יחד הם למדו. בהגיע חג הסוכות, והבחור יעקב מונסונגו ביקש לחזור לפריס, ביקש ממנו הגרנ"צ פינקל להישאר בארץ יחד איתו כדי שיוכלו להמשיך ללמוד, וכך היה", מספר הרב שאמה.
"גם בטולוז המתבוללת, הוא גידל שלשה בנים ובת - מלבד זאת שנרצחה, שלשה בחורי ישיבה הלומדים שהחלו את לימודיהם בישיבת 'קול תורה' אך עברו ללמוד רשמית ב'מיר'. "כשהם באים הביתה להוריהם ב'בין הזמנים' אני עוקב אחריהם כיצד הם נשארים בבית הכנסת ללמוד תורה. מדובר בשלשה אריות, כולם מתפלאים כיצד יצרו יצירות מופת שכאלה בתוך עיר שכזאת, רק מי שמכיר את משפחת מונסונגו היקרה - יודע את התשובה", אומר עליו ראש הכולל הרב יעקב שאמה.
וכשאנו שומעים את התיאור על עברו העשיר ויכולתו לתפקד מול הבלתי האפשרי - כולל בשעות כה קשות, הרי שהדיבורים ששמענו מפיו בעיצומה של ה'שבעה' כבר אינם מפליאים. הם אך מתעצמים, ולצד זאת מחייבים, כך אנו חשים, לתת אל ליבנו קורטוב של חיזוק מהם, לצד קבלה לעתיד רוחני טוב יותר.