הג’יפ הצבאי עמד שם בתוך הבוץ כמו חיה עייפה, מכוסה אבק קרב, ממתינה לבלוע אותנו אל תוך אזור שאדם שפוי אינו נכנס אליו מרצונו.
זו הייתה התחנה המרכזית של וולודרסקויה, כך לפחות קראו לה המקומיים, אף שהמילים “תחנה מרכזית” דרשו שם דמיון נדיב מאוד. כמה חנויות מאובקות, חלונות ראווה שלא ראו יד מנקה ימים רבים, בוץ קפוא, אוויר אפור, אנשים שהלכו מהר מדי או לאט מדי, כפי שהולכים במקומות שבהם כל תנועה עלולה להישמע חשודה. זו הייתה נקודת האזרחות האחרונה לפני שהכביש מפסיק להיות כביש, לפני שהשדות מתחילים לדבר בשפת יריות, לפני שהאדם מבין שהמפה כבר אינה ציור על נייר, היא אדמה רועדת מתחת לרגליים.
בתוך הג’יפ ישבו שני חיילים.
הם נראו כמו כל מה שציפינו לפגוש שם: מדים מנומרים של הצבא האוקראיני, כובעי צמר עבים, פנים קפואות של אנשים שעמדו יותר מדי שעות ברוח המזרח־אירופאית, קלצ’ניקובים ישנים, ומטולי אר־פי־ג’י שנחו בספסל האחורי כאילו היו חלק טבעי מריפוד הרכב. הכול התאים לנוף. הכול היה מחוספס, זר, צבאי, מלא אותה עייפות קשה של חזית שאין בה חגיגיות.
ואז אחד מהם פתח את פיו.
“תעלו לכאן,” אמר בעברית רצוצה, כבדה, עם ניגון אוקראיני עמוק.
באותו רגע משהו בתמונה נסדק.
כי יש מילים שאדם אינו מצפה לשמוע במקומות מסוימים. עברית בתחנה מרכזית מאובקת ליד דונייצק, מפיו של חייל אוקראיני חמוש, בתוך ג’יפ שנשלח על ידי גנרל גאורגי, היא לא רק הפתעה לשונית. היא פתח קטן, כמעט בלתי מתקבל על הדעת, אל הסיפור היהודי הישן ביותר: יהודים עומדים בין דגלים שאינם שלהם לגמרי, בתוך צבאות ששפתם אינה שפת אימם, במלחמות שההיסטוריה זרקה אותם אל תוכן, ובכל זאת, ברגע אחד, מתוך שכבות של מדים, כפור, פחד ונאמנות אזרחית — יוצאת עברית.
שמו היה דוד.
“תרגישו בבית,” אמר, ותוך כדי כך הזיז מן הספסל האחורי קלצ’ניקוב כבד וכמה מטולי אר־פי־ג’י, כאילו הוא מפנה מקום לאורחים בסלון עמוס מדי.
בית.
איזו מילה משונה הייתה זו שם. איזה בית מקבל את פניך בקנה רובה? איזה בית עומד חמישים קילומטר מן הרוסים, עם נהג מבוהל מאחור, מחסומים צבאיים מסביב, וירי שנשמע כבר מבעד לערפל? ואולי, חשבתי, יהודים יודעים יותר מאחרים ש“בית” איננו תמיד מקום בטוח. לפעמים בית הוא רק האדם שפונה אליך בשפתך באמצע זרות מוחלטת. לפעמים בית הוא מילה עברית אחת שנאמרת מן המושב הקדמי של ג’יפ צבאי.
ליד דוד ישב צבי.
גם הוא במדים אוקראיניים. גם הוא חמוש. גם הוא דובר עברית שבורה, שפה שנשמעה בפיו כמו כלי ישן שנשמר שנים במחסן ועדיין עובד, אף שהחלודה כבר אוחזת בקצותיו. הם היו שניהם “היהודים של הגנרל”, ההפתעה שהכין לנו הקולונל מירב קיקבידז, סגן הרמטכ”ל של צבא גאורגיה, האיש שניהל את הקרבות בחזית הזאת לצד האוקראינים, מתוך חשבון דמים ישן משלו עם רוסיה.
