חבר קרוב, אח רחוק | מדהים ומיוחד: שני החברים הטובים ביותר גילו יום אחד, באקראי, שהם בכלל... אחים ביולוגיים
חברים? אחים
הם נפגשו באקראי בתחנה המרכזית, נקשרו בידידות נפש, שבו יחדיו לדרך ד', למדו בחברותא משותפת והפכו גם לשני ה'משמחים' בנישואי חבריהם לישיבה G בל"ג בעומר תשס"ב, שנה וחצי אחרי שאחד מהם הוביל את חברו הטוב לחופה – גילו השניים: #אנחנו אחים ביולוגיים!# G עשור לאחר הגילוי המדהים, נפגשים האחים החדשים לשיחה מרגשת רע כאח לי
כשליאור אלחנתי הגיע, אחרי שנה וחצי מנישואיו, לביקור בבניין הישיבה שבה קנה את משנתו וחייו התורניים, צדה עינו על לוח המודעות שלצד הספרייה - הזמנה לחתונה. לכאורה, עוד הזמנה שגרתית - אחת מעשרות הממלאות לוח מודעות ישיבתי.
אבל לא. שם החתן זרח מולו באלף פנסים: עופר שושן.
בבת אחת, חזר ליאור שנה וחצי לאחור.
ליאור היה חברו הטוב ביותר של עופר שושן. זה שקיבל את פניו של עופר כשבא בשערי הישיבה הישר מעולם התוהו וההבל. עופר, החתן הטרי שתיכף יינשא, היה שושבין של ממש - שנה וחצי קודם לכן - בחופתו של ליאור ויחד עם חבריו שימחו בחתונתו.
אלא שמאז נישואיו של ליאור ומגוריו בישוב מעלה מכמש, הצטננו מעט, באופן טבעי, יחסיהם של השניים. "לרגע חשבתי לעזוב הכל ולעלות על ההסעות שהמתינו בחוץ ולנסוע לחתונה שהתקיימה בעכו באותו יום; אלא שבאותו ערב אורגנה לי מסיבת יום הולדת משפחתית על ידי אשתי, ובצר לי, נאלצתי לוותר".
לרגע לא העלה ליאור אלחנתי בדעתו, כי אם היה משתתף בחתונת חברו הקרוב, היה מגלה כי... אמו של עופר היא, בעצם, גם אמו הביולוגית - וכי חברו הטוב ביותר, אינו אלא לא אחר מאשר - אחיו הביולוגי.
המציאות, לעיתים, עולה על כל דמיון: שניהם היו חברותא בישיבה, ישנו באותה קומה, אכלו באותו שולחן ובעיקר התחזקו בתורה ובמצוות; שניהם היו המשמחים - בה"א הידיעה - של חתונות הישיבה, ואף אחד לא העלה על דעתו כי הם אחים ביולוגיים.
פגישה טעונה
מגיל קטן זוכר עצמו ליאור גדל בבית יתומים במפרץ חיפה. יום אחד הגיע זוג הורים דתי מכרמיאל, חשוך ילדים, שחיפשו ילד לאימוץ. ליאור נמצא מתאים, ונמסר, בהסכמתו, למשפחה. מאז, גדל כנסיך. המשפחה חיה בכרמיאל ולאחר מכן עברה לירושלים.
את שנות בחרותו עבר ליאור בישיבת 'פרחי אהרן' שבקרית שמואל. אחריה, החליט שלא להישאר עוד דתי - ובאקט של פרץ נעורים מרדני, הסיר את כיפתו. במשך השנים הספיק להשתחרר מצה"ל ולהמשיך לטייל בכל הארץ. "עד היום אני לא יכול לשבת במקום אחד, תמיד מטייל, תמיד נייד", הוא מתאר את עצמו.
ליאור הספיק לטייל גם בעולם ולא ידע מנוח. "במצב כזה, שאתה יודע כי הנך ילד מאומץ, החיים צופנים בתוכם מטען רגשי גבוה מאוד", הוא אומר. "תהיתי מדוע מסרו אותי לאימוץ, כיצד נראים הוריי הביולוגיים, ומדוע בכלל נבחרו אחרים לגדל אותי? בנוסף, כנער, מצאתי את עצמי מעמיד שוב ושוב את אהבת ההורים המאמצים למבחן, בתרגילים ואיומים; אם הם לא ימלאו את רצוני - 'איימתי' למרות שלא היה זה מעשי - אחזור למשפחתי הביולוגית...".
