חמש דקות מהתופת

בגיא ההריגה של אסד
את המתח אפשר לחוש באוויר, צלפים סורים עומדים על גגות הבתים החרבים ויורים ללא הבחנה באזרחים חפים מפשע, הם גם השתלטו על בית הקברות ולא נותנים לערוך הלוויות ההופכות לעוד הפגנת התקוממות נגד אסד, גופות של הרוגים מוטלות לצד בני אדם מדממים למוות, אנשים חולים שאינם מפונים לבית החולים מתים בבתים, האוכל נגמר בחנויות וגם בבתים. העיר כולה נראית כמו מחנה ריכוז. פליטים שברחו מדרעא שבסוריה והגיעו לרמתא שבירדן הרחוקה ממנה חמש דקות הליכה בלבד זועקים באוזני אהרן גרנות ואלי קובין "תכתבו עלינו שהעולם יתעורר לפני שאף אחד לא ישאר חי" יומן מסע שבמהלכו כמעט נעצרה המשלחת על ידי המודיעין הירדני

רק כשדעתו של השוטר משטרת התיירות הירדנית שלא מש מאיתנו הוסחה כתוצאה משיחה עם אחד החברים בחוץ, ורק אחרי שרכשנו את אמונו של אבו לטיף בעל המכולת והוא הבין שאנחנו לא מהמחובראת הירדני אלא עיתונאים (אמריקאים, כמובן לא העזנו לגלות לו כי אנו מישראל) הוא הזמין אותנו לתוך חנותו כשעל פניו הילה של מסתורין. הוא פתח במהירות ובחשש תוך שהוא מביט לכל סביבותיו להיות בטוח שאיש אינו מגלה אותו, שורה של פחיות ענקיות ושם ביניהם גילינו את הדבר האמיתי. בתוך המכולת בין פחיות הזיתים לפחיות של המלפפונים החמוצים, מתגלות פניו המבוהלים של אוסמה, תושב דרעא שהבריח את הגבול והוא מסתתר כאן אצל עבדל לטיף מזה מספר ימים.
"פניו של אוסמה משדרות הסטריה מוחלטת: "תצילו אותנו", הוא אומר אחרי ששוכנע על ידי מיטיבו ואיש חסדו לפתוח את פיו, "העולם לא יודע באמת מה הולך בדרעא, איך רופא העיניים שלכאורה שידר לעולם שהוא בעל תפיסה אירופאית התגלה כדיקטטור אכזר, הוא נתן הוראה לצבא שלו לטבוח באזרחים ללא רחמים", אומר אוסמה בערבית שרק לאחר צאתנו מהחנות תתורגם על ידי דוד אוזן לעברית. בחנות עצמה לא העזנו לדבר בעברית מחשש שיגלנו שבאנו מישראל, אלי קובין הצלם ניסה להנציח את הכל בעדשת מצלמתו. "אנחנו בדרעא סגורים כבר שבועיים בבתים, לא יוצאים ולא מסתובבים ברחובות. הצלפים של הצבא יושבים על הגגות וצולפים ללא רחמים בעוברים ובשבים", מתאר אוסמה, "אנשים נופלים ברחובות ומתים בלי שעשו דבר וחצי דבר", יש רחובות שבהם שוכבות גופות רבות ואין אפילו מי שיקבור אותם, אנשים מפחדים. מספר אוסמה, "חיי המסחר שותקו, לא יצאתי לעבודה כי אין עבודה, החנויות סגורות, הבנקים סגורים, הרחובות ריקים, אנשים גוועים ברעב אין מה לאכול ואין לנו לאן ללכת, המשפחה שלי כאן ברמתא, הבנתי שאם אני רוצה לחיות עלי לברוח כמה שיותר מהר. בהתחלה הברחתי את המשפחה שלי ועכשיו באתי לכאן בעצמי. אני יושב כאן וחושש מכל תנועה. הירדנים לא רוצים אותנו כאן, הם חוששים מאיתנו, הם באים לחפש פליטים. בכל רגע אני עלול להיתפס ולהיות מגורש חזרה לדרעא, אני לא רוצה לחזור לשם", אומר אוסמה ודמעות בעיניו, "תכתבו את זה תפיצו את זה בעולם, עוד מעט לא ישאר בעיר הזאת מישהו חי".