הגנרל הגאורגי ידע שאנחנו יהודים מישראל. הוא שלח להביא אותנו את שני היהודים שלו.
יש במעשה הזה משהו כמעט ילדותי, חם, נוגע ללב. בתוך עולם של פקודות, מפות, מודיעין, אש ומוות, הוא רצה להפתיע את אורחיו היהודים בחיילים יהודים. כאילו אמר בלי לומר: גם כאן, במקום הזה, יש לכם מי שידבר אליכם בשפה שלכם. גם כאן, בתוך המלחמה הזאת, יש נקודה יהודית קטנה שמחכה לכם.
כששאלנו מה יהיה עם דימה הנהג שלנו, שנשאר מאחור בתחנה, צבי הביט בנו כמעט בבוז.
“הוא לא יעז לזוז,” אמר. “הוא לא יסתבך עם הצבא. אנחנו זה הצבא.”
המשפט הזה נשמע לרגע מצחיק, כמעט תיאטרלי, אך היה בו משהו עמוק יותר. “אנחנו זה הצבא.” שני יהודים במדי אוקראינה, בעברית שבורה, יושבים בג’יפ בדרך לחזית ואומרים את המשפט שכל כך הרבה דורות של יהודים לא יכלו לומר. פעם הצבא היה הדבר שממנו יהודים פחדו. הצבא היה מגפיים במסדרון, צו גיוס של הצאר, שוטר על סוס, חייל זר שעובר בעיירה והנשים סוגרות חלונות. כאן, לפתע, יהודים אומרים: אנחנו זה הצבא.
דוד ירד מן הג’יפ ודיבר עם דימה באוקראינית. לא הבנו את המילים, אך הבנו את הטון. הוא לא היה טון של שיחה. הוא היה טון של פקודה. קצר, חמור, חותך את האוויר. כשחזר פנימה וטרק את הדלת, אמר שהסביר לו שלא יזוז, וגם רמז מה יהיה גורלו אם ינסה.
הג’יפ נהם ויצא לדרך.
רק מאוחר יותר, כשנוריד מעט את שכבות הקור והחשד, נגלה שמתחת לכובע הצמר של דוד מסתתרת כיפה.
הכיפה הזאת הייתה קטנה, אך נדמה לי שהיא אמרה יותר מכל ראיון ארוך. היא לא הייתה מונחת בגלוי, לא התנוססה כהצהרה, לא ביקשה תמונה. היא פשוט הייתה שם, תחת כובע צמר צבאי, בין זיעה לקור, בין פקודות באוקראינית לעברית שבורה, בין קלצ’ניקוב למטול. כיפה קטנה תחת המלחמה הגדולה.
כמה פעמים בהיסטוריה היהודית הסתתרה כיפה תחת כובע זר? כמה יהודים נשאו את הסימן הקטן הזה מתחת למדים של עמים אחרים, לפעמים בגאווה, לפעמים בזהירות, לפעמים בפחד, לפעמים בלי לדעת אם מותר להם בכלל להיראות כפי שהם? ובכל זאת, היא שם. עקשנית. עגולה. שקטה. כמו נקודת זיכרון על הראש, כמו לחישה: אתה יכול ללבוש מדים של אוקראינה, אתה יכול לנסוע אל חזית דונייצק, אתה יכול לדבר עם נהג בטון של מפקד, אך מעליך יש עוד שמים.
הנסיעה אל הקו הייתה קצרה בזמן וארוכה בנפש.
הכביש נשבר תחת הגלגלים. תחילה היה אספלט, אחר כך אספלט פצוע, אחר כך שביל עפר, אחר כך רק סימנים של דרך. הג’יפ קפץ, חרק, נאנק, כאילו הוא עצמו כועס על הארץ שעליה הוא נוסע. מבעד לחלונות התחילו להישמע קולות הירי. בתחילה רחוקים, אחר כך קרובים יותר, מתגלגלים בגבעות כמו תזכורת שאין צורך לראות מלחמה כדי לדעת שהיא שם.
