מה הפחיד אותם יותר מהמפולת?

חשיפה בלעדית: ניצולי לאנג-טאנג חושפים לראשונה את הזוועות שעברו מהרגע שנלכדו ברעידת האדמה עד רגע החילוץ
"דיברתי עם אלוקים וראיתי ניסים בעיניים"
הוא פגש אותם לראשונה בבית חב"ד רגע אחרי החילוץ וניסה לעזור להם ככל יכולתו, במשך היומיים שבהם שהו יחדיו ושוחחו שיחות נפש ואף חזרו יחדיו לישראל, נקשרו בין אהרן גרנביץ לבין חלק מניצולי לאנג-טאנג קשרים מיוחדים. שבוע לאחר ששבו, נפגשו שלשה מהם: עופר ישראלי, שחר זכאי ואופק ניר עם אהרן גרנות יחדיו הם שבו והעלו את החוויות מהמסע הטראומטי כל אחד מנקודת מבטו ולראשונה הם מספרים: "הפחד היותר גדול היה מסכנת חיים מצד הנפאלים שרצו להרוג אותנו ממש, חששנו שיעשו בנו לינץ'. כשהמושג פחד מוות קיבל משמעות אמיתי
כמה בנאלי לומר שאת המחזה הזה הם לא ישכחו לעולם על אף שהוא היה רק אחד מהמחזות ההזויים שהם עברו, אף סופר בדיוני לא יוכל לכתוב את זה טוב יותר. "לפתע בעודנו מנסים לקלוט מה קורה, גילינו שקיר ענק לבן ומאיים מתקדם לעברנו במהירות עצומה ומאיים לקבור אותנו תחתיו, הכל לקח עשרים שניות אבל הפחד היה פחד מוות, לראשונה בחיינו התחלנו להבין מה פירוש המשפט 'פחד מוות' פחדנו למות, השארתי פתח במעיל שלי שאוכל לנשום, רציתי לחיות", כך משחזר עופר יצחקי את הרגעים המפחידים ביותר במסגרת הטיול, "ברגע שראיתי את הקיר הבנתי זוהי מפולת שלגים, חיבקתי את חברי כדי להישאר יציב ולראשונה בחיי ניצבתי מול בורא עולם "אם יש מישהו שם למעלה", אמרתי לו, "אז זה הזמן לתפקד" גיליתי לראשונה בחיי שאני מתפלל וההוא שם למעלה תפקד רק לאחר מכן הבנתי את זה" משחזר שחר זכאי, "דיברתי איתו ואכן ראיתי ניסים". "ברגע שהרמתי את הראש ראיתי קיר עצום ולבן מתקדם לכיוונינו, צעקתי 'מפולת!!'. כולם התפזרו וחפשו מחסה אבל תוך שניות היא הייתה עלינו. הכל נהיה חשוך והתמלא בשלג וקרח בכל מקום, יער ואני הספקנו להגיע ולהיכנס לאיזה בית חמישה מטרים משם. הכל נהיה חשוך וכל החלונות התנפצו היה רעש איום ושלג וקרח עף מכל עבר", מספר אופק ניר. "כל חיי עברו עלי בשניות, הבנתי שאם לא יקרה משהו אני הולך למות", משחזר עופר יצחקי
ולמרות זאת זה לא היה הרגע המפחיד ביותר בכל אותם ימים, אל הרגע המפחיד עוד נגיע. ארבעה ימים הם היו לכודים בגובה של 3500 מטר מעל פני הים, קבוצה של 13 צעירים ישראלים מעל כפר גוטשקומפה כשיום אחד מתוכו הם מנותקי קשר מהעולם החיצון משום שאפילו הטלפון הלווייני שהיה בידי שחר זכאי לא עבד, במשך מספר ימים ליוותי אותם באופן צמוד, החל מהמעקב אחרי ניסיונות חילוצם, המשך בקבלת חלק מהם בבית חב"ד והמשך בלויים בטיסה ארצה. אלה היו ימים שבהם שוחחנו יום וליל הן על החוויות שלא ישכחו והן על דברים העומדים ברומו של עולם שנחשפו לפתע פתאום לפני הנערים הצעירים כמו למשל סגולתו של עם ישראל. יותר מ 24 שעות עקבתי אחרי גורלם בתוך חדר המצב שהוקם בבית חב"ד ונוהל בידי אברימי ליבוביץ ולאחר מכן אחרי ניסיונות חילוצם, עכשיו, אחרי שכולנו חזרנו וכולנו נרגענו, נפגשנו שוב לפרוק ביחד את המטענים הרגשיים שהצטברו מאותם ימים. לראשונה הם חושפים לפרסום את המאורעות שעברו עליהם למעלה עד שהגיע מסוק החילוץ ועד שהגיעו ארצה
"חלמנו על הטיול ההוא", מספרים השלשה, עופר יצחקי ואופק ניר הגרים במושב מטע שבעמק האלה ושחר זכאי הגר בהוד השרון, "כל צעיר ישראלי בעת שירותו הצבאי חולם על הטראק המשגע שיעשה במזרח, נפאל הוא בוודאי יעד, "אני אפילו לא דאגתי על אף שיש לי אסטמה", מוסיף עופר
השלשה כמו כל הצעירים הישראלים הגיעו לנפאל, התמקמו בגסט האוז, (בית הארחה) ביקרו בשבת בבית חב"ד והגיעו לסוכנות הנסיעות על מנת להצטייד ב'פורטר' שהוא בעצם בחור בשנות ה 20 או ה 30 המשמש סבל הסוחב לחבורת המטיילים את התיקים במהלך המסע. הסוכנות מספקת לצעירים אישורי שהייה באתרים השונים שהם שמורת טבע הדורשים תשלום וגם מספקת להם תחבורה לנקודת ההתחלה של ה'טראק' וכך החלו את הטיול.