בשלב מסוים, הפך מרץ הנעורים ופרץ המרדנות לאורח חיים, והתחלף אט אט בכעס עצום על החיים, ובעיקר על ההורים. חוסר ההיכרות עימם טשטש את הזהות שיכול היה לגבש לעצמו. "בימי נעוריי אולי הייתי פרחח", מודה בחיוך ליאור, "אבל לתפילות הייתי מגיע בזמן, הדבר היה חשוב לי, במיוחד אהבתי את הקטע שמוסיפים בימים הנוראים: 'לדוד השם אורי וישעי'. הרטיטו אותי המילים המדהימות - 'כי אבי ואמי עזבוני והשם יאספני', ואני ממש הרגשתי כך - הורי עזבו אותי אבל השם הגדול לא הניח לי ודאג לי לבני משפחה מסורים ואוהבים. לעיתים קרובות הייתי בוכה באמצע אמירת המזמור ואיש לא הבין מדוע. זאת הייתה הסיבה".
בשלב מסוים בחייו, החליט ליאור כי הוא חייב לפתוח את תיק האימוץ, ולדרוש מהעובדת הסוציאלית לפגוש באמו הביולוגית. היו לו שאלות רבות וקשות להטיח בפניה. הפגישה הטעונה התקיימה במשרדי הרווחה בתל אביב. ליאור פגש אז באשה קשת יום, שהסבירה לו מדוע נאלצה בעל כורחה למסור אותו לאימוץ.
"נולדתי פג שהטיפולים בו היו מאוד יקרים, לבית שהתמודד עם עוני ומחסור רב, סבלתי סבל רב עד שרשויות הרווחה במדינת ישראל המליצו להורי להוציא אותי מהבית לטובת כולם. 'לא רצינו שתסבול', סיפרה אסתר שושן לבנה, 'הבטיחו לנו עתיד וורוד עבורך. בלב מלא בצער החלטנו לוותר, העדפנו שתחיה חיים טובים; בבית העני שלנו היית יכול למצוא את מותך או לחיות חיים ללא בריאות תקינה חלילה', הסבירה.
מול הדברים היוצאים מלב אוהב ובעיקר כואב - לליאור לא נותר עוד על מה לכעוס, אבל בקשר הוא לא המשיך. האם ביקשה להישאר בקשר עם בנה, אבל ליאור אלחנתי היה נבוך למדי. "לא ידעתי מה לומר", הוא מספר. "היו לי את הורי המאמצים - שגידלו אותי, מסרו את הנפש עבורי; עבורם - ניסיונותיי למצוא את הוריי הביולוגיים היה מאורע קשה מאוד. עבורם אני בנם היחיד, מקור תקוותם, והם חשבו כי אני עומד לעזוב את הבית".
למעשה, גם ליאור טרם היה בשל באותה העת כדי להתחיל בקשר חדש, עם הורים 'חדשים'. "הייתי מבולבל לחלוטין, לא ידעתי מה לעשות, והחלטתי להמשיך את חיי".
ליאור המשיך את חייו והמשיך גם לחפש את עצמו. באותה תקופה, כאמור, נטש את דרך היהדות, ו'חיפש את עצמו' כרבים מבני גילו.
אלא שאז, זימנה לו ההשגחה חבר טוב לחיים.
יום אחד בעמדו בתחנה בהמתנה לאוטובוס שייקח אותו לעוד אחד מטיוליו הרבים באילת, הבחין במאבטח שצד את עיניו בתחנה המרכזית בירושלים. לראשו חבש כובע מאבטחים אך מכובעו הציץ קוקו שובב; והפָנים? אלה היו מוכרות לו. הוא לא ידע מהיכן, אבל משהו בהם כמו קרא לו. הם משכו אותו.
זאת הייתה נקודת המפגש הראשונית בין השניים.