“הבדלנים?” שאלתי.
צבי כמעט ירק את המילה החוצה.
“איזה בדלנים? אלה הרוסים בעצמם. הבדלנים הם היד הארוכה של פוטין.”
כך מדברים בחזית. בלי שכבות של דיפלומטיה. בלי ניסוחים זהירים. בלי שמות נוחים שמאפשרים לעולם לישון טוב בלילה. שם, בתוך ג’יפ, לצד יהודים במדים, המילים נעשות קצרות. מי שיורה עליך הוא לא “גורם בלתי מזוהה”. מי שמתקדם מולך אינו “כוח מקומי”. הוא האויב. הוא מי שבא לקחת את המקום שבו אתה חי.
ודוד וצבי היו שם כדי לעצור אותו.
לא בגלל שהיו אוקראינים טיפוסיים במובן הפשוט. לא בגלל שנולדו לתוך איזה סיפור לאומי נקי, חד־ממדי. הם היו יהודים. יהודים של מזרח אירופה. אנשים שבזהותם מתרוצצות שכבות רבות: משפחה, קהילה, זיכרון יהודי, מדינה שבה הם חיים, עבר סובייטי, עתיד אוקראיני, פחד רוסי, בית כנסת, צבא. הם נשאו את הכול יחד, בלי לפתור את הסתירות על דף מסודר. החיים פתרו עבורם. המלחמה קראה, והם באו.
אבל הסיפור של היהודים של הגנרל לא נגמר בג’יפ.
בקצה הדרך, בתוך אוהל הפיקוד, ליד המפות, מכשירי הקשר וקולות הפיצוצים, עמד לויטננט קולונל אירקלי קורסבדיאני, ראש אמ”ן של צבא גאורגיה. גם הוא היה יהודי.
לא יהודי מן הסוג שגדל בבית מדרש. לא יהודי שיודע לפתוח גמרא ולנוע בתוכה כאדם ההולך ברחובות ילדותו. יהדותו הייתה אחרת — דקה, רחוקה, כמעט שרידית, אך חמה מאוד. מן הדברים שנשארים באדם גם אחרי שמדינות, שפות וצבאות עוברים עליו כמו רוחות חזקות. כשהבין שאנחנו יהודים מישראל, רצה להראות לנו מה נשאר בידו.
“שמע ישראל, ה’ אלוקינו, ה’ אחד,” אמר.
הוא אמר גם את הפרשייה הראשונה. שוב ושוב במהלך השהות שם. זו הייתה היהדות שהוא ידע לשלוף. זה היה המפתח היחיד שהיה לו לארון עמוק שאולי מזמן לא נפתח. והיה בזה משהו מכמיר לב: קצין מודיעין קשוח, אדם של צבא, צליפה, אסטרטגיה ומלחמות מול רוסיה, עומד בחזית אוקראינית ואומר פסוק שילדים יהודים אומרים לפני השינה.
באותו רגע הבנתי ש“שמע ישראל” הוא לפעמים שפת האם האחרונה.
אדם יכול לאבד עברית. יכול לאבד מנהגים. יכול לגדול בתוך צבא גאורגי, לדבר רוסית או גאורגית, לחשוב במושגים של דרגות, מפות, גבולות ואויבים. הוא יכול לדעת מעט מאוד על שבת, על תפילה, על דינים, על היסטוריה יהודית. אך יש פסוק אחד שנשאר תלוי בתוך הנשמה כמו פעמון קטן. וכאשר הוא פוגש יהודים אחרים, כאשר הפחד מסביב נעשה סמיך, כאשר המוות עומד מעבר לבד האוהל, הפעמון הזה מצלצל.
אירקלי סיפר על גאורגיה באהבה עמוקה. הוא דיבר על העם היהודי שחייב הרבה לגרוזיה, על כך שבכל ימי שהותם של היהודים שם לא היה, לדבריו, מקרה אחד של אנטישמיות. הוא זכר יהודים כחלק מן המרקם הגאורגי, כחלק מן המלחמות נגד רוסיה, כחלק מן המאמץ הלאומי. גם בבתי הכנסת, סיפר, היו אוספים כסף למלחמה נגד הרוסים. היהודים לא עמדו מחוץ לסיפור. הם היו בתוכו.