"בהתחלה עשינו את טראק האגמים הקפואים", מספר אופק, "ומשם החלטנו להמשיך ללאנג-טאנג התאכסנו במלון הנקרא 'לאמה הוטל'. שם במרומי הכפר הכרנו שלושה חבר'ה ישראלים נוספים וביניהם את שחר זכאי הנמצא כאן והחלטנו לטייל איתם. את הלילה עשינו שם וזו גם הסיבה שאתם שם למטה בקטמנדו טעיתם וחשבתם שאנחנו בכפר וניספנו, הכפר עצמו אחרי ברעידת האדמה חרב לחלוטין אבל אנחנו היינו בכפר גבוה יותר ורק לאחר מכן ירדנו למטה והתמקמנו מעל הכפר החרב בעת רעידת האדמה היינו במקום אחר", אומר אופק, "וזה גם אחד הניסים", מוסיף שחר.
הקבוצה החליטה לצעוד לגוטשגומפה, הכפר העליון ביותר ב'טראק' הזה. הם הגיעו לגסט האוס שבו היו 4 קומות והחליטו להתמקם דווקא החלק העליון, שם החליטו לנוח ולאכול. ואז זה קרה.
אופק ניר: "חמש דקות בערך אחרי שהאחרון סיים לאכול, הכל התחיל לפתע לרעוד ולזוז". עופר: "הייתה הרגשה כאילו מישהו לוקח את הבניין ומנער אותו", "הבנו מאוד מהר שזוהי רעידת האדמה", משלים אופק, "והתחלנו לרוץ החוצה במדרגות הכי מהר שיכולנו. כשהגענו למטה גיליתי שיובל פתח את הראש וכל הפרצוף שלו מלא דם, אני חובש בצבא וטיפלתי בו, רצתי לחבל כביסה שהיה שם, הורדתי ממנו סמרטוט והפעלתי לחץ על המצח שלו. אמרתי ליובל להפעיל לחץ בעצמו ושאני אלך לחפש עוד סמרטוט כדי לקבע את החבישה אבל אז הגיע מפולת השלגים שבה פתחנו".
"אני ראיתי משהו שאני מפרש אותו היום כנס", מספר שחר, "היה איתי מכשיר טלפון לוויני, הוא לא מכשיר גדול, אנשים איבדו דברים גדולים הרבה יותר ולא מצאו, אני איבדתי את המכשיר ומצאתי אותו אחרי כמה דקות בתוך השלג, אדם מבחוץ אומר לעצמו איזה נס זה כבר יכול להיות, אבל מי שראה את הבלגאן שהיה שם לא יכול לחשוב אחרת. המכשיר הזה הוא זה שבאמצעותו גילו אותנו בסוף, הוא הציל את חיינו".
לאחר דקה שארכה כנצח נגמרה מפולת השלגים. את הכל כיסה שלג וקרח, אבל נשארנו בחיים, ברוך השם, ואז הגיע יובל דרך הדלת האחורית, המראה שלו היה מזעזע, כולו קרח ודם", מספר אופק, "עטפנו אותו בשמיכות שמצאנו שם" מספר אופק, "ואז אופק שלח אותנו להביא את ערכות העזרה ראשונה שהיו בגסט האוז, עשינו זאת במהירות גדולה, חששנו שהמבנה החורק יתפרק", מספרים שחר ועופר.
"עליתי עם יער אור (עוד אחד מהחבורה) ועופר להביא את הציוד מהמבנה שנראה היה כי הוא עומד להתפרק", מספר אופק, "עשינו זאת במהירות של טיל. היה איתנו הסבל שלנו מה שכולם מכנים בשם 'פורטר' קראו לו קופצ'י שהסביר לנו שכדאי לנו ללכת למקום שאליו הלכו כל בני הכפר. הלכנו. לא היה שם יותר מדי חוץ מסלע ענק שבו הם התאספו שם גם היו כל הישראלים. התחלנו לדון מה עלינו לעשות עכשיו. החלטנו שאנחנו חייבים לרדת, לא כולם הסכימו משום שאחד הלקחים מסופת השלגים האחרונה באנאפורנה היה שעדיף להישאר במקום אחד הדהדו לנו בראש. לבסוף, למרות זאת, החלטנו כן לרדת. אחרי עשרים דקות של הליכה פגשנו מקומי שאמר לנו שהדרך קשה מאוד, עצרנו והתחלנו להתווכח האם לרדת או לא. לאחר חצי שעה של התלבטויות קשות מאוד הרוב החליט שיורדים, על אף שאני הייתי בעד להישאר", אומר אופק, "אמרתי שאני אהיה המאסף (גם זה חלק מלקחי האנאפורנה שאנשים נפלו ונשארו מאחור). תום מושקט (עוד אחד מהחבורה שהכרתי היטב א.ג) הצטרף לדעתי אבל בשביל להיות בטוח שכולם יישארו ביחד הוא הציע לעשות 'מספרי ברזל' (למי שאינו יודע: מספרי ברזל היא שיטת מנייה המאפשרת לבדוק במהירות אם קבוצה מסוימת נוכחת במלואה. שיטת מספרי הברזל יכולה להתבצע בזריזות, בתנאי ראות קשה בצבא נהוג לעשות כך. כל אחד מהקבוצה מקבל מספר לפי סדר עולה. כאשר המפקד הוא האחרון. כל אחד מחברי הקבוצה צריך לזכור את מספר הברזל שלו והאם הוא האחרון בקבוצה. כאשר יש צורך לבדוק את מצב נוכחות הקבוצה, האחראי מכריז "מספרי ברזל להתפקד", וכל אחד מאנשי הקבוצה מכריז את המספר שלו בתורו לפי סדר עולה, החל מ-1 ועד לאחרון) וזו הייתה סיטואציה הזויה - באמצע הר, הכל מושלג, הכפר הרוס וחבורה של ישראלים מתחילים לצעוק מספרי ברזל. זה היה פשוט ענק והזוי באותה מידה המשכנו ללכת", מספר אופק וכך גם יכתוב ביומנו על גבי הטלפון הסלולארי שבו יתעד אחר החילוץ כל רגע בסיפור.
