כשעזה עוטפת את הבית

אם בארזים נפלה
ואז לפתע זה קרה, יאיר בלם את המכונית, יצאנו החוצה עם הילדים והשתטחנו על הכביש במהירות עד שהבום הרעיד את הסביבה. אהרן גרנות התארח 24 שעות בבית משפחת ארזי בנתיבות וגילה שאפילו אחרי שבועות רבים של לווי המלחמה בדרום, של שיחות עם חיילים, תושבים וראשי עיר הוא לא יודע כלום על החיים היום יומיים בצל האיום הפצמ"רי שאותם מגלים רק כשחיים עם המשפחות את היום יום בתוך התופת. חיים שאף אחד באזור המרכז, גם אלה שחוו ביקורים של רקטות, לא באמת מכיר

ואז זה הגיע לפתע פתאום, בלי שום הודעה מוקדמת, כאילו שלא חיכינו לזה כל היום רק בשביל לראות איך זה בעיניים. את האוויר החרידה אזעקה עולה ויורדת שכן בנתיבות שבה ביליתי יום שלם אפילו לא כורזים 'צבע אדום', אין זמן. יאיר ארזי בלם את רכבו באמצע הכביש. הילדים הרכים ממושמעים מיהרו להימלט מהרכב יחד עם אביהם, להיצמד לקיר הקרוב, להשתטח על הכביש במלוא קומתם, לשים את ידיהם על ראשם ולהמתין לפיצוץ והוא הגיע אחרי שלש דקות. פיצוץ אימתני שהחריד את כל הסביבה. לא היינו יחידים השרועים על הכביש, יחד איתנו היו תושבים נוספים שנסעו אף הם על הכביש ועשו בדיוק מה שצריך לעשות ברגע הישמע האזעקה "כאן זה לא משחק ילדים", אמר לי יאיר, "כאן זה יכול להסתיים בהרוגים", הסביר. קמנו כולנו, מנערים את הבגדים מאבק ומהלכלוך שדבק בנו מהכביש, כך עשו כולם. כך הם עושים כל יום לעיתים אפילו כמה פעמים ביום. ואז החל תהליך נוסף שאף הוא מתלווה לטקס הקבוע. כל הנוכחים נשאו עיניהם השמימה, מזהים את שובל העשן שיצר המפגש של הטיל שאמור היה ליפול עלינו לבין הטיל של מערכת 'כיפת ברזל' שהשמיד אותו ממש מעלינו. עכשיו עסקו הנוכחים בניחוש להיכן יפלו השרידים של הטיל. תושבי נתיבות למודי הניסיון המר בקיאים בנתיבות שמים.
עוד בשעות הבוקר התלבטנו מה לעשות, איך 'לכסות' השבוע את המלחמה הבלתי נגמרת בדרום, מה לא כתבנו? היכן לא היינו, נהירים לי שבילי הדרום כשבילי ישובי קריית ארבע חברון. ואז החלטתי לבלות את היום שבסופו אמורה להתחיל הפסקת האש אצל אחד החברים שלי, לא העלתי על דעתי שאפילו אחרי זמן רב כל כך שאני מכסה את המלחמה אני עומד לחוות משהו שטרם חוויתי באמת, שאפשר לחדש גם אחרי שכתבתי כל כך הרבה על המלחמה.