אל עיר הקודש
בציר שנים מקביל, אם כי במנותק לגמרי מליאור - לא הרחק מכרמיאל - גדל עופר שושן. ילדותו החלה בטבריה, שם התגוררו בדירה עלובה, לא ראויה למגורי אדם, בעוני ובמחסור. "אבל דווקא מתוך החוסר הגדול - היו לי חברים והייתי מאושר; בן בכור להרבה אחים קטנים", מספר עופר.
בהמשך, עברה המשפחה לדירה מרווחת יותר, בעכו. שם, מצא האב, חיים, עבודה במקצועו, והאם אסתר גידלה את ילדיה ברווחת מה. על משפחת שושן עברה ילדות מאושרת למדי, "גרנו ליד הים. אהבתי את הים על כל תחביביו הרבים", הוא נזכר.
וכך, על עופר עוברת ילדות רגילה לגמרי של נער בן העיר עכו, חילוני לחלוטין עם מעט זיקה למסורת, כבן לעדות המזרח. הוא גם ידע מהו קידוש ואפילו 'שמע ישראל', בחגים בילה לעיתים שעות ספורות בבית הכנסת השכונתי, אבל בכך הסתכמה יהדותו.
בכל דקה פנויה, בילה על הים. השחייה התפתחה לגלישה והגלישה - לגלישה מקצועית. הוא התאמן בחדר כושר כדי להיטיב את כושרו הגופני לגלישה, והפך גם למדריך כושר גופני ובמקביל - מדריך גלישה ששש לעזור לחבריו.
במקביל, התמחה גם במוסיקה ולמד לפרוט על גיטרה. שערו התארך, והוא הפך דוגמן בפוטנציה. הוא התגייס לצה"ל, לחיל השריון, שם עשה שלש שנים. "אהבתי את עכו, אך ידעתי שכשאשתחרר אנסה למצוא עבודה במקום אחר, רציתי לחיות במקום מעט שונה", מספר עופר.
יום אחד, נתקל במודעה בעיתון הקוראת לבוגרי יחידות קרביות להתגייס לאבטחת התחבורה הציבורית בירושלים. ירושלים משכה אותו, כמו גם העבודה האתגרית באבטחת התחבורה הציבורית. הוא הגיע לירושלים, נשם את אוירה במלוא ריאותיו, הגיש את קורות החיים שלו והתקבל לעבודה.
"פתאום, פגשתי אנשים שלא ראיתי כל חיי. לירושלים מגיעים מאות אלפי אנשים חוץ מהמתגוררים בה, ראיתי אותם באוטובוסים שאותם אבטחתי, ראיתי אותם ברחוב, ניסיתי להתבונן בהם. אתה יודע", הוא מגלה לפתע פסיכולוגיה של מאבטח, "עבודת הביטחון היא עבודה של התבוננות רבה באנשים, ניחוש אופיים על פי התנהגותם, המון פסיכולוגיה פנימית המאפשרת לנו להבין מי לנו ומי לצרינו".
בירושלים, נתקל בחרדים שאותם הכיר רק בכלי התקשורת, ומעולם לא ראה אותם מקרוב. "פתאום חדרתי לעולמם וגיליתי שהם אינם כפי שהם מוצגים בכלי התקשורת. גילתי עולם שלם שלא הכרתי. עולמי נפתח לפתע".
"ואז, ראיתי את הבחור הזה, ליאור שעמד בתחנת האוטובוס לאילת. הוא כל כך דמה לי באופיו, אפילו אופן הלבוש שלנו היה דומה. כשהוא פנה אלי ואמר לי: 'אחי', חשבתי לעצמי - אנחנו חייבים להיות חברים. לא הבנתי מדוע. על אף שכמובן לא העליתי בדעתי שאנחנו אכן אחים, בכלל לא עלתה אפשרות שכזו על הדעת".
זאת הייתה תחילתה של ידידות אמיצה. ליאור אלחנתי ועופר שושן החלו לשוחח שיחות נפש. הם אפילו לא החליפו מספרי טלפונים. "אז עוד לא היו טלפונים ניידים באופנה", מספרים השניים, אבל ליאור חזר מטיוליו והמשיך להסתובב בירושלים, שם המשיך לפגוש את עופר. בכל מפגש כזה ניהלו השניים שיחות נפש שקשרו ביניהם עוד יותר.