"שלחתי אותות מצוקה ראשונים להורים שלי מהמכשיר שברשותי. המכשיר הזה מאפשר לי לשלוח מסרונים דרך הענן ולא דרך הרשת הסלולארית שקרסה, בינתיים לא קיבלנו אישור על המסרונים, לא ידענו אם מישהו בכלל יודע אם אנחנו חיים או מתים", מספר שחר זכאי.
תוך כדי כך מגלה החבורה שמטיילים נוספים שאינם ישראלים מצטרפים אליהם, היו בהם תיירים אחרים, נפאלים עד שהם הפכו לקבוצה בת 40 איש, "דחפנו אותם קדימה, צעקנו עליהם בעברית ובאנגלית שיגבירו את הקצב. הלכנו בשביל שרק לפני שעה היה ירוק עכשיו הוא היה מושלג לא הכרנו אותו, הוא היה מלא אבנים שהידרדרו, בכל רגע יכולים היו אבנים נוספות להידרדר, פחד אמיתי, היינו חייבים לצעוד לא הייתה ברירה" תוך כדי הליכה שמעה החבורה מאחד הבתים קריאות של 'HELP כלומר עזרה. הם נכנסו לבקתה וגילו אה זקנה וחבולה מאוד בראש. החדר היה קטן, האישה לא יכלה לזוז. רצינו להעמיס אותה על גבי אלונקה שאלתרנו, אבל היא כל כך כאבה שלא יכלה לשתף פעולה. "זה היה מאוד לא פשוט כי היא לא יכלה לזוז והחדר היה קטן והרוס, כל הגוף שלה היה שבור והיא לא יכלה לשתף פעולה אבל לבסוף הצלחנו. התחלנו ללכת ארבעה ואלונקה עד שהגענו לאזור שרק לפני שעה היה בו גשר ועכשיו היו בו מלא אבנים, בוץ, שלג, קרח והכל מעורבב בצורה של שפיצים כמו בסיפור מדע בדיוני של איזה כוכב קפוא. בקיצור התוואי הכי גרוע שראיתי בחיי", מספר אופק. "הבנו שבאלונקה לא נצליח לקחת אותה, יובל הציע לקחת אותה אחד על אחד (שאדם אחד יסחוב אותה בעצמו) והזהיר שהיא תצרח מכאב, אבל אין מה לעשות. הרמתי אותה, התחלתי ללכת, אחרי מספר מטרים החלקתי יחד איתה. גיא (מדריך חובשים בהכשרתו) הציע שניקח אותה שני אנשים, הוא טיפס קדימה, אני מאחור והתחלנו ללכת. אחרי כמה צעדים גיא החליק והיא נפלה לנו בפעם השנייה. גיא הציע לנסות להעלות אותה על שמיכה ולהמשיך ללכת איתה כך ואכן זה מה שעשינו. לפתע גיא שם לב שהיא לא נושמת, תום מושקט בדק לה את הדופק ואמר שאינו מרגיש אותו, ניסיתי בעצמי למצוא אותו, אבל כבר לא היה. היא מתה. סגרתי לה את העניים, כיסינו אותה בשמיכה", זאת הפעם הראשונה בחיי שעשיתי דבר כזה.
החבורה המשיכה לצעוד בערוץ. כל דקה הייתה סכנה חיים. אם הייתה מתרחשת מפולת נוספת לא היה להם היכן להסתתר, ההליכה הייתה מהירה, החבורה חיפשה מקום מסתור, מסביב יהום הסער, הכל סער. לאחר שעה הם הגיעו למבנה מעל הכפר 'לאנג טאנג'. במבנה היו קרוב למאה איש. "ואז קיבלנו את ההלם של חיינו: כל הכפר שראינו קודם לכן, הכל אבל הכל קרס, נמחק, הייתה שם מפולת בגובה של שלשה מטרים שכללה שלג ואבנים שכיסתה את הכל והעיפה את הכל לנהר. הכפר נמחק, לא נותר ממנו דבר, קודם היו שם בתים, אנשים, רחובות, עכשיו הוא היה ריק. לא היה עוד כפר, כאילו מישהו חרש את המקום".