ר' יאיר ארזי אברך חמד הוא יליד נתיבות, גם הוריו חיים כאן, 14 הוא נשוי ללאה, בתו של ניסים דהן לשעבר שר הבריאות ועד לפני מספר חודשים ראש המועצה הממונה בחריש. יחד הם מגדלים בשדרות את שלשת ילדיהם. חצי מיומו מבלה ר' יאיר בכולל אברכים. את החצי השני הוא עושה לפרנסתו בניהול פרויקטים שונים. בצהרי היום פגשתי את המשפחה כולה בהרכב מלא בסלון הבית. הילדים לא יצאו היום כמו בכל יום מהבית, מפחד. בעצם אף יום בחופשת הקיץ הנוכחית הם לא יצאו מהבית. בין ארבעת קירות הבית המרווח, הם מוצאים לעצמם שפע של דרכים להעסיק את עצמם, ילדים טובים. כל הילדים בנתיבות הם כאלה מעדיפים להיות צמודים להוריהם כשהם שומעים את קולות האזעקה וההשטחות על הכביש או ההמלטות לחדר הממ"ד וגם ההורים אינם כמעט יוצאים מהבית, מפחדים להשאיר שלשה ילדים מפוחדים בבית, ככה הם כל ההורים בנתיבות, כמה שפחות לצאת מהבית, כמה שפחות לבלות, עדיף להיות ביחד צמודים.
ר' יאיר הוא בן תורה בכל נשמתו, את חינוכו התורני הוא קנה בישיבת 'מיר' בירושלים, הוא גם למד שנים בכולל של הגאון רבי נתן בוקובזה זצ"ל מאחוריו כבר תואר 'יורה יורה' שאותו רכש בדי עמל באולמות המבחנים של הרבנות הראשית בבנייני האומה בירושלים, ועד היום כאמור הוא אינו מוותר על חצי יום של לימוד תורה ביום. 'בין הזמנים' היה אמור להיות שלשה שבועות של חופשה וכיף, אבל בעידן הזה שבו הילדים מפחדים לצאת מהבית וההורים מפחדים להשאיר אותם לבד בבית, רוב עיסוקה של המשפחה הוא במצב הבטחוני, זה מה שמעסיק כאן את כולם. "את שומעת", מבשר יאיר ללאה, "היינו אצל הרב, (הרב הכוונה לרב הקהילה החרדית בנתיבות הגאון רבי דנין דנון) ללימודים יחזרו תלמידים רק מכיתות ד-ו ואילו א-ג לא יחזרו משום שהמרחק בין הכיתות לממ"ד הוא גדול והם לא יספיקו לרוץ לשם במקרה של אזעקה. אנחנו מחפשים פתרון, אבל בינתיים אין". פירוש הדבר מבחינת משפחת ארזי ששני ילדים חוזרים ללימודים, בן אחד נשאר בבית. יאיר נוטל על עצמו את המשימה לנסות לדאוג למקלט או מיגונית לילדי כיתה א'. "מיגונית קטנה עולה 250.000 ₪ זה הרבה כסף, יש חברה בירושלים המייצרת אותם", יאיר בקיא בדברים האלה. בנתיבות האופציה של רכישת מיגונית היא מציאות ולא קוריוז. ובכלל החיים בעיר יצרו הווי סיפורים מיוחד. עודד שריקי הוא שמו של קבלן עשיר מאוד ומפורסם שביתו שהוא העתק של הבית הלבן בוושינגטון בולט מאוד בשכונת הוילות שבעיר. תושבי העיר מספרים עליו שהוא התעניין לקנות מערכת כיפת ברזל. הסיפור כנראה לא היה ולא נברא אבל ההווי שברא אותו חי וקיים
היום התקיימה ישיבה בעירייה עם נציגי פיקוד העורף בהשתתפות ראש העיר יחיאל זוהר", מספר לי יאיר. יאיר הוא גם עסקן מקומי ועל כן הוא יודע על סיפורים מסוג זה, "פיקוד העורף מדווח כי במשך ימי המבצע שוגרו לעבר העיר נתיבות 175 פצמ"רים, ששה מהם גם נפלו בתוך העיר וגרמו לנזק.