יש יהודים שמזהים את עצמם דרך ארץ ישראל. יש דרך בית הכנסת. יש דרך זיכרון משפחתי. ויש יהודים כמו אירקלי, שהזהות שלהם עברה דרך גאורגיה, דרך הצבא, דרך איבה ישנה לרוסיה, דרך תחושת שותפות עם עם שאימץ אותם. הוא לא ראה סתירה בין יהדותו לבין גאורגיותו. להפך. בעיניו, היהודים היו חלק מן הארץ שבה חיו, חלק ממאבקיה, חלק מפצעיה.
ומול רוסיה, הפצע הזה היה עמוק.
אירקלי הכיר את הצבא הרוסי, כדבריו, “דרך הכוונות של הרובה”. זה משפט שאין בו ספרות, ויש בו חיים שלמים. הוא עבר בפנימייה צבאית, הצטיין בצליפה, התקדם בקצונה, הקים את בית הספר לצלפים בצבא גאורגיה, ונשא בתוכו את הזיכרון הגאורגי הארוך של עימותים עם רוסיה — מן הקווקז הרחוק ועד מלחמות הדור האחרון. הוא לא בא לאוקראינה כמשקיף. הוא בא עם חשבון פתוח.
כאשר שאלו סביבו על ההגדרה הרשמית של המערכה, על כך שמדובר כביכול במבצע נגד טרור, הוא דחה זאת בביטול. בעיניו זו הייתה מלחמה כוללת מול צבא רוסיה. לא משחק של שמות. לא מיליציות מקומיות. הוא הכיר, כך אמר, את דרך פעולתם של הרוסים. מי שעומדים מולם הם חיילים רוסיים לכל דבר.
ובתוך כל זה, הוא אמר “שמע ישראל”.
האם יש תמונה יהודית מורכבת מזו? קצין גאורגי יהודי, עומד בחזית אוקראינית, נלחם ברוסים, מדבר על בתי כנסת בגאורגיה שאספו כסף למלחמות ישנות, ומנסה להוכיח ליהודים מישראל שהוא יהודי באמצעות הפסוק היחיד שהוא מחזיק בו בביטחון מלא.
מזרח אירופה מלאה סיפורים כאלה.
יהודים שם אינם חיים תמיד בתוך זהות אחת ישרה ופשוטה. הם חיים בין שכבות. בין שפות. בין נאמנויות. בין פחדים. בין הזיכרון של האימפריה הרוסית, הצל של ברית המועצות, הלאומיות האוקראינית המתעוררת, ההיסטוריה הגאורגית הפצועה, והקול היהודי העתיק שממשיך לעבור, לפעמים כמעט בלי גוף, מדור לדור.
דוד וצבי בג’יפ, אירקלי באוהל הפיקוד, ר’ יוסף אשר הצלף עם הציציות, החיילים היהודים שפגשנו לאורך הקו — כולם היו חלק מאותו פסיפס סדוק. כל אחד מהם נשא דגל אחר על המדים, אך בתוך כל אחד בערה נקודה יהודית. אצל אחד זו הייתה כיפה תחת כובע צמר. אצל שני עברית שבורה. אצל שלישי “שמע ישראל”. אצל רביעי סידור בכיס. אצל חמישי רק תחושת שייכות עמומה לקהילה שממתינה בעיר הקרובה.
והיה בזה שיעור גדול על יהדות.
אנחנו רגילים לדמיין זהות יהודית כמשהו מסודר: אדם יודע מי הוא, מאין בא, לאן הוא שייך, מה הוא מקיים, מה הוא אומר בבוקר ומה בלילה. אך בגלות הארוכה, ובמיוחד בגלות המזרח־אירופאית, הזהות היהודית ידעה לשרוד גם בצורות הרבה פחות שלמות. לפעמים היא לא נראתה כמו בית מלא ספרים. לפעמים היא נראתה כמו מילה אחת שנשמרה בפה. כמו כיפה שמתגלה במקרה. כמו התרגשות ילדותית של קצין קשוח שמחפש בעיני הישראלים אישור לכך שהוא עדיין שייך.