ליד המבנה הזה החליטה החבורה לעצור ולהתמקם. "היה חשש שהמבנה יקרוס עלינו, היינו חייבים לבנות את המחסה בחוץ, התחלנו להבין שאנחנו נבלה לילה קר וגשום מאוד ואולי אפילו כמה לילות בחוץ", מספרים השלשה. הם החלו לאסוף עצים למדורה כדי להתחמם "העצים היו רטובים", מספר עופר, "היו לנו גזיות רבות למזלנו הגדול, הצלחנו לייבש אותם ולהבעיר אותם למדורה שלאורה התחממנו. תוך כדי כך הקמנו מחסה מפני הגשם. בחוץ היה קור אימים. המדורה הייתה אמורה להיות האבטחה שנשאר בחיים. עוד החלטנו ששניים ישמרו רחוק מהמדורה כדי לשמוע אם מתרחשת עוד מפולת מבלי שרעש המדורה יבלבל, ואחד יהיה אחראי שהאש לא תכבה וכל היתר התחילו בסבבי שינה.
ישנתם?
השלשה מחייכים במבוכה: "קשה לומר" היה לילה מאוד קר, אחרי כל שמירה היינו צריכים לעמוד ליד האש דקות ארוכות עד שהפשרנו.
אופק: "שמרתי עם גיא באותו לילה. היה לילה מאוד קשה, כל כמה דקות מישהו אחר הקפיץ אותנו כי שמע דרדרת מכיוון אחר. כשמקפיצים כולם 'מתעוררים' ורצים מיד לטרסה ליד. היה מאוד קר, עד כדי כך שבאמצע השמירה כל פעם אחד אחר היה הולך להתחמם ליד המדורה כיוון שרעד יותר מידי ולא יכול היה להתרכז עוד. בלילה הזה ישנתי בקושי חצי שעה כיוון שלקחתי על עצמי את האחריות על המדורה. היה מאוד קשה לישון, ישבנו על קורות עץ ליד המדורה והחבר'ה התעפצו בישיבה מכונסים בעצמם בצורת כדור. זאת הייתה השיטה להתחמם.
באמצע הלילה ראינו אורות מגיעים מכיוון הכפר. היו אלה שני מקומיים שסחבו אישה זקנה ופצועה על המצח של אחד מהם (בנפאל הם סוחבים הכל בעזרת חבל שקשור למצח, מוזר). הם הושיבו אותה על הרצפה ליד המדורה שלנו והלכו משם. גיא בדק אותה מבחינה רפואית. כל הלילה היא בכתה והתייפחה על מר גורלה. כך עברנו את הלילה הראשון", מספר אופק.
"ובבית חב"ד בחדר המצב שהוקם שם, אברימי לייבוביץ מתחיל להשוות את הרשימות שבידו, המידע מתחיל לחלחל, קבוצה של 13 ישראלים שקיימות עדויות ברורות שהם הגיעו לאזור לאנג טאנג לא יצרה כל קשר. תולעים ראשונים של חשש כבד לחייהם מתחילים לחלחל לחצר בית חב"ד, לתוך החשש הזה נפלתי אני השייר משדה התעופה אם אפשר לקרוא כך לביתנים העלובים שמקבלים את פניך כשאתה יורד מהטיסה. כל הישראלים הנמצאים שם ידעו שאיש לא שמע אות חיים מה 13. ובחלל האוויר דאגה כבדה לחייהם, האם אסון נסיים את הרעידה באסון כבד כל כך?
החבורה צוחקת לשמע התיאור שלי: "באמת", הם מתפלאים, "אם כן לא הייתם מסונכרנים עם ההורים שלנו. הם החלו לקבל מידע שאנחנו תקועים. השעות הראשונות היו באמת קשות מאוד, אבל במוצאי שבת המסרון ששלחתי הגיע להורים שלי, הם דיווחו לאחרים. כולם ידעו שאנחנו בריאים ויצרנו קשר אבל במצב לא טוב והחל לחץ בארץ לחלץ אותנו", מספר לי שחר לראשונה, "פעם ראשונה שאני שומע שאתם חשבתם שלא יצרנו קשר".
יום ראשון
קרני שחר ראשונות החלו להפציע על החבורה הישראלית המותשת והקפואה שהייתה בתוך מבנה מלבני שמרכזו מסדרון וחדרים לשני הכיוונים. בכל חדרון שהתה קבוצה אחרת שבנתה לעצמה מחנה. הרוב בנו גג מכל מני פחונים כבר ביום הראשון ולכולם הייתה מדורה. "דווקא הדבר זה הדאיג אותנו מאוד", מספר אופק, "כי חששנו שהעצים יגמרו הרבה יותר מהר. בנוסף, הנפאלים הדליקו אש גם בשעות היום, דבר שהיה בזבזני עוד יותר הם גם לא אספו עצים וגם שרפו המון מהם, תסכול זה לווה את רוב התיירים שהיו איתנו", הוא מספר.
השמש עלתה בחמש וקצת והתחיל היום שלנו. חסרו לנו מים, אוכל ועצים, יצאנו מהמבנה והתחלנו לחפש. ליד, בתחילת הירידה, מצאנו הריסות של בית, התחלנו לחפש אחר דברים שיוכלו לשמש אותנו. תוך חפירה בקרח ובהריסות מצאנו ג'ריקן מים, נודלס, גרזן, כלי בישול, דייסה והתחלנו להעלות את הציוד בחזרה למאהל. העלייה עם כל הציוד הייתה קשה מאוד.
יובל איתמר ותום מושקט ירדו למטה לתחילת הכפר לאנגטאנג למצוא מים ואספקה. הם מצאו בין ההריסות אורז ועוד אספקה, בנוסף הם מילאו מים משלולית שהייתה בין הבוץ וההריסות (שלולית שזרמה הפוך והייתה מלאה בלכלוך אבל במצב שבו היינו היא יכלה לשמש אותנו).