"לעיתים תופסים אותך הטילים מאוד לא מוכן", הוא מגלה, "מה אתה עושה ביום שישי אחה"צ כשאתה מתקלח ולפתע נשמעת אזעקה. מה אתה אמור לעשות? מתלבשים במהירות עצומה ורצים לממ"ד. יש תושבים שכל כך מפחדים מהסיטואציה הזאת שהם ממעטים להיכנס למקלחת שמא זה יקרה להם. נשמע לכם בדיחה? כאן בעוטף עזה זו מציאות. "ביום שישי האחרון הלכנו לבית הכנסת ולפתע תפסה אותנו אזעקה, רצנו למיגונית, הטיל נפל מטרים ספורים מאיתנו, המתנו במיגונית והמשכנו לתפילה, הנפילה יצרה בור בריצפה, מילאו אותו כבר בטיט", מספר יאיר.
בסלון הבית מסתובבים דניאל העולה לכיתה ו' ודוד העולה לכיתה ה' אליהם נוסף שוקי, בן דוד שהגיע מחשמונאים להתארח אצל הדודים, ביקש לטעום קצת את המלחמה, הוא מחכה לפצמ"ר, מנסה לנשום את המלחמה. שני בני דודיו שמחים לראות סוף סוף מישהו פרט לארבע קירות הבית.
"חופשת הקיץ התפספסה", הם מלינים, "אנחנו מפחדים לצאת החוצה שמא תתפוס אותנו אזעקה, נשארים כל היום בבית. לא יוצאים לשחק, אין חשק לצאת לחופשה, האופניים שבימי החופשה הרגילים אנחנו לא מפסיקים לרכב עליהם, העלו חלודה. בעצם לא הייתה חופשת קיץ", הם מספרים את מה שעובר לא רק עליהם אלא על כל ילדי עוטף עזה
אתם מפחדים?
התרגלנו, יש שגרת חיים של החיים עם האיום הזה. עשינו תרגול בתלמוד תורה, מה יקרה כשנהיה בכיתות ותהיה אזעקה, רצנו למקלטים", אומר דניאל" "אני יודע מה לעשות אם לא אספיק להגיע לחדר הביטחון בזמן", מוסיף דוד, "שוכבים על הריצפה בין שני העמודים של הכיתה שבמקרה של נפילה והתרסקות זה לא ייפול עליך, אני כבר יודע אפוא שוכבים, מה המקום הכי בטוח", הוא מספר. בתלמוד תורה של דניאל ודוד, גם בימי הלימודים ממעטים לצאת לחצר. יש הפסקות אבל התלמידים נשארים בכיתה, אף אחד לא רוצה להסתכן וכשמסתיימים הלימודים לא הולכים לאט, לא מתעכבים ומדברים עם החברים כפי שעושים שאר בני גילם. דוד ודניאל וכך כל שאר בני גילם ולא רק בנתיבות שבה הייתי במקרה אלא בכל עוטף עזה, ולא רק בתלמודי תורה חרדיים, גם בבתי ספר חילונים, בסיום הלימודים הם רצים הביתה, לא מתעכבים שכשיבוא הטיל הם יהיו במקום בטוח ליד ההורים, שם הכי בטוח.
ויש ילדים שכדי להגיע הביתה הם צריכים לנסוע באוטובוס ולנסוע באוטובוס זה הכי מפחיד. כשיש טיל ואתה באוטובוס, האוטובוס עוצר באמצע הכביש וכל הנוסעים יורדים ממנו במהירות עצומה ונשכבים על הכביש לפני שיתפוצץ הטיל, כיוין שהאוטובוס עמוס לפעמים, קשה לעשות את זה במהירות ואין דבר מפחיד ומצמרר מלשמוע את הטיל כשאתה בתוך האוטובוס.
"אתמול סבתא רצתה לנסוע באוטובוס לירושלים", מספר יאיר לילדיו על אמו, "היא עלתה לאוטובוס ופתאום נשמעה אזעקה, סבתא כמעט התעלפה והחליטה לוותר על הנסיעה באוטובוס וחזרה לירושלים", הוא מספר. סיפורים כאלה לא שייכים רק לאמא של יאיר ארזי הם מנת חלקם של אנשים מבוגרים רבים תושבי נתיבות.
