מַה שֶּׁמּוֹעִיל לְכָל הָאֱנוֹשׁוּת – אֵינוֹ "דַּרְכֵי הָאֱמֹרִי"
עיון בדברי הרב קוק על הכלל של אביי ורבא
הַגְּמָרָא "אביי ורבא דאמרי תרוייהו: כל דבר שיש בו משום רפואה – אין בו משום דרכי האמורי"
יש רגעים שבהם עם עומד בפתח ביתו, ידו על המשקוף, ולבו מתכווץ מול כל מה שבא מבחוץ. זה איננו פחד קטן. זה פחד קדום, כמעט גופני. הפנים מבקשות לשמור על הבית חם, על הריח המוכר של הלחם, על השפה, על התפילה, על הניגון שעובר מאב לבן ומאם לבתה. וכל דבר זר, גם כשהוא נוצץ, גם כשהוא מבטיח תועלת, מרגיש לפעמים כמו רוח קרה שנכנסת דרך חלון שלא נסגר בזמן. האם מותר לפתוח? האם נכון לקבל? האם כל מה שנולד מחוץ למחנה שלנו נושא עמו גם איום?
דווקא כאן, בתוך החרדה המובנת הזאת, באים אביי ורבא ומניחים משפט קצר, נקי, כמעט רפואי בעצמו: כל דבר שיש בו משום רפואה — אין בו משום דרכי האמורי. וכמו תמיד אצל חכמים, המשפט הקצר הזה הוא דלת לחדרים עמוקים מאוד. כי השאלה איננה רק הלכתית. היא שאלה על היחס שבין ישראל לעולם, בין זהות לפתיחות, בין קדושה לשיתוף, בין הבית הפרטי של האומה ובין השוק הגדול של האנושות כולה.
הרב קוק נכנס אל הסוגיה הזאת ביד עדינה ולב בוער, והוא מציע הבחנה שהיא כמעט אור בתוך ערפל. יש, הוא אומר, שני סוגים של דברים שאומות יוצרות. יש דברים שנולדים מתוך הנשמה המיוחדת של עם מסוים — מתוך תכונותיו, מתוך ההיסטוריה שלו, מתוך הנטיות הפנימיות שצובעות את חייו כולם. מנהגים, דפוסי מחשבה, סגנונות חיים, צורות של מוסר ושל תרבות. אלו אינם פריטים ניטרליים המונחים על מדף. הם נושאים ריח. הם ספוגים באופי. הם יוצאים מלב מסוים ונכנסים ללב אחר לא תמיד בשלום.
וכאן הרב קוק אומר דבר חד מאוד: מה שמועיל לעם אחד, עלול לפצוע עם אחר. לא כל פרי שצמח באדמה רחוקה ראוי להיאכל בכל מקום. יש נטיעות שאם יעבירו אותן משדה לשדה, הן לא יפרחו — הן יחנקו את הקרקע. כל אומה צריכה לשמור על הצביון שלה, על המהלך הפנימי שלה, על הקצב שבו נשמתה פועמת. וישראל, יותר מכל העמים, צריכים להיזהר בזה. מפני שישראל אינם רק קיבוץ אנושי בעל תרבות מסוימת; ישראל נושאים בנפשם תביעה אחרת, בקשה אחרת, חלום אחר. התוכן הפנימי שלהם מבקש אור אלוהי, מבקש חיים שבמרכזם עומדת קרבת ה', מבקש לראות את העולם, את האדם ואת החברה מתוך מקום שאיננו דומה לשום אומה אחרת.
ומכאן היה אפשר להיגרר למסקנה סגורה, כמעט מחניקה: להיבהל מכל מה שבא מבחוץ, לחשוד בכל חכמה זרה, להתבצר בתוך חומה גבוהה ולומר — מה שאיננו שלנו, לא ייכנס. יש נפש שמרגישה מוגנת במבצר כזה. יש בזה גם משהו מובן. אחרי כל כך הרבה דורות שבהם ישראל נאלצו לשמור על גחלתם מול רוחות עזות, מי לא יבין את יצר השמירה?
ואז הרב קוק מסובב את המפתח, ופותח חלון. לא כל דבר שמתגלה אצל עם מסוים שייך רק לו. יש דברים שהם אנושיים ביסודם. הם אינם פרי של אופי לאומי פרטי, כי אם גילוי של צורך כללי, עמוק, משותף לכל אדם שנולד, נושם, כואב, חולה, מקווה. לפעמים עם מסוים זוכה לגלות ראשון תחום מסוים של טוב. לפעמים הוא מנסח אותו, מפתח אותו, מעניק לו צורה. ובכל זאת, מקורו של הדבר איננו רק באותו עם. הוא מונח בתשתית המשותפת של המין האנושי.