בכפר למטה היה חורבן וכאוס מטורף, הכפר עצמו חרב ולא נשאר ממנו כלום. היו שלושה מטרים של סלעים בוץ שלג וקרח שירדו מגובה של 6,500 ל3500 ריסקו וקברו תחתיהם הכל. הוסף על כך את העובדה שבכל מקום שבו הגענו היו מלא גופות גם של בני אדם וגם של חיות. היה ריח נורא של מוות בכל מקום וכל כמה מטרים ראינו חלקי גופות מבצבצים מתוך הקרח. צבטנו את עצמנו כדי להאמין שאנחנו אכן רואים את מה שאנחנו רואים כי מה שאנחנו ראינו עד היום קראנו אולי בספרים דמיוניים, אחרי כמה שעות של צבירת אספקה החלטנו להעביר את כל הציוד מהמחנה שלנו לתוך המבנה.
אוכל כמעט לא היה לנו, ידענו שעלינו לחסוך, לשמור לכל הימים. הצטמצמנו. עד היום קראנו על זה בספרים, פתאום זה אצלנו ממש". אופק: "לא אכלנו כמעט כלום, לא היה אוכל ומה שהיה שמרנו, הכנו תפוחי אדמה קטנים על האש ואכלנו אחד לאדם. כשאני אומר תפוח אדמה קטן אני מתכוון למשהו בגודל של גולה גדולה או צנונית.
"פתאום הגיע מסוק צבאי גדול", מספר אופק, "היכול להכיל 20 איש, שהוריד ציוד ויצאו ממנו כעשרה חיילים. ברגע שירדו החיילים אנשים התחילו לרוץ למסוק והצליחו לעלות אליו, מתוכם שלשה מהחברים שלנו שהיו איתנו. היינו כולנו בטוחים שהחל החילוץ ומיד לאחר מכן יבואו עוד מסוקים לכן מי שיכול היה עלה, זה לא היה מוזר בעיננו
החיילים מיד התחילו להקים בית חולים שדה ולטפל באנשים.
הצענו להם את עזרתנו והם התחילו לעבוד.
מתברר שהם לא הביאו אספקה של אוכל או מים אלא רק ציוד רפואי. גם ציוד לעצמם הם לא הביאו דברים כמו מעילים, שקי שינה ודברים שצריכים כדי לשרוד בתנאים שהיינו, הם כנראה לא תכננו לישון בשטח", מספר אופק, היום עבר על החבורה במהירות, "ניסיתי לשלוח מסרונים נוספים לארץ, קיבלתי מסרונים בחזרה, היינו מנותקים מהחיים אבל הבנו אופק: "בלילה החיילים הנפאלים ביקשו אוכל מקבוצות שונות וישבו במדורות שלהם.
הלילה הזה היה הטוב ביותר בשבילי וגם בשביל כולם, ישנו בחדר שהיה יותר מוגן מרוחות היו לנו עצים יבשים יחסית והיינו עייפים מהלילה שלפני.
גם בלילה הזה היה מאזין ושומר אבל כבר לא בשביל להזהיר ממפולות אלא בשביל לשמור על האש ולהזהיר מרעידות אדמה. באותו יום הבנו שכנראה מפולת לא תגיע לבית שבו היינו כיוון שבין ההר הקרוב לבית שהיינו הפרידה פלטה של מאתיים מטר עם טרסות קטנות, בנוסף, הקיר הקדמי של הבית הגן עלינו כי היינו בפאה הרחוקה מההר.
ישנתי טוב בלילה הזה, לפחות שלוש שעות, (הימים היו מאוד ארוכים כיוון שבחמש בבוקר כבר קמנו ואת סבבי השינה התחלנו רק בעשר בלילה). לא היו לנו מספיק שקי שינה ולכן ישנו בכל שק שינה שניים או שלושה אנשים יחד. דבר זה לא הפריע לנו כי היה קר מאוד והשינה המשותפת חיממה אותנו. היינו בסכנת מוות מקור, אם איבר כלשהו היה יוצא משק השינה הוא מיד היה קופא.
אני התעוררתי רק בסוף הלילה מרוב קור ומאז הייתי ליד האש, אבל סה"כ היה זה הלילה שישנתי בו הכי טוב מכל הלילות".
יום שני:
שוב הפציעו קרני שמש, החבורה נכנסה ליום שני ובעצם ליומה השלישי במצב הזה.
"החלטנו בבוקר לכבות את המדורה כדי לשמור על העצים, מי יודע כמה ימים עוד צפויים לנו כאן", הם מספרים, "הציפיה היחידה שלנו היה לשמוע קול מסוק, מתי הוא כבר יגיע. בינתיים אספנו עצים, בדיוק כמו רובינזון קרוזו באי הבודד.
"תראה מה כתבתי ביומן שלי", שולף אופק את יומנו, מדהים:
"היום שחר זכאי ואני כיסינו גופה שגיליתי ממש עשרים מטר מהמבנה, ביקשנו מהחיילים (הנפאלים) להוציא אותה ולכסות, הם אישרו לנו אבל היה בלתי אפשרי להוציא אותה מהקרח מבלי שהיא תישבר או תקרע כי היא הייתה קפואה לגמרי ולכן החלטנו רק לכסות אותה ביוטה שמצאנו.