# ואיך הגעתם לכאן?
מעבר הגבול היא לא בעיה גדולה. אזרחים סורים יכולים לעבור באופן חופשי בגבול וכך גם אזרחים ירדנים, המעבר בגבול אינה מהווה בעיה. אם באה לכאן משפחה שלמה היא יכולה להיתקל בסירוב משום שהירדנים מבינים שהמשפחה נמלטת. עכשיו כשיש כאן קרבות, הפיקוח של הירדנים בגבול גדול יותר. הבעיה היא שאם אנחנו לא חוזרים כוחות המשטרה הירדנים מתחילים לחפש אותנו, אם הם מוצאים ברמתא אנשים שלא חזרו לדרעא בתום יום העבודה הם נעצרים. משום שחששתי העברתי את המשפחה טיפין טיפין ורק בסוף באתי אני. להיכנס יכולתי בלי כל בעיה הבעיה תהיה אם יגלו אותי כאן. מסתתרים כאן פליטים רבים", מגלה אבו לטיף, "הם מחפשים עיתונאים כדי להעביר דרכם לעולם את מה שקורה בדרעא".
היה זה אחד מרגעי השיא בביקור שערכנו בעיירה רמתא, חמש דקות הליכה מהעיר דרעא שם מתרחשת ההתקוממות נגד באשר אסד ושם יורים חיילים באזרחים
את מסענו התחלנו בבוקרו של יום יצאנו מישראל היישר לעומקה של הממלכה האשמית של ירדן על מנת לראות במו עיננו את העיר דרעא שבסוריה, שם מתנהלים הקרבות בין תומכי ומתנגדי הרודן הסורי בשאר אסאד. אם תתרחש הפיכה בסוריה, היא תחל כפי הנראה מדרעא, הלא היא העיר אדרעי המקראית.
יחד איתנו במשלחת היו גם צביקה אלפסי בנו של חוקר החסידות הנודע ד"ר יצחק אלפסי, צביקה מתמחה יותר מכל בארגון טיולים ותיירות והוא מתמחה בהדרכה בירדן, הוא אשר ארגן עבורנו את כל הסידורים הרבים הכרוכים ביציאה לירדן. להלכה אומנם בין ישראל לירדן מתקיימים יחסים דיפלומטים והכניסה לכאורה חופשית. אבל רק לכאורה. למעשה ישראלים, בוודאי בעלי חזות חרדית כשלנו, כמעט אינם מורשים להיכנס לירדן, היה זה צביקה אלפסי שהזיז קירות ניצל קשרים ופרץ דרכים ואשרת הכניסה נתנה. יחד איתנו גם דוד אוזן סטודנט שנה ב' למדעי המזרח התיכון שהיה המליץ ביני לבין כל המרואיינים שעמם שוחחנו באותו יום. הוא גם הכין את התחקיר שלפני הנסיעה. ואלי קובין שניסה להנציח בעדשת מצלמתו כל שהיה יכול ונספח נוסף הוא איש משטרת התיירות הירדנית. בדרך כלל מצטרף שוטר רק לקבוצות גדולות אולם הפעם כיוון שיעד הנסיעה היה לכאורה מסוכן, החליטו אנשי המשטרה הירדנית לצרף אלינו שוטר שישגיח עלינו 'שלא נעשה שטויות', רק משהגענו למקום וכמעט נעצרנו על ידי המחובראת הירדני (ראה מסגרת) , הודינו בכל ליבנו למשטרת הגבולות הירדנית על החלטתה. הם כמובן לא ידעו דבר על מטרת בואינו שכן לא היו מאשרים את יציאתנו לשם.