מי יודע מה עבר על משפחותיהם? אילו סבים וסבתות הסתירו יהדות? אילו שמות הוחלפו? אילו שבתות נשכחו? אילו בתי כנסת התרוקנו? אילו פחדים לימדו ילדים לא לדבר יותר מדי? ובכל זאת, משהו נשאר. לא תמיד הרבה. לפעמים מעט מאוד. אך המעט הזה, כשהוא פוגש אש, קור, מוות ויהודי אחר — נדלק.
זה היה הדבר המפליא ביותר שם.
לא שהיו יהודים בצבא. ההיסטוריה מלאה יהודים בצבאות. יהודים נלחמו במדי הצאר, בצבא האדום, בצבאות אירופה, בצבאות אמריקה, בצה”ל. הדבר המפליא היה האופן שבו היהדות הופיעה שם, לא ככותרת, לא כארגון, לא כנאום, כי אם כסימן קטן בתוך מציאות צבאית קשה. עברית בג’יפ. כיפה מתחת לצמר. “שמע ישראל” ליד מפות קרב.
היה אפשר לראות כיצד כל אחד מהם מנסה לחבר את חלקי חייו בלי לומר זאת במפורש. דוד וצבי היו נאמנים לצבא שבו שירתו, לאדמה שעליה חיו, לפקודות שקיבלו, לחברים שלחמו לצדם. אירקלי היה נאמן לגאורגיה, לעברה, לפצעיה, למאבקה ברוסיה. אבל כאשר פגשו אותנו, הם לא רצו לדבר רק על אוקראינה או גאורגיה. הם רצו להראות את היהודי שבהם.
כאילו יש משהו במפגש עם יהודי אחר שמוציא מן האדם את מה שהוא עצמו אינו בטוח כיצד להחזיק.
דוד דיבר עברית, גם כשהעברית נתקעה. צבי הדגיש “אנחנו זה הצבא”, אך בתוך המשפט הזה נשמע גם הדהוד אחר: אנחנו יהודים שכבר לא עומדים רק מן הצד. אירקלי אמר “שמע ישראל” שוב, כמעט כמו ילד שמראה לאביו ציור ומחכה לחיוך. כל אחד מהם ביקש הכרה. לא מדינית. לא צבאית. יהודית.
חשבתי אז על אותם יהודים שפגשנו לאורך הדרך, ועל המרחק העצום בינם לבין דמות היהודי כפי שהיא יושבת לעיתים בדמיון הישראלי. בישראל, יהדות היא מרחב ציבורי. שפה. לוח שנה. חגים ברחוב. בתי כנסת בכל שכונה. כאן, בחזית דונייצק, יהדות הייתה דבר אחר לגמרי: גחלת בכיס. סימן תחת כובע. פסוק שנשמר בזיכרון. שפה שנלמדה ונשכחה למחצה. קשר שצריך לגעת בו בעדינות, כי הוא עלול להתפורר, אך הוא גם חזק משנדמה.
המלחמה חשפה את זה.
כי מלחמה מקלפת בני אדם. היא מורידה מהם נימוסים, תפקידים, שכבות של יום־יום. היא שואלת אותם במהירות איומה: מי אתה? על מה אתה מוכן לעמוד? מה נשאר ממך כשאתה קרוב מדי למוות? ובאותו מקום, תחת שאלת האש, האנשים הללו שלפו מתוכם לא רק את האוקראיני, לא רק את הגאורגי, לא רק את החייל, לא רק את איש המודיעין או הלוחם, גם את היהודי.
יכול להיות שבחיים רגילים הם לא היו מדברים כך. אולי בבית קפה בקייב או בטביליסי, בלי יריות ברקע, בלי פגזים בגבעות, בלי קו חזית מתוח, “שמע ישראל” לא היה נשלף באותה מהירות. אולי הכיפה הייתה נשארת נסתרת. אולי העברית הייתה מתביישת לצאת. אך מול המלחמה, כאשר האדם מרגיש את השבריריות של חייו, הוא חוזר אל הדברים הראשונים. לפעמים אל אימו. לפעמים אל ילדותו. לפעמים אל תפילה. לפעמים אל פסוק אחד.