יובל ותום מושקט הלכו עם עוד תיירים לחפש מים, הם עקבו אחרי נפאלי ומצאו מקור מים על המצוק לידנו שהיה יותר נקי ויותר קרוב והייתה בו זרימת מים. ביום ראשון שתינו מים בצבע חום עם טעם נורא היינו צריכים לטהר אותם עם כמות כפולה של כדורים כיוון שהיה חשש של צואה או מחלות כתוצאה מכל הגוויות שהיו פזורים בסביבה. התחלנו לעשות חשבונות והגענו למסקנה שיהיה פחות מליטר מים לאדם ליום".
חבורת הישראלים הייתה חייבת לחפש לעצמה מקורות מזון "ידענו שאם אנחנו חפצי חיים ורוצים שימצאו אותנו חיים, אנחנו חייבים לשרוד", הם מספרים. אופק: "הוצאנו עוד משלחת חיפוש אחר מזון בהריסות של הכפר. יער אור יצא במשלחת זו, שחר ואני יצאנו אחרי זה עצמאית לכפר לחפש דברים שימושים שיעזרו לנו.
מה שראינו היה מדהים בכל קנה מידה", מספר אופק, "הכפר נמחק כליל, זה היה פשוט הזוי - יום לפני הוא היה אחד הכפרים הגדולים בטראק עם למעלה מ200 מקומיים והיום לא נשאר ממנו כלום חוץ מבית אחד שהיה מתחת לצלע ההר ואיכשהו ניצל. הכל נעלם מה שנשאר זה רק שלג, קרח, אבנים ובוץ, הקרקע הכי אפוקליפטית שראיתי- מלאת סדקים והריסות ומכל עבר גופות של תיירים, מקומיים וחיות, הכל בכאוס נוראי. הלכנו לקצה הצוק, לראות את הנהר כל מה שהיה מעל גובה קומה ראשונה עף לנהר ונמחק. הנהר היה מלא ערמות של עפר, הריסות וקרח. תוך הסריקות נפגשנו עם יער אור והקבוצה שלו שאספו הרבה דברים. עלינו אחרי חצי שעה בערך, עלייה לא גדולה כל כך שבגלל הגובה והעדר המזון והמים בימים האחרונים הייתה קשה מאוד. אם אתמול אכלנו תפוחי אדמה קטנים אז היום מצאנו אורז בצהרים אז אכלנו כוס של פק"ל קפה מלאה באורז כל אחד. ביום השלישי והרביעי אכלנו קצת יותר כי הסבל שלנו, קופצ'י, כל פעם הכין משהו אחר, זה יצא בערך שלוש כוסות של אורז וכוס מרק מוזר ממים חמים, כורכום ומלח.
"ואז כשעלינו בחזרה ארע האירוע המפחיד ביותר", אומר עופר.
"כשעלינו", מספר אופק, "גילינו שהיה אירוע רציני במחנה עם המקומיים. המקומיים התעצבנו כי גנבנו להם מהכפר ההרוס אוכל, מים וציוד. מבחינתם בזזנו אותם אחרי האסון הנורא למרות שגם הם אכלו מהאוכל הזה ונהנו מהאש אני רוצה להדגיש כי השתמשנו בדברים רק להצלת חיים. מצאנו גם כסף ומצלמה ויער מסר אותם מייד לצבא כדי שיחזירו לבעליהם. האווירה הייתה מאוד מתוחה.
אחרי כמה דקות גיא חזר מאיפשהו עם התיק שלו, המקומיים חשבו שהוא גנב משהו והתחילו לצעוק ולרדוף אחריו. יער ואני ניסינו לעצור אותם מלתפוס אותו, עצרנו שנים ואחד מהם נתן ליער בעיטה והשני זרק עלי אבן, ידענו שאסור לנו להגיב כי הם הרוב והם עברו אירוע כל-כך מטורף שדעתם לא צלולה ואם זה יתלקח לכיוון אלימות יהיה פה לינץ'.
"היה לינץ', מוסיף עופר, "הם ניסו לחנוק למוות את גיא ורק החיילים שראו את זה התערבו והפרידו. לקחו אותנו לצד אחד והרחיקו את המקומיים.
המקומיים שדיברו אנגלית טובה צעקו עלינו שאנחנו הישראלים גנבו ובזזנו ותוך כדי גם האשימו שני ספרדים ותקפו את אחד ההולנדים והמצב היה נפיץ מאוד. "חששנו מאוד לחיינו וממה שיקרה בלילה. הבנו שיש לנו עכשיו חזית חדשה, מסוכנת בהרבה, המקומיים. הם יכולים להרוג אותנו, הם כבר ניסו ולא הצליחו על החיילים הנפאלים לא סמכנו", מוסיף עופר "החלטנו שעל הישראלים להוריד פרופיל ולהתרחק מהמקומיים כמה שיותר", משלם אופק
"הם לא הבינו אתכם כי אצלם אין קדושת החיים כמו שהיא מתגלית אצלנו הם לא מבינים שהחיים קודמים", אני ממשיך את השיח שבו התחלנו עוד כשהיינו יחד 'שם', אז לא הייתי בעיניהם עיתונאי שליח 'משפחה' אלא האדם הדתי הראשון שהם נתקלו בו אחרי שחולצו ובפניו פרקו את רגשותיהם
"אולי", הם משלימים.