# מה כל כך איכפת לכם שמגיעים אליכם פליטים מסוריה, הרי הצלפים של הצבא הסורי יורים עליהם? שאלתי שאלת תם את המלווה הירדני שלנו שהיה צמוד אלינו במשך כל הנסיעה? שאלתי את השוטר שליווה אותנו
"תבין", הסביר לי איש שיחי הירדני, "לירדן גבול של כ 900 ק"מ עם עיראק. עד עכשיו שלטו שם האמריקאים, עכשיו מתקיימת שם דמוקרטיה ונערכו בחירות. ומי עלה לשלטון? השיעים. פרט לנשיא שהוא הכורדי יו"ר בית הנבחרים הוא שיעי, שרים רבים ונבחרים רבים הם שיעים. שיעים זה צרות לא רק עבורכם אלא גם עבורנו. אנחנו מפחדים מפליטים עיראקיים שינצלו עכשיו את הכאוס ויבואו אלינו דרך סוריה. שיעים לא טובים איתכם הם גם לא טובים אתנו אבל יותר מכל אנחנו חוששים כי הם מסוכנים. הם יעוררו גם כאן את ההמון למרוד במלך שהוא ליבראלי, זה גם לא טוב עבורכם", הסביר לי השוטר.
עמוק עמוק בצפונה של ירדן על פסגת הרי הגלעד מתנשאת העיירה הציורית רמתא. כמו בכל הערים הערביות בנויים בה ארמונות פאר לצד חורבות עלובות, כיכרות גדולות לצד סמטאות צרות שהביוב הפתוח הזורם בהם מעלה צחנה, חנויות הפועלות בתוך כוכים לצד קניונים מפוארים. על הכבישים הסדוקים נוסעים גרוטאות עלובות לצד רכבי שטח מפוארים. מכוניות נושאות לוחיות זהוי ירדניות לצד מכוניות סוריות שהמאפיין אותם ביותר הוא גודש הסחורה שהם נושאים עליהם, הם מעבירים סחורה מסוריה הנצורה לירדן. ובכל מקום תחת כל עץ רענן מחייך אלינו הוד מעלתו עבדאללה השני מלך הממלכה האשמית של ירדן בכל תנוחה אפשרית כשהוא לבוש מדים, בגדים אירופאים או עקל מסורתי בדואי. כשלצידו מחייך בנו בן ה 14 שלא מזמן הוכרז כיורש עצר ועתה משהוכרז הרי הוא נושא את שם סבו חוסין ואף תמונתו שלו מוצבת בצמתים בכמה מצבים. כששומעים על טבח הדמים המתרחש רק חמש דקות הליכה מכאן, נראה עבדאללה כמלך של חסד ומשטרו היציב כעוגן מבטחים בים של רוע. על אף שהיינו מועמדים למעצר נראים אנשי המחובראת הירדני כנושאי הדמוקרטיה לעומת שכניהם הסורים הרעים היורים למוות באופן חופשי באזרחים חפים מפשע.
רחוב פלסטין הוא רחובה הראשי של עיירת הגבול הירדנית, גם בחצות היום, הרחוב ריק, תנועתו דלילה, רוב האנשים מבלים בבתי קפה. לאורכו משני צידיו חנויות עלובות למראה ובתים עלובים אף הם. החנויות ריקות מסחורה. מקצה הרחוב, אפשר לראות היטב את העיר דרעא שבסוריה הקרובה אלינו גם בטווח ראיה, שם התנהלו הקרבות של צבא סוריה במורדים. הדי הקרבות נדמו אומנם וכבר מספר ימים שלא נשמעות היריות של הצלפים הסורים אבל את החורבן אפשר לראות בעיניים. עד המלחמה הייתה זאת עיירה תוססת גם משום אוירה הצח שמשך אליו תיירים מכל מדינות ערב וגם משום שהייתה זאת עיירת מסחר שאליה היו מובאות עד היום בעצם הסחורות מדרעא שבסוריה. אבל עכשיו הדבר היחיד ששמעו כאן עד לא מכבר הן היריות של צלפי אסד היורים באזרחים ברחובות. "את מה שאתה קראת בעיתון, אנחנו שמענו באוזניים ולעיתים נדירות אף ראינו בעיניים", מתלונן בפנינו עבדול עטף שהוא בעל חנות המכולת במרכזו של הרחוב. "כשמתנהלים כאן