בידיו של יאיר מכשיר סמרטפון כשר, היום יש דבר כזה סמרטפון שאינו מחובר לאינטרנט והוא מחובר רק לדואר אלקטרוני ולתוכנת המסרים המפורסמת WHATS APP ובתוכנה הזאת יש קבוצות עידכון. הטלפון לא מש מכיסו, מספק ידיעות שהם לעיתים חמצן ממש. תושבי עוטף עזה מחוברים לקבוצות האלה כמו קצרי נשימה המחוברים לבלון חמצן. כך הם יכולים לעקוב אחרי הנפילות. "תתכוננו", מכריז אבי המשפחה, "בעוד זמן קצר יהיה כאן מטח"
איך אתה יודע?
אני עוקב אחרי הנפילות כל יום. המשגרים והנפילות יש להם מסלול פחות או יותר קבוע. לפי הנפילות והאזורים שעליהם אני מקבל עכשיו דיווח אני מבין שאו ט וטו זה מגיע אלינו. לעיתים אני יודע על נפילות עוד לפני שזה מגיע לתקשורת", הוא מספר.
לאה מגישה קפה וגם תקרובת, הימים אלה של סגר מרצון בבתים עושים אותך מומחה באפיה. המרכולים סגורים כמעט במשך כל היום, אין כאן נפש חיה, רבים נסעו צפונה נטשו את העיר גם המצרכים על המדפים מתמעטים ולבעלי המרכולים לא משתלם כלכלית למלא כרגע את המדפים אז מסתפקים במה שיש ומגלים חוש יצירתי ליצור בעצמך את מה שאין על המדפים בחנות.
ואז זה מגיע, את קירות הבית מרעיד פיצוץ. "הייתה נפילה", פוסק דניאל אין כמו דניאל, הבכור לבית ארזי, להבדיל בין רעש לרעש. ילדי נתיבות בקיאים בהם. "לא הייתה אזעקה לפני הנפילה, היא הייתה בשרשרת ומעגלים", מגלה יאיר לפתע מעיון בקבוצות ה WHATS APP הוא יודע זאת. זה לא דבר נדיר כאן שהפצמ"ר הגיע כל כך מהר שלא הספיקו להפעיל אזעקה. בבית משפחת ארזי הנוהל קבוע: אזעקה, ריצה מבוהלת לממ"ד המשפחתי, שהיה של חמש דקות בתוכו ואז, ואז עולים לבילוי הלאומי על הגג. לארזים יש גג יפה במקום גבוה מהגג הזה אפשר לראות הכל, כלומר את עזה. מהגג הזה אפשר לראות מידי לילה את המסוקים המשגרים פצצות לרבי הקומות של העיר, מהגג הזה ניתן לירות בירור את יירוטי הטילים על ידי כיפת הברזל. שעות אפשר לעמוד שם והעין לא תשבע.
רק כשנוסקים לגובהי מרומים בגג של משפחת ארזי, אפשר להבין הכל. אנחנו לא בעוטף עזה, אלא הפוך, עזה עוטפת כאן את כל הבתים, בתיה המאיימים נראים מכל מקום בעיר. יאיר גם בקיא בשכונותיה של עזה כאילו היה גר שם ולא כאן בנתיבות, "כאן הנמל שהם רוצים להקים", הוא מצביע מצד שמאל, "וכאן", הוא מצביע מימין, "נמצאת רפיח". "סג'ריה שם", הוא מצביע לעבר האופק כאילו הוא מכיר כאן כל סמטה. פעם היו כאן יותר בתים, אבל צה"ל פוצץ כמה מהם לעיתים ממש בזמן שעמדנו כאן על הגג וראינו את הכל", נחמה פורתא בתוך הבלגן הגדול. בכל אופן המלחמה הזאת רשמה כמה חוויות מכוננות בחייהם של תושבי עוטף עזה.