חשבנו שכבר ראינו הכל, חשבנו. אבל אז הגיע המחזה ההזוי הזה: תראה מה כתבתי ביומן", מראה לי אופק;
"הגיע מסוק נוסף לפינוי פצועים, עזרנו עם האלונקות עד שלפתע אחד הנפאלים העיף את יער מהאלונקה ואחריו היה אחר עם מקל שהיה מוכן כבר להכות אותו אם יער יתנגד. באותה תקרית אחד המקומיים כמעט זרק אבן על המסוק כיוון שהחיילים העלו פצוע זר, בשנייה האחרונה מקומי אחר עצר אותו. המצב יצא מכלל שליטה כל פעם שהגיע מסוק, כל המקומיים רצו אליו בטרוף וחלק מהאירופאים והחיילים לא שלטו על כלום, הם היו פשוט אנמיים. לאחר זמן עבר חייל יחד עם 'הצהוב' שהיה אז מנהיג המקומיים ואמר לנו שבשום פנים ואופן אסור לנו לרדת לכפר ושהחיילים ישמרו עלינו. הם אמרו שאין לנו ממה לדאוג, הסברנו לו שאנחנו חוששים לחיינו והוא שוב הרגיע ואמר שאין מה לדאוג והוא מצטער על ההתנהגות של המקומיים ושהוא ידאג לנו.
פחות משעה לאחר השיחה עם החייל הגיע מסוק צבאי גדול, התארגנו לעלות, אמרנו לעצמנו שהיום אנחנו לא ישנים פה. רצנו למסוק יחד עם המון אנשים. לפתע החיילים החלו לעלות למסוק, המקומיים משכו אותם ולא נתנו להם לעלות. היה מאבק קשה - חיילים מתוך המסוק משכו אותם ואנשים מבחוץ לא נתנו להם לעלות. הטייס קלט את זה ולפתע האיץ את הרוטור של המסוק והעיף את כולנו מהמסוק, החיילים מיד רצו בחזרה למסוק וחלק הצליחו לעלות. שוב אנשים תפסו את החיילים, שוב הטייס האץ, שוב כולם עפו ושוב האט ואז עלו עוד חיילים. כשהצליח אחרון החיילים לעלות, הטייס החל לעלות בגובה. אדם אחד נתלה על המגלשיים של המסוק ואחרי כמה מטרים הכניסו אותו פנימה. זו הייתה סיטואציה הזויה ומטורפת שעד עכשיו אני לא מעקל - רק חצי שעה לפני כן החייל הבטיח לנו שהם נשארים לשמור עלינו ועכשיו הם ברחו כל עוד נפשם בם. הם ברחו למרות שאמרנו לו שאנחנו חוששים לחיינו בגלל המקומיים חששנו חשש של ממש שבלילה הם יכנסו לנו לחדר ויעשו בנו לינץ'.
"היינו תקועים, המצב היה מסוכן היינו תקועים עם המקומיים שביקשו את חיינו, באותו מבנה בלי חיילים שישמרו עלינו. המצב היה רע, הרגשנו שאנחנו מפחדים הרבה יותר מאשר במפולת או ברעידה, זו הייתה הסיטואציה הכי מפחידה שחוויתי בחיי. קרוב ל 70 נפאלים שאיבדו הכל – משפחה, חברים, ילדים ובתים מפנים כלפינו את כל הצער, הכעס והתסכול. המצב היה רע, עד אז הייתי אופטימי וניסיתי כל הזמן להעלות את המורל של כולם, אבל מאותו הרגע לא הייתה לי היכולת להמשיך. היה באמת מפחיד והיה חשש נורא, תחושה זאת ליוותה את כולם.
החלטנו שיהיו שני שומרים בלילה והלכנו לישון. אני יכול להעיד שבאותו לילה אף אחד לא ישן.
יום שלישי
היום השלישי התחיל גרוע. 'הצהוב' (קראנו לו כך על שם המעיל הצהוב שלבש) קרא לכולם ואמר: 'אתם רואים הצבא ברח וכנראה גם לא יחזור אני מציע לכולכם ללכת ברגל מעבר לכפר ולהגיע לכפר הבא' (למרות שיום לפני ניסו אנשים לעקוף את הכפר ולא הצליחו כיוון שהדרך הייתה בלתי אפשרית למעבר. היו בה סדקים בקרח בעומק 3 מטרים, קרקע לא יציבה וחשש ממפולת נוספת שכל כמה זמן הייתה מתרחשת באופן ספונטני). הוא המשיך ואמר 'נכון שהדרך קשה אבל היא אפשרית ושם יהיה לכם טלפון לוויני וצבא'. כששאלו אותו התיירים אם הוא מתכוון לבוא איתם הוא אמר שלא משום שהם מקומיים ורוצים להישאר. חלק מהתיירים השתכנעו לרדת וחלק לא, אנחנו ממש לא השתכנענו והבנו שהמטרה הייתה להעיף אותנו משם.
בנוסף לכך גם הייתה שעת צהריים ותמיד בסביבות השעה 14:00 יורד ערפל ולא רואים ממטר.
המצב היה בכי רע, עכשיו היינו מועמדים לגירוש, תום מושקט שלח את אחד הפורטרים לדבר בשמנו ולהגיד לצהוב שאנחנו רוצים להישאר עוד לילה ורק מחר ללכת כי יכול להיות שיגיע מסוק והיום כבר מאוחר ואנחנו לא רוצים ללכת בחושך. בלית ברירה הוא אישר לנו להישאר אבל הוסיף שגם שאם יגיע מסוק הם לא יתנו לאף ישראלי לעלות ויהי מה.