הקרבות", סיפר לנו, "אנו יכולים לשמוע את היריות היטב עד לכאן. הטנקים של אסד ירו בתושבים ללא הבחנה הם הרגו מאות", סיפר עבו לטיף, "כל אימת שנשמעו יריות, דאגנו", סיפר ולא בכדי, תושבי שתי הערים נמנים על חמולה אחת, חמולת זועבי. "רבים מאיתנו הם גם בני משפחה אחת. אחיהם של אשתי גרים בדרעא, אנחנו שומעים שהחיילים הסורים יורים באזרחים ללא הבחנה, ומי יודע אם יריות אלה לא פגעו בקרובי המשפחה שלי, כך אני דואג וכך גם שכני, כל תושבי העיירה הזאת הם בחרדה עמוקה מאוד כתוצאה מהמלחמה", סיפר עבו לטיף. ותוצאה נוספת של המלחמה, מרגע פרוץ המלחמה, לא יכלו עוד תושבי שתי הערים לבקר אלו אצל אלו. ילדים הפסיקו לבקר את הוריהם, האחים את אחיהם.
לכאורה הראיון הסתיים, אבל רק לכאורה. אז כשווידא שאין איש איתנו, הוא הזמין אותנו למחבוא ושם התגלה בפנינו אוסמא שדבריו הובאו בראש הכתבה.
חמש דקות של הליכה מפרידות בין החנות של אבו לטיף ומקום מחבואו של אוסמה, לגבול שבין ירדן לסוריה. באופן תאורתי יכולנו גם אנחנו לעבור באופן חופשי לסוריה. איש לא היה בודק אותנו אלא שאז היינו נתקלים בצלפים של אסאד שאם הם היו בודקים אותנו ומגלים מהיכן באנו, ספק אם הייתם זוכים לקורא את השורות האלה. המעבר פנימה חופשי למדי, הבעיה היא החזרה. התנועה ליד הגבול הסורי מתנהלת בעצלתיים, הבדיקות קפדניות. הירדנים אכן חוששים שהסורים עוברים את הגבול במטרה שלא לשוב עוד לסוריה ויש להם ממה לחשוש. אוסמה אינו היחיד. כפי שכבר סיפרנו תושבי שתי העיירות הם בני חמולה אחת והם דואגים לקרובי משפחתם בעיר הסורית ולעיתים מחביאים אותם.
גם עכשיו אחרי פרוץ המהומות, עדיין רמתא היא עיר מעבר נוחה לסחורות הבאות מסוריה, לפני פרוץ המהומות בסוריה, היו הסחורות מגיעות באופן מסודר על גבי משאיות, אבל עכשיו כשהכל משותק יש מתושבי דרעא שהחליטו לא להיכנע ולהמשיך לעבוד למרות הכל. הם מצאו שיטה מעניינת להביא את הסחורות. ברחובה הראשי של העיירה על הכביש הסדוק, אנו מגלים מכוניות פרטיות עמוסות לעייפה בסחורות מסחורות שונות, תוצרת חקלאית, רהיטים, בגדים, טקסטיל. המכוניות עומדות להתפרק תחת הסחורה העמוסה עליהם. "אתה רואה", אומר לי אחד הנהגים בלי לפרט את שמו, "משאיות אינן נוסעות עכשיו אז אנחנו מביאים את הסחורה הזאת על גבי המכוניות הפרטיות טיפין טיפין מרחבי סוריה. אנחנו פורקים את הסחורה במחסן ברמתא העומד לרשותינו כשמצטברת סחורה רבה, היא מועברת במשאיות לעמאן, משם היא נפוצה לרחבי ממלכת ירדן". הנהגים האלה הם היחידים המורשים להיכנס מסוריה לירדן באופן חופשי אלא שלעיתים בתוך המכוניות, בין הסחורות הרבות המועמסות עליהן לעייפה, מסתתרים גם פליטים הבורחים מסוריה. זה נכון שכל אחד מהם יכול היה לעבור באופן חופשי בגבול, שכן המעבר חופשי אלא שאז הוא ירשם במעבר הגבול ושלטונות הביטחון הירדני יחפשו אותו בתום היום. אוי להם אם יתפסו אותם הירדנים, אבל אוי להם אם יתפסו אותם הסורים. המבריחים נוטלים אפוא הון רב עבור הברחת הנוסעים. לעיתים זה מצליח ולעיתים לא.