למטה בחצר עומדים תינוקות של בית רבן, ילדי השכונה שלא ילכו לתלמוד התורה גם בשבוע הבא משום שאין שם אמצעי הגנה, ומתווכחים ביניהם מהו סוג הרעש שנשמע. למעלה נראות הקשתות שיצרו היירוטים של הטילים. רעשי פגזים נשמעים כאן כל הזמן, אבל הילדים שהעזו לצאת לרחוב ובניהם ילדי משפחת ארזי מתווכחים ביניהם האם הרעש היה יירוט, הפצצה של צה"ל, נפילה של פגז ואם הייתה נפילה היכן היא הייתה. "יש המון סוגי רעשים", מסביר יאיר לאדיוט כמוני את תורת הרעשים שבה בקיא כל דרדק נתיבותי, "רעש המלווה בהדף אות הוא שהייתה נפילה רק שעדיין לא הספיקו להפעיל את האזעקה, אם יש סתם רעשים בלי הדף ובלי אזעקה סימן הוא שצה"ל מפציץ את בתיה של עזה, אם יש הדף בלי רעש מסתכלים לשמים לזהות את היירוט. בדרך כלל לא קשה לראות את השביל בשמים שעושה מפגש הפסגה בין הטילים אבל אז חייבים לתפוס שוב מחסה כי יש סכנה גדולה שרסיסי הטיל יפלו עליך, זה לא פחות מסוכן.
אנחנו יוצאים לסיבוב ברכבו של יאיר. באופן חד פעמי ובלתי מוסבר, הילדים מסכימים לצאת איתנו לסיור. הולכים להתפלל מנחה ב'שטיבל' של העיר וקצת להסתובב במרכז המסחרי לראות אותו ריק. יש איצקוביץ בבני ברק, יש שטיבלך בירושלים ויש גם שטיבלך בנתיבות השטיבלך היחיד בעולם שהוא ספרדי. השטיבלך מלא מפה לפה. אחד הענפים שלא נפגע במבצע הזה הוא ענף בתי הכנסת. הפוך בתי הכנסת מלאים מפה לפה. בשבוע האחרון שכשכולם ברחו לצפון היה כאן ריק, אבל עושה רושם שתושבי העיר חוזרים, כמה אפשר לחיות בצפון אצל קרובים וידידים. כמה אפשר להיות פליט. אט אט גם נפתחות החנויות בעיר. קצת חוששים, קצת מפחדים אבל חוזרים.
רבי דוד אלחדד הוא בעל החנות 'עט לכתוב', כפי שאתם מנחשים מהשם זה לא בית מרקחת אלא חנות למכשירי כתיבה וספרי לימוד. העונה הבוערת של החנות צריכה הייתה להיות בימים אלה, ימי החזרה ללימודים. בשנה שעברה בעת הזאת לא היה מקום לזוז, בעל הבית עשה קופה יפה, מחזור הכספים נסק לגובהי מרומים. השנה, רק בימים האחרונים שהתושבים חזרו הוא ניגב את האבק מהמדפים. עוד לפני המבצע הוא הזמין סחורה באלפים אבל היא נותרה ללא קונים. גם אלה שחזרו, כבר ערכו את רוב הקניות במקומות שבהם הם היו. הנזק מסתכם בעשרות אלפי שקלים. לחנויות קטנות זה לא נורא, אבל לאברך כמו רבי דוד אלחדד מדובר באסון טבע. מזל שהבנק בא לקראתי", הוא אומר, "אתמול החלה החנות להראות קצת סימני חיים, תושבים בכל אופן מתחילים לחזור אין ברירה. לעיתים קוטעת אזעקה את חדוות הקניות, הקונים נמלטים על נפשם למיגוניות המפוזרות ברחבי העיר ולאחר מכן חוזרים לקניות.