קשר של קיימא
"באותה תקופה סיפרו לי על 'מכון מאיר', ישיבה לבעלי תשובה המתמחה בנתינת תשובות אמוניות לאלה המחפשים את עצמם", מספר ליאור. אחרי מחשבות רבות הבין שאין לו ברירה וכי אם הוא רוצה 'למצוא את עצמו' - עליו לחפש.
אחרי כמה ימים חש כי הגיע למקום הנכון. "התחלתי ללמוד 'אמונה'. צעד הוליד צעד נוסף - כיסוי הראש חזר לראשי, הציצית לגופי, והתורה - לנשמתי. נשמתי את אווירת בית המדרש, והחילותי לחיות. זאת, למרות שעדיין חסרו לי חברי נפש, חסר לי מישהו שאיתו באמת אוכל לחלוק את עולמי הפנימי", משחזר ליאור.
יום אחד, כשיצא לרגע מבית המדרש כדי לנשום אויר צח, רואה הוא לפתע, בפתחה של הישיבה, את ידידו, עופר שושן כשתיק על גבו. "מה קרה, עופר, החלטת לחזור בתשובה?" שאל בטון משתאה.
התשובה השגורה בפי כל היא תמיד 'סיפרו לי על המקום, ובאתי לראות'. מסתבר שכך אכן היה: השיחות עם הבריות על עולמן הפנימי, על יהדות, על תורה ומצוות ומפגשו עם אחד מאברכי הישיבה - הובילו את עופר שושן לפתחה של הישיבה ואל ראשה, הרה"ג דב ביגון.
"חשבתי לעצמי", משחזר עופר, "את מי אפגוש כאן? כי במקומות כאלה אורך זמן רב לרכוש חברים; והנה, לפתע אני רואה את חברי, ליאור בתוך הישיבה. מייד הטחתי אני את שאלתי בפניו: 'ומה אתה עושה כאן?', שאלתי את ליאור בתגובה - וזה סיפר, להפתעתי, כי מזה חודשיים הוא לומד בישיבה.
חיש מהר קלט ליאור את עופר כוותיק ורגיל בישיבה. תחילה גרו בשני חדרים נפרדים אולם לאחר מכן כבר התגוררו בחדרים סמוכים ממש באותה הקומה. הם קבעו ביניהם חברותא וסעדו בצוותא בחדר האוכל.
עד מהרה גילו שניהם שלא רק ששניהם מיטיבי נגן - אלא שסגנון המוסיקה והריקוד שלהם - דומה. בתוך כמה שבועות כבר שימחו עופר שושן וליאור אלחנתי את כל חבריהם בישיבת מכון מאיר. לא היה חתן בישיבה שהיה מוכן לוותר על שמחת החתן הנדירה שלהם, כשליאור מנגן על דרבוקה ועופר פורט על מיתרי הגיטרה.
"הסגנון והאופי שלנו היו דומים באופן מדהים ומפתיע. האמת, לעיתים אף אנו שאלנו את עצמנו איך אנחנו גם דומים מעט בפנים - אבל באותה תקופה האפשרות ששנינו ננחת בירח בשבוע הבא הייתה קרובה יותר מהאפשרות ששנינו אחים ביולוגיים", הם אומרים יחדיו.
הוחמצה השעה
ולא שלא היו סימנים מקדימים.
"יום אחד", מספר עופר, "קלטו אוזני שיחה שאותה לא הייתי אמור לשמוע. שמעתי את הרבנים של הישיבה משוחחים על ליאור, ומספרים כי הוא בן מאומץ. הייתה זו הפתעה עבורי, כי בישיבה הוא מעולם לא דיבר על כך, והייתי מספיק בוגר להבין שאם הוא לא רוצה לשוחח על כך - לא כדאי לדבר איתו על זה".
ואז החלה תקופת השידוכים, בשעה טובה ומוצלחת השתדך ליאור אלחנתי והחל להתכונן לחתונתו. תוך כדי ההכנות לחתונה שוב היה רגע שבו הוא נזכר במשפחתו הביולוגית, "יום אחד שואל אותי ליאור האם במקרה אני 'קרוב-רחוק' של משפחת שושן בצפון הארץ שמסרו ילד לאימוץ. אבל כלל לא עלה על דעתי שמדובר במשפחתי שלי, כיוון שלא נודעתי מעולם על האימוץ מהוריי", אומר עופר.