בכל אותה העת נשקפים בתיה של דרעא על הרכס הסמוך כאילו היו שכונה נוספת ברמתא, סמטאותיה של דרעא המתקשה ללקק את פצעיה שצרבו בה קלגסיו של אסד נראים היטב. אפילו החיילים הסורים נראים בעין רגילה.
בית הקפה 'אל קודס' במרכז הרחוב, הוא מרכזה של העיירה, זהו בית קפה ערבי אופייני. מרצפותיו שחוקות, קירותיו מפוחמים. על גבי כירה של אז עומדים קומקומים ובהם מבעבע קפה רותח המדיף ריח טוב. על גבי קומקום אחר רותח תה מתקתק וטוב. על שרפרפים נמוכים הפזורים על המרצפות ליד שלחנות נמוכים יושבים תושבי המקום המובטלים ומעבירים את ימי הבטלה שלהם במשחקי שש בש וקלפים. כאן מתחבאים פליטים נוספים וכאן גם מרכז המידע של העיירה. הם מקבלים את פנינו בשמחה גלויה. אנחנו לא מספרים להם כי אנחנו עיתונאים אלא סתם תיירים סקרנים. אינני יודע אם האמינו או עשו עצמם מאמינים אך לספר הם סיפרו.
אחד מהם הוא אבו מוצטפא שנאות לדבר רק אחרי שערך בדיקה משלו לוודא שאיננו אנשי ה'מחובראת', כבר שבועיים הוא כאן, לא העז לחזור הביתה, "אם אחזור הביתה אני אמות", הוא אומר כמעט בבכי. בעל בית הקפה מארח אותו על חשבונו. בקוצר רוח הוא ממתין לגמר המלחמה ולשובו הביתה ובינתיים הוא מקווה שכוחות המשטרה הירדנית לא יבואו לחפשו. השוטר שאיתנו לא מדאיג אותו, אלא המחובראת, הם אלה המחפשים את הפליטים. בין כוס תה לכוס קפה הוא מספר לנו את חוויותיו המצמררות מגיא ההריגה בדרעא.
"כולנו מצפים כבר למיגור שלטונו של אסאד", הוא מספר, "זהו שלטון של פחד ואימה. בכל רגע אתה יכול למצוא את עצמך נלקח על ידי השוטרים למעצר שממנו ספק אם תשוב. אני חושב שהם עולים לבתים ועוצרים אנשים סתם כך, בשביל לעצור", מספר אבו מוצטפא, "הכל לפי מצב הרוח שלהם, כך הם עושים בכל רחבי המדינה, זאת השיטה של אסאד להישאר בשלטון על ידי הטלת פחד ואימה. כל משפחה חוששת שמא ראש המשפחה לא יחזור מעבודתו או יילקח מביתו בלילה. אני דווקא לא הייתי פעיל על אף שאני תומך, אני בסך הכל סוחר. אבל אחד מהשכנים שלי, פעיל של מתנגדי אסאד נהרג על ידי הצלפים האזרחים שלו הלכנו להלוויה", מספר אבו מוצטפא. זה היה ביום שבת אחרי הצהרים, הלכנו במסע ההלוויה ובאמצע לפתע פתאום כוחות הביטחון החלו לירות עלינו בנשק חם ישר לתוך ההמונים. בנס לא נפגע אף אחד", הוא מספר, "אחרי זה נודע לנו שזו אינה הלוויה היחידה