ובכלל, את ספרי הקודש רוכשים בני נתיבות בבית פרטי. בדרכנו חזרה לבית משפחת ארזי, מתעכבים בני המשפחה בבית כזה. מצד אחד צריך למכור ספרים, אבל מצד שני כשמספר הקונים קטן משום שרובם ברחו לצפון, לא משתלם לפתוח חנות ולשלם שכירות וארנונה הראש היהודי ממציא לנו פטנטים. אברך אחד נטל יוזמה והוא מוכר את הספרים בבית, אחרי שעות ה'כולל'. אז עכשיו, לפני החזרה ללימודים באות המשפחות לרכוש ספרי קודש בביתו וגם שם על מה מדברים, על המלחמה כמובן. העיסוק של השעתיים האחרונות – בעוד שעתיים תחול הפסקת האש. האם באמת תהיה הפסקת אש? מחלוקת הפוסקים.
לפני שאנחנו נוסעים הלאה, צריכים להוריד את הילדים. כשמשך הזמן שבו אנחנו נמצאים בחוץ מתארך, הילדים הופכים להיות עצבניים. הם ממהרים את אביהם , רוצים לחזור הביתה, לא נעים להיות בחוץ כשנשמעת אזעקה וצריכים להשתטח על הכביש המאובק, עדיף כבר להית בחדר הביטחון המוגן בבית. אלא שסדר הירידה מהרכב של ילדי נתיבות שונה ממה שאנחנו מכירים. תחילה מטלפנים לאמא לוודא שהיא תפתח את דלת הבית ושגם הדלת של חדר הביטחון יהיה פתוח למקרה של אזעקה. יאיר צריך להתקרב עם רכבו הכי קרוב לפתח הבית. לאחר מכן הילדים פותחים את הדלת הרכב ורצים לעבר הבית, כדי לקצר את הטווח שבו הם יהיו חשופים מחוץ לקורת גג.
רבי יהודה מלכה, תושב נתיבות הוא מורה בתלמוד תורה 'באר מים חיים' בבאר שבע, אף היא עיר למודת פצמ"רים. פגשנו אותו עם שני ילדיו בבית הכנסת. גם הוא חזר רק שלשום הביתה, אתמול היה ביום הערכות לתלמוד התורה שלו. "אנחנו ערוכים ומוכנים", הוא מספר, "את שנת הלימודים כנראה לא נפתח בזמן למרות שיש לנו את כל אמצעי המיגון וכל מחנך שינן לעצמו את נהלי ההליכה או הריצה לחדר הביטחון, כמו בנתיבות גם בבאר שבע לא מדובר במשחק ילדים , אלא במשהו שאם לא יתנהל כפי שצריך הוא יכול להיגמר באסון גדול. הבעיה המרכזית היא הילדים. "לילדים קשה מאוד", מעיד רבי יהודה, "הם אינם יכולים לצאת מהבית, לרובם גם אין כסף לצאת מהבית, הם משתעממים. לעיתים הם גם מפוחדים. ההורים מתקשרים אלי. אני מנסה להרגיע אותם. בימים האלה", הוא מספר, "המלמד הוא לא רק הפסיכולוג של התלמידים אלא גם של ההורים"
הלילה יורד על נתיבות, על בית משפחת ארזי. יאיר הוא ידיד וותיק לא סתם בחרתי להתלוות אליו ליום אחד, היום שבסופו אמורה להיכנס לתוקפה עוד אחת מהפסקות האש שישמרו או שלא ישמרו. אנחנו שותים עוד כוס קפה, המכשיר של יאיר מקבל דיווחים על ישובי הדרום שהפכו להיות מטווחים של החמאס ואני מוצא את עצמי מתלבט איך לחזור הביתה בלי שהרכב שלי ישמש מלכודת אש. יאיר מסביר לי על המפה איך לנסוע ולעקוף את מלכודת האש. אמור מעתה לא הדרך הקצרה ביותר אלא הדרך הבטוחה מפני אש החמאס. כמה עצוב.