רפואה היא הדוגמה הזוהרת ביותר. החולי איננו צרה לאומית של אומה אחת. הכאב איננו מדבר בשפה אחת בלבד. חום הגוף של ילד יהודי וחום הגוף של ילד נכרי בוערים באותה אש. פצע זקוק לריפוי בכל מקום. גוף נשבר מבקש מרפא בכל מקום. ולכן, כשאומה כלשהי מגלה דרך לרפא, היא איננה מחזיקה אוצר ששייך רק לה. היא חשפה מעיין שהיה חבוי באדמת האנושות כולה.
איזו הקלה יש בדבר הזה. איזו נשימה רחבה. פתאום המבט משתנה: השאלה כבר איננה רק "מי אמר?", "אצל מי זה נולד?", "באיזה בית זה צמח?", כי אם "מה מהותו של הדבר?". האם זו תכונה זרה שנושאת עמה עולם נפשי שעלול לסדוק את פנימיותנו, או שמא זהו טוב כללי, מזון אנושי, תרופה, חכמה, כלי שמאיר את חיי האדם באשר הוא אדם? זה המבחן. לא הדרכון של הרעיון — נשמתו.
הרב קוק הולך רחוק עוד יותר. הוא איננו אומר רק שמותר לקבל טוב כללי מן העמים. הוא אומר שצריך. יש כאן אמירה אמיצה, כמעט מהפכנית: האנושות נועדה להעשיר את עצמה זו מזו. עמים צריכים לקבל זה מזה, ללמוד זה מזה, להיפתח לטוב המעשי והרוחני שנמצא אצל חבריהם. לא מתוך חולשה, לא מתוך חיקוי נחות, לא מתוך אובדן עמוד שדרה — מתוך בגרות. מתוך הבנה שהקדוש ברוך הוא פיזר אורות ברחבי עולמו, ולא כל הניצוצות מרוכזים במקום אחד.
ואולי הדבר היפה ביותר בדברי הרב קוק נמצא דווקא בסוף המהלך. גם כשהטוב הזה נכנס אלינו, הוא איננו נשאר זר. הוא איננו ממשיך לשבת בסלון כמו אורח מהוסס. כשהוא מגיע לרשות ישראל, והוא אכן מתאים לנפש האדם, הוא מקבל בתוכנו אופי ישראלי, חותם ישראלי, קדושה ישראלית. כמו מים שנשפכים אל כלי ומקבלים את צורתו, כמו מנגינה עתיקה שמנוגנת בכלי חדש ומוציאה מתוכה גוון שלא נשמע קודם — כך החכמה הכללית, כשהיא נכנסת לתוך נשמת ישראל, מתעדנת, מתרוממת, נטענת במשמעות עמוקה יותר.
זהו חידוש עצום. אין כאן כניעה לעולם. אין כאן טשטוש גבולות. יש כאן בירור. יש כאן סינון. יש כאן עמוד שדרה רוחני שמסוגל להבחין בין מה שמבקש לעקור שורשים ובין מה שמבקש להשקות אותם. וכמה אנחנו זקוקים לבירור הזה גם היום, בדור שבו הכל זורם, הכל נגיש, הכל דופק על הדלת בו-זמנית — חכמה, טכנולוגיה, תרבות, רעיונות, סגנונות חיים, שיטות טיפול, מערכות חשיבה. בלי הבחנה כזאת, אדם עלול להיסגר מפחד או להיפתח בלי גבול. שתי התנועות מסוכנות. הסגירות עלולה לחנוק, הפריצות עלולה לפורר. הרב קוק מציע דרך שלישית: לב נאמן, עין בוחנת, נשמה שיודעת מי היא ולכן אינה מפחדת לברור.
וכך, המשפט של אביי ורבא מקבל פתאום עומק חדש. רפואה איננה רק היתר טכני בתוך עולם של איסורים. היא סמל. היא עדות לכך שיש טובים בעולם שאינם "שייכים" ללאום זה או אחר, כי הם נוגעים במקום שבו כולנו אדם. במקום שבו הגוף כואב והנפש מבקשת חיים. במקום שבו הרחמים פשוטים יותר מן המחלוקות, והצורך להירפא קודם לשאלת המקור.
ואולי זה הסוד היפה ביותר: ככל שאדם, ככל שעם, בטוחים יותר בזהותם הפנימית, כך הם מסוגלים יותר לקחת מן העולם את מה שבאמת טוב, בלי ללכת לאיבוד. לא כל מה שבחוץ הוא איום, ולא כל מה שבפנים הוא שלם. יש חכמה שמגיעה מרחוק ונעשית בבית אור. יש מרפא שנולד אצל אחרים, ובידיים שלנו הוא הופך לעבודת קודש. יש טוב שאיננו זר באמת; הוא רק חיכה שמישהו יזהה שהוא שייך לכל בני האדם, ושישראל, בדרכם המיוחדת, יתנו לו לב.