שבה הם יורים למוות. כל לוויה של הרוג מאש הצלפים זוכה אף היא לירי על ידי הצלפים. הם רוצים לדכא הכל בכוח, להפחיד את המשפחות שיראו שאפילו לוויה מכובדת לא עושים ליקיריהם הם יפסיקו להתקומם, אבל ההתקוממות לא תפסיק העם חזק מתמיד ואנחנו רוצים שאסד יקבל את עונשו המגיע לו. עכשיו כוחות הביטחון השתלטו גם על בית הקברות והם לא נותנים לערוך הלוויות להרוגים משום שכל ההלוויה נהפכת לעוד הפגנה נגד שלטונו של אסאד", הוא מספר. "מאז שפרצו המהומות הוחמר המצב אתה לא יכול ללכת בבטחה ברחובות. תמיד יכול להפתיע אותך צלף עם נשק חם בידו ורישיון להרוג. אנשים חדלו לצאת מהבתים. כל המסחר מושבת, כל העיר ריקה, אין אוכל לא בחנויות ולא בבתים. אנשים גוועים ברעב. כשחולים אי אפשר להזעיק אפילו את שירותי החירום, אנשים מתים בבתים. יש מחסור חמור בתרופות, המצב קטסטרופלי ממש. חמור מאוד מצבם של נשים הצריכות ללדת. יש מיילדות המסכנות את עצמן ובאות לבתי היולדות אבל יש יולדות שתינוקן מת", מספר אבו מוצטפא
אט אט מפשירה האווירה, הפליטים המתחבאים מפחדים משום שמחצית מהאוכלוסייה בעיר מורכבת מאנשי המודיעין הירדני, אבל עכשיו הם משוכנעים סופית שאני .... אמריקאי המתגורר בבורו פארק. אפילו גיליתי להם שאני יהודי לפרט הזה הם דווקא לא האמינו. המצנפת שחשבתי לראשי הפכה אותי בעיניהם למוסלמי. כך או כך מתגלים כמה ממשחקי הקלפים כפליטים הגרים שם, בגיא ההריגה של אסאד, "הייתי אחד מ 10.000 המפגינים נגד אסאד", סיפר לי אחד מהם שסירב לגלות את שמו, "אחד המפגינים קרע את תמונתו של באשר אסד. במרכז הכיכר מוצב פסלו של הנשיא הקודם חפאז אל אסד, אחד המפגינים ניסה לשבור את הפסל. בתגובה כמה אנשי בטחון וכמה חיילים שהיו באותה שעה במטה של מפלגת הבעת היא המפלגה השלטת בסוריה, פתחו לעבר המפגינים באש חיה. ברחתי מהמקום מייד רציתי לחיות", הוא מספר "לאחר מכן סיפרו לי חברי שבמקום היו הרוגים רבים מאוד. מאותו רגע הבנתי שעלי לברוח מכאן מייד. עברתי את הגבול ומאז אני כאן, מקווה שלא אגורש מכאן כי בדרעא אי אפשר עוד לחיות
# והמשפחה
זו סוגיה כואבת מאוד. יש לי הורים בדרעא, אשתי וילדי נסעו מדרעא לכאן שבוע קודם לכן, כשבדרעא נעשו החיים בלתי נסבלים שלחתי אותם להורים של אשתי הגרים כאן עם בני המקום, הירדנים פחות מחמירים, אני מקווה שאותי לא יגרשו.