"רקדתי כמטורף בחתונתו של ליאור הוא היה חברי הטוב ביותר", מספר עופר. "לא העליתי בדעתי שאני משמח את אחי ובשרי".
לאחר החתונה עזב ליאור את מכון מאיר ועבר ליישוב מעלה מכמש. שם, המשיך בתלמודו ובמקביל החל להתכונן לחיי המעשה. הקשר בין השניים נחלש באותה תקופה, שכאמור ארכה שנה וחצי.
בבוא העת, נישא גם עופר שושן. חתונה שאותה כאמור 'פספס' ליאור. לו היה מגיע לחתונה היה מזהה על נקלה את אמו - הלא היא אמו של עופר - שכבר פגש לשעה קלה בעבר, והמעגל היה נסגר קודם לכן. אבל טרם הוכשרה השעה.
"אחיך על הקו"
שנה לאחר נישואיו של ליאור, נולד בנו בכורו אברהם. זה היה השלב שבו החליט כי יש צורך לפגוש את כל בני משפחתו הביולוגים, שהרי לא יתכן שהוריו הביולוגיים הפכו לסבים והם לא ידעו על כך. הוא הגיש בקשה לרשויות הרווחה, הללו השיגו את הסכמת ההורים הביולוגיים. אמו קבעה - עם כל אחיו ואחיותיו - מועד לפגישה. ל"ג בעומר - תשס"ב, לפני עשור בדיוק.
שבעה אחים ואחיות אמורים היו לבוא לפגוש את אחיהם ליאור שאותו לא ראו יותר משך שלושים שנות חייו. כאמור, ליאור כבר פגש את אמו באופן חד-פעמי, פגישה - שלא הניבה קשר רציף. עתה, כבר לא היה עוד נער מתבגר. ליאור היה בעל בעמיו כשאליו נלווים אשתו ובנו.
על פי עצת רשויות הרווחה, נפגשו הבן ואמו לפגישה מקדימה קצרה לפני המפגש המשפחתי המאוחד. לשם, הביאה אמו דף נייר שעליו רשמה את שמות אחיו. גם אז, הוא קרא בין שמות האחים את השם עופר, כשהוא יודע ששם משפחתם שושן, אך עדיין לא קישר את עופר שעל הדף, לעופר שושן 'שלו', שהכיר.
"הייתי עסוק בעיכול העובדה שעד עכשיו הייתי בן יחיד - ועתה נוספו לי שבעה אחים ואחיות", הוא מספר.
הוא נכנס לחדר הגדול שבו חיכו בני המשפחה נרגש, יחד עמו הייתה גם רחל רעייתו ואברהם בנו. "אלו כולם", אמרה אמו שהציגה בפניו את הדמויות שמאחורי הרשימה ששינן בביתו, "אבל אני חייבת לעדכן אותך", אמרה אסתר שושן לבנה, "כי אחיך עופר לא יכול היה להגיע".
אחיו הביולוגי, עופר שושן - מי שטרם גילה ליאור כי הוא שהיה חברו הטוב ביותר בישיבה - לא יכול היה להגיע משום שכך הוא בחר להתמודד נפשית עם הגילוי שבמשפחתו היה אח נוסף שאותו לא הכיר ושנמסר לאימוץ. היה זה גילוי - שנחת עליו רק באותו בוקר.
"התגלית 'נחתה' עלי באותו בוקר", הוא מספר, "צלצלה אלי אמי וסיפרה על מפגש משפחתי עם אח שבעצם נלקח מאיתנו על ידי רשויות הרווחה לפני שלושים שנה ועד היום לא היינו בקשר איתו. לא האמנתי; אני, בכור האחים, איך לא ידעתי פרט כה חשוב במשפחתנו?, תהיתי, והחלטתי להתמודד עם זה בצורה אחרת מהמצופה.