באותו ערב, כשישבנו במפקדה המאולתרת, התנורים הפיצו חום נעים מדי, כמעט לא הוגן, ביחס לכפור שבחוץ. המעילים ירדו. הכובעים הונחו בצד. ואז ראינו אותם אחרת. לא רק חיילים. לא רק לוחמים. הכיפה של דוד כבר לא הייתה סוד. צבי ישב לידו. אירקלי חזר שוב אל הפסוקים שידע. שלושתם, כל אחד בדרכו, נראו פתאום כמו קצוות של אותו חוט יהודי שעובר דרך מדינות, צבאות ושפות, נמתח, מסתבך, נקרע בחלקו, ושוב נקשר.
הגורל היהודי הפגיש ביניהם שם, במקום הכי לא צפוי.
לא בבית כנסת חגיגי. לא בכינוס קהילתי. לא בשולחן שבת. במפקדת חטיבה, במלון עיירתי עלוב, ליד מפות קרב ומכשירי קשר, כשהמלחמה מחכה בחוץ כמו כלב קשור שאינו מפסיק לנהום.
ואולי זה מה שהופך את הסיפור שלהם לכל כך חזק.
כי יהדות שנשמרת רק במקום נוח עדיין לא סיפרה את כל כוחה. יהדות שנזכרת גם בג’יפ צבאי, יהדות שמבצבצת מתחת לכובע צמר, יהדות שנאמרת מפי קצין מודיעין גאורגי ליד תותחים, יהדות שממשיכה לדבר בעברית שבורה אך עיקשת — זו יהדות שעברה דרך אש ולא איבדה את קולה לגמרי.
במזרח אירופה, יהודי יכול למצוא את עצמו בין דגלים רבים. היום אוקראינה, אתמול ברית המועצות, שלשום האימפריה הרוסית, במקום אחר גאורגיה, ובכל דור אותה שאלה חוזרת בבגדים אחרים: למי אתה שייך? לארץ שבה נולדת? לעם שבתוכו אתה חי? לקהילה שממנה יצאת? לאמונה שנשארה בך? לילדים שלך? לזיכרון של סביך?
אולי התשובה אינה אחת.
אולי יהודי בגלות לומד לשאת כמה נאמנויות, לא תמיד בנוחות, לא תמיד בלי כאב. הוא יכול להילחם למען אוקראינה, לזכור חסד לגאורגיה, לפחד מרוסיה, לדבר עברית שבורה, להתפלל “שמע ישראל”, ולדעת שבסוף, מתחת לכל הדגלים, יש שם עתיק שאינו נמחק.
כשעזבנו אותם, היריות עדיין נשמעו מדי פעם מן הקו. הג’יפים המשיכו לנוע. המפות המשיכו להתמלא סימנים. דימה הנהג, ששרד את הפקודות של דוד, חיכה היכן שאמרו לו לחכות. המלחמה לא השתנתה בגלל המפגש הזה. שום קו חזית לא זז בזכות הפסוק שאירקלי אמר. אף תותח לא שתק בגלל הכיפה של דוד. העולם נשאר קשוח כפי שהיה.
אבל בתוכי נשארה תמונה אחת.
ג’יפ צבאי בדרך לדונייצק. שני חיילים יהודים במדים אוקראיניים. כובע צמר שמתחתיו כיפה. קצין גאורגי יהודי שאומר “שמע ישראל” באוהל פיקוד. ומעל כל זה תחושה מוזרה, עמוקה, שאולי אין מקום רחוק כל כך שבו היהודי אינו נושא איתו משהו מבית אביו.
לפעמים זו שפה.
לפעמים זו כיפה.
לפעמים זו רק פסוק אחד.
ולפעמים, מול התותחים, הפסוק האחד הזה מתגלה כשפת האם האחרונה.