בשולחן אחר בפאתי בית הקפה משחק ג'רש קלפים. ג'רש הוא בכלל רוסי במקורו שהתאסלם כבר ברוסיה. אז קראו לו בכלל גרישה. הוא נהג משאית במקצועו המעביר סחורה בכל המזרח התיכון כולו וכך גילה את האיסלאם והחליט להצטרף. הוא התיישב ברמתא. עכשיו כשמעבר הסחורות מסוריה לירדן אינו מתאפשר לפחות עד גמר המהומות שבת מקור הכנסתו והרי הוא יושב בבית הקפה ומבלה את ימיו בקלפים. אין לו דאגות פרנסה. ג'רש הוא רווק ואינו צריך לכלכל איש, אבל את מה שראה בדרעא הסמוכה הוא לא ישכח לעולם. "הגעתי לעיר עם משאית עמוסה, במטרה לחזור הביתה לרמתא. פתאום באמצע העיר שמעתי יריות מטווח אפס. עצרתי ותפסתי מחסה באחד הבתים. ולפתע ראיתי קרבות בין חיילים לחיילים מהצבא הסורי. לא הבנתי מה קרה איך יכול להיות שחיילים מאותו צבא יורים זה על זה, תושבי העיר שגם הם רצו לאותו מחבוא שבו הייתי סיפרו לי שיש גדודים שלמים בצבא שהם בעדם והם לא מוכנים לירות עליהם אש", מספר ג'רש, "בתגובה על כך נשלחו לדרעא כוחות של טנקים וחיילים התומכים באסד ירו אש חיה לעבר חיילים המתנגדים לאסד, אני בעצמי לא יודע איך אלה זיהו את אלה, ברחתי במשאית שלי ואני יודע שלשם אני לא חוזר יותר עד שהם לא ירגעו", מסיים ג'רש את סיפורו וחוזר להטיל את הקלפים שלו על השולחן. מה שאומר שהצבא חדל לשמש עוגן לשלטונו של אסאד משום שרבים בתוכו מתנגדים אף הם התנגדות אקטיבית ומסרבים לשתף פעולה

בעל בית הקפה מציע לנו עוד ועוד ספלי קפה. דומה כי מצאנו חן בעיני יושביו והם מתחרים ביניהם את סיפורו של מי נשמע וכבר איני יודע אם הסיפורים התרחשו במציאות או שמא הדימיון המזרחי עובד שעות נוספות .
שם בבית הקפה במרכז העיירה אנו שומעים סיפורים נוספים על המתרחש בעיר השכנה ואפילו עם רק אחוזים בודדים מהסיפורים נכונים הם, הם צריכים לעורר דאגה גדולה. ידיו של דוד אוזן מלאות עבודה, הוא שומע את הסיפורים בערבית ומתרגם לאוזני בלחש בעברית כשהוא פונה אלי בקול, הוא מדבר באנגלית.
על פי הסיפורים מאות נהרגו בדרעא. במקביל נראים בזירה הפוליטית בסוריה סימנים ראשונים להתרופפות. שני חברי פרלמנט מהעיר דרעא וכן המופתי של העיר הודיעו על התפטרותם, במחאה על כך שאין ביכולתם להגן על בוחריהם. "איני יכול להגן על העם הסורי, ולכן באמצעותכם אני מודיע על התפטרותי ממועצת העם", הבהיר חבר הפרלמנט הפורש נאסר חרירי בשיחה עם אלג'זירה.
ארגוני זכויות אדם העריכו כי יותר מ-500 בני אדם נהרגו ברחבי המדינה מאז פרוץ המחאה - כמאה מהם בעיר דרעא.
"לא רק בדרעא יש קרבות", מספרים לי יושבי בית הקפה "גם בעיר לטקיה הקרובה לדרעא מפגינים נגד אסאד עשרות נפצעו וגם שם יש הרוגים. אנשים סיפרו לנו שמכליות התיזו מים על המפגינים ופתחו גם עליהם באש חיה. אותם אנשים סיפרו שראו גופות של הרוגים שוכבות לצד פצועים שדממו למוות ויש גם תקריות אלימות בדמשק עצמה, בחומס ובחאלב, בעיר אחרת ששמה סנמין נתקו כוחות הביטחון את החשמל. יש שם בית חולים ובלי חשמל אי אפשר לטפל בפצועים וגם כך יש מחסור בציוד רפואי ופועלים שם שני רופאים בלבד", מספרים לי יושבי בית הקפה". "אפילו לאחד מפרברי דמשק הגיעה ההתקוממות", מתערב אחד ממשחקי הקלפים, "לפחות 30 טנקים שהיו מוצבים ברמת הגולן נגד ישראל, הופנו לדמשק כדי לדכא את המפגינים. אנחנו יודעים שגם שם כמו כאן, כוחות הצבא יורים על אזרחים אש חיה ללא הבחנה".