"הודעתי למשפחתי שעכשיו, ל"ג בעומר, הוא תחילת 'זמן קיץ', וכי בשל היותי לומד תורה - אין שעתי פנויה למפגשים משפחתיים. אדרבה - הצעתי באותו רגע, כשאני המום ומחפש עצה לצאת מהסבך המשפחתי שטרם עיכלתי - דחו את המפגש ל'בין הזמנים'...".
ועופר כלל לא שיער, כי ההפתעה האמיתית תגיע אליו רק בשעות הצהריים של אותו היום.
הדרמה האמיתית התנהלה במפגש המשפחתי, כשהחל ליאור לפרוש את סיפור תולדות חייו ומה עבר עליו במשך שלושים שנה. כשציין את שם הישיבה שבה למד, 'מכון מאיר'.
"מעניין", ציינה האם, "גם עופר, אחיך, שלא יכול היה להגיע - אף הוא לומד ב'מכון מאיר", ולא הבינה מדוע חוורו פני בנה כסיד.
את הרגעים הסוערים הללו משחזר ליאור פרט אחר פרט, החל מהרגע שבו החל להבין כי הסיפור הלא-ייאמן קורה לו. "רגע" אמרתי, "זה לא ייתכן. זה בוודאי לא הוא! אני סתם מדמיין..., עופר? עופר שושן חברי הטוב הוא, בעצם אחי? לא... לא יתכן, זה הזוי, זה לא יכול להיות... הרי כבר ניסיתי לברר אם יש לו קשר", חוזר ליאור עשור לאחור כשהתיאור החי של מחשבותיו המתרוצצות מול אחיו ואחיותיו קולח מפיו. "המחשבות התרוצצו בקרבי, אבל ברגע הראשון ניסיתי להדחיק את האמת".
אבל בבת אחת ירד האסימון. "שנים רבות אני מחפש את בני משפחתי, ופתאום מתברר שחברי הטוב ביותר, זה שלמדתי איתו בחברותא, זה שאכלתי לצידו, שישנתי איתו בחדר אחד, ששימח אותי בחתונתי, הוא? - הוא אחי הביולוגי? הכל הסתחרר סביבי ואיים להתמוטט עלי ברגע".
בשלב זה, גם המשפחה התבלבלה. ליאור, שהיה מבולבל לא פחות, נאלץ להסביר שעופר שושן שלא יכול היה להגיע, הוא בעצם, להערכתו, על פי התיאורים הזהים שקלחו מפי הנוכחים בפגישה - כבר מוכר לו היטב, כחברו הטוב ביותר מימי הישיבה...
במרחק של 250 ק"מ משם, בבית המדרש שבהר נוף בירושלים ישב עופר שושן ולא יכול היה לקלוט דבר וחצי דבר מהסוגיה הנלמדת. "ללמוד - אחרי השיחה ש'נפלה' עליי בבוקר - כבר לא יכולתי, המחשבות התרוצצו בראשי. איך יתכן שלא ידעתי על קיומו של אח נוסף. התנתקתי מכל הסובב, והכל הבינו שאני מוטרד. אך העומס היה כבד כל כך, שהמשכתי בבריחה, ולא שיתפתי בו אף אחד".
בצהרי היום הגיע הטלפון המיוחל. עופר היה בדרכו מהכולל לביתו. הוא זיהה על הצג את הטלפון של אמו והשיב. מעבר לקו הוא שמע קול צוהל: 'הלו, עופר, אחי, מה העניינים, זה אני, מה? אתה לא מזהה כבר את הקול שלי??'.
"ואני חושב לעצמי, כמה מוזר האח הזה, רק הרגע הכיר את המשפחה וכבר הוא קורא לי 'אחי', ואני עוד אמור לזהות את קולו"...
- "זה אני ליאור, מהישיבה. אתה קולט? אנחנו אחים".
"פתאום החלתי לקשור את כל האירועים ולהבין: ליאור אלחנתי, החבר הכי טוב שלי בישיבה, זה שחמש שנים היינו באותו חדר, אכלנו מאותה צלחת, שימחנו ביחד בחתונות, ניגנו יחד, היינו חברותא בבית המדרש - זה שידעתי שהוא מאומץ ושהיה גר באזור הצפון; מי שאפילו שאל אותי אם במקרה אינני קרוב משפחה רחוק שלו - משום שגם להורים הביולוגיים שלו קוראים שושן - הוא בעצם... אחי הביולוגי".
את השבת הקרובה הם כבר עשו ביחד, הפעם לא כשני חברים טובים - אלא כאחים ביולוגיים, שנשותיהם - שהכירו זו את זו בעקבות הידידות בין המשפחות - הפכו לגיסות.
"רגע אחרי שיחת הטלפון הזאת נפרדתי ממשפחתי ונסעתי הישר לביתו של עופר", מספר ליאור. "גם אם לא היה זה אחי-בשרי, סביר להניח כי הוא היה האדם היחיד שיכולתי לחלוק עמו את החוויה הענקית הזו - שעכשיו התברר כי הוא חלק ממנה. כשבאתי לביתו, עופר התכוון לצאת למדורת ל"ג בעומר של 'מכון מאיר', והצטרפתי אליו".
רוקדים על (קשר) הדם
כאן, מצטרף לקצה הסיפור, גם כותב השורות. יום למחרת, כשהסיפור עדיין טרי מאוד - והובטחה בלעדיות על חשיפת הידידות הוותיקה בין שני האחים ה'חדשים' - נפגשתי עם שניהם לשיחה ראשונה, מדהימה ומרגשת. תוצאותיה התפרסמו ב'משפחה', על פני מחצית העמוד (ראו תמונה).
את השבת השנייה שאחר התגלית, הם שוב בילו ביחד, והפעם בעיר האבות חברון, כאורחיו של כותב השורות. סיפורם המדהים הפך לשיחת היום בקרב בני הישיבה, בנות האולפנא וציבור תושבי קרית ארבע היא חברון.
"אני לא יכול לשכוח את ההרצאה הראשונה כשאתה עומד על גבינו ומדריך אותנו מה לספר, מה לדלג, מה יעניין ומה לא. כך בנינו את המופע שלנו, לאחר מכן", נזכרים השניים במפגש שקיימנו בביתו של עופר במלאות עשור לאותה תפנית בחייהם.
"הבנו, בעצם, שלא סתם עשה לנו השם ככה, וכי אנו שליחים. הסיפור שלנו מרטיט לבבות ומקרב את עם ישראל לאבינו שבשמים", הם משחזרים.
השניים בנו את המופע 'אדון צירופי המקרים' שבו הומחז סיפורם באומר ובצליל. כמוסיקאים ורקדנים, הייתה זו עבורם משימה פשוטה יחסית - על אף היותה טעונה רגשית.
עופר שושן, בכור האחים, מרביץ תורה כיום בקרית גת, בתיכון 'גרוס', משם הוא מקדם כמה שיותר בני נוער להיכלי הישיבות. בנוסף, הוא מוסר שיעורים בבתי כנסת לעשרות בעלי בתים, שם הוא מעביר שיעורים לרוב בהלכה, גמרא ואמונה. הוא נשוי ואב לארבעה ילדים.
אחיו, ליאור אלחנתי-שושן, נשוי ואב לחמישה ילדים, גנן במקצועו, אבל גם הוא, בדיוק כמו אחיו, מנסה לקרב בני נוער שרחקו מהדרך אל אבינו שבשמים. לשם כך הוא אף סיגל לעצמו לבוש 'זרוק' במקצת: "בני הנוער שאיתם אני עובד", הוא מסביר, "התקרבו אלי הרבה יותר - ודרכי לריבונו של עולם, בגלל המראה החיצוני שלי".
השיטה שלו פשוטה. הוא מעסיק את בני הנוער האלה בעבודות הגננות שלו ודרך כך מתקרב אליהם יותר ומנסה לקרבם לדרך השם.
"המסר הוא ברור", אומרים שני האחים כאחד, "הסיפור הזה רק ממחיש עד כמה אנו רק כלי קטן בידי האדון ברוך הוא, המחשב את חשבונותיו ומנהל את העולם, ועד כמה חלא ניתן לעמוד על אמיתות חשבונות שמים. יש כאלה, בינינו, היודעים זאת - אבל יש אנשים, כמונו, שגם חשו זאת על בשרם ושומה עלינו להעביר את המסר הזה לכל מקום בעולם: ד' הוא האלוקים - אין עוד מלבדו".