# ועד מתי תמשיכו אני שואל
"עד מתי", הם מושכים בכתפיהם, "עד שהאריה (אסד בערבית) הזה יהפוך לפגר, גם אריה בתור פגר לא ממש מזיק".
מסגרת
כך (כמעט) נעצרנו על ידי המחובראת הירדני
מכונית אזרחית עצרה בחריקת בלמים ליד המכונית שלנו ועוד לפני שהספקנו לומר משהו הקיפו אותנו ארבעה גברים באזרחית. מבעד למעיליהם הציצו אזיקים, מכיסם צרצרו קולות שהעידו שבכיסי חליפתם מצויים מכשירי קשר. מבטם לא אמר טוב, הם התקרבו כשמבטם מאיים, "מה אתם עושים כאן", תבעו לדעת. רק לפני מספר דקות התחלנו לצלם את מעבר הגבול שבין ירדן לסוריה. רק סככה אחת מבדילה בין שתי הארצות. בעיננו יכולנו לראות את השלטים הסורים המקדמים בברכה את הבאים אל 'אלג'מהוריה אלערביה אלסוריה' או בעברית: הרפובליקה הערבית הסורית. במשך מחצית השעה נאלצו מלווינו הירדנים להסביר לאנשי המחובראת הירדני כי איננו מרגלים וכי אנחנו סתם תיירים. לא יכולנו לומר שאנחנו עיתונאים שכן הכניסה לעיתונאים לחבל ארץ זו שבא מתרחש העימות בסוריה אסורה בהחלט.
"אנחנו עוצרים אתכם", הודיעו לנו חד משמעית. בעיני רוחנו כבר ראינו את תא המעצר הירדני ואת כותרות העיתונים של מחר, "עיתונאים חרדים נעצרו על ידי הירדנים", ההרגשה לא הייתה מלבבת כלל ועיקר. המלווה שלנו ממשטרת התיירות הירדנית ניסה לדבר על ליבם של אנשי המחובראת ולהסביר להם שאיננו מרגלים.
"אז מדוע צילמתם את הגבול", תבעו לדעת. לא היה לנו כל הסבר משכנע משום שאסור היה לנו לומר כי אנחנו עיתונאים. הכניסה לאזור זה לעיתונאים אסורה בהחלט. היינו צריכים לספק הסבר מניח את הדעת. אבל לבסוף גם בלי שהודינו בכך הם קלטו מייד.
"אל תגידו לנו שאינכם עיתונאים", הטיחו בפנינו לבסוף, "לא נולדנו היום, ראינו שאתם מראיינים תושבים, ניכנסים לחנויות ובתי קפה ולא קונים דבר, אנחנו עוקבים אחריכם מהרגע שהגעתם לעיר", גילו לנו, "מאחר ואתם נראים הגונים, זכיתם מן ההפקר, אנחנו נניח לכם אפילו שאין עוד עיתונאי אחד שניכנס לכאן. אולם בתנאי שתתרחקו מהאזור ואל תגידו שאתם עיתונאים מישראל", סיכמו איתנו. האיום חלף. פניהם המאיימות התחלפו בפנים ידידותיות. נשמנו לרווחה.
הם לא דייקו, קדם לנו עיתונאי ישראלי אחר, חברי אסף גיבור מ'מקור ראשון' שגילה את אוזני כי שם סמוך לדרעא אוכל לראות יותר מקרוב את מה שמתרחש בחצר האחורית של העולם, הוא אף הסביר לי כיצד להגיע ומה לראות. גם הוא, כמונו, לא סיפר לאיש שהוא עיתונאי, אלא שהוא לא נעצר על ידי המחובראת הירדני, אנחנו כן.
ואין זה פלא שהסכימו לשחררנו, די להם במרדף היום יומי שהם מנהלים עכשיו אחרי הפליטים הזורמים אליהם מסוריה, הנמלטים מצלפיו של באשר אסאד בגיא ההריגה בדרעא, אין הם צריכים עכשיו גם להשגיח על כמה עיתונאים משוגעים שהגיעו לכאן.