בינתיים קיבלנו הודעה מחברת 'מגנוס' שהמסוק יגיע אלינו בקרוב
רק ההמחשבה שירגמו אותנו באבנים אם נעלה על מסוק או בדרך למסוק הייתה נוראית וקשה. אופק: "אני החלטתי שלמרות הסכנות אנחנו חייבים ללכת כיוון שפה הסכנה הרבה יותר גדולה. שתפנו מספר אירופאים שסמכנו עליהם במה שנאמר לנו והם הזדעזעו והתחלנו כולם לחשוב איך יוצאים מהמצב.
לפתע הגיח מסוק עם טייס רוסי והמקומיים, כמו קופים, רצו אליו. הטייס יצא החוצה והחל לדחוף אותם, לצעוק עליהם והעיף חלק מהם. לאחר מכן העלה אותם באופן מסודר על המסוק וטס.

אחרי שהוא טס הופיעו החבר'ה שיצאו ברגל ואמרו שאין סיכוי לעבור והדרך בלתי אפשרית.
המסוק הגיע פעם נוספת, חשבנו לתת לטייס פתק שמסביר את מצבנו אבל זה היה מסוכן מאוד. חששנו שאם 'הצהוב' ימצא את הפתק המצב עלול להסלים. בסוף החלטנו לדבר בעל פה עם אחד התיירים אחרי ההמראה.
התכנית שלי הייתה להסביר לטייס את הסיפור ולקבוע איתו מקום איסוף בנקודה נמוכה יותר. בינתיים לומר ל'צהוב' שהחלטנו אכן לקבל את הצעתו ולצעוד למטה. התלבטנו, בסוף החלטנו שזה מסוכן מדי.
הלכנו לישון בהרגשה שמחר בבוקר אנחנו צפויים להיות מגורשים
ואז פתאום הגיע אליהו הנביא, מסוק שהתקרב אלינו, נחת קצת הרחק מאתנו ממנו ירד מישהו הזוי לחלוטין. אנחנו רועדים מקור והוא בחולצה קצרה, מכנסיים קצרות. הוא היה נראה ישראלי. תוך שניות ראינו אותו. הוא לא היה אליהו הנביא אלא יוחאי מתל אביב, נציג חברת הביטוח 'הראל', הוא שאל בעברית היכן הישראלים. לנו הוא היה נראה כמו משיח צדקנו
ואז הוא פנה לכל הקהל והתחיל לספר מה קרה בכל נפאל ושהוא בא לעזור ולהביא חילוץ. הוא החל לדבר עם הצהוב והמקומיים אשר התחילו לספר לו על פצועים ונפגעים.
הוא קנה את הקהל, פשוט היה משיח שנפל מהשמיים, לקח פיקוד והחל לסדר את העניינים. לפתע הייתה לנו תקווה, יומיים הסתובבנו בהרגשה נוראית עם חשש אמיתי מאוד לחיינו, עם הרגשה של חוסר תקווה.
הרגשנו באמת שהגיע מישהו רציני, מקצוען, שייצב את המצב.
אחרי שהוא ישב עם המקומיים, הקשיב להם ואמר להם מה הולך לקרות הוא נפגש איתנו והסביר לנו בדיוק מה קורה ומה הולך לקרות וענה לנו על כל השאלות והסביר את המצב הכללי.
כן, הוא קיבל את כל ההודעות ששלחנו וידע מה קורה איתנו.
לאחר מכן ירד ענן על האזור והתוכנית לצאת משם באותו יום לא יצאה אל הפועל.
הוא תכנן להוציא אותנו טיפין טיפין יחד עם תיירים ומקומיים עד שכולם יצאו.
ראשית, הוא רצה 'להעיף' את הצהוב וככה להרגיע את המקומיים, הצהוב כל הזמן הלהיט את האווירה. אלא שבגלל הענן לא היו יותר המראות מסוקים באותו יום, נוכחותו הייתה שווה יותר משלושה מסוקים שהיו לוקחים אנשים במקום.
כל מסוק שהגיע רק הוריד את הכמות שלנו אל מול המקומיים.
לא נראה לנו שיוחאי תכנן להישאר איתנו בלילה לא היה לו כלום לגופו.
עופר יצחקי הביא לו מכנסיים ארוכים והוא ישן מאוד קרוב למדורה. שוב היינו באותו נוהל של שני שומרים.

דבר אחד שהיה שונה הלילה משאר הלילות- בערב ירד גשם ובנינו גג מפלטות עץ שבשאר הלילות שימשו לנו כמבודד מהריצפה הקפואה. לכן הלילה לא היה לנו את הבידוד הזה, ניסינו לאלתר משהו אבל לכולם היה קר מאוד.
עד כה רק בלילה הראשון היה לנו טפטוף של שעתיים וזהו, כל שאר הזמן היה או ערפל או בהיר וקר מאוד כמובן. הפעם הגשם היה מאוד חזק עופר יצחקי, גיא ואופק ניר יצאו להריסות של תחנה סולרית קטנה ליד המבנה כדי להביא פלטות לגג, הם נרטבו עד לשד עצמותיהם.
"הגג יצר חנק בתוך החדר בגלל המדורה שהיינו חייבים לשמר בלילה הקר, היה קשה לי מאוד, אני סובל מאסטמה קשה", מספר עופר יצחקי
את הלילה הם החלו כרגיל, את החדר היו צריכים לסדר בצורה שתאפשר להם לברוח מרעידת אדמה אפשרית. הדרך לחלונות צריכה הייתה להיות פנויה
לפתע שחר זכאי התמוטט מהכיסא על הרצפה, "הייתי הכי קרוב אליו", מספר אופק, "מייד ישרתי לו את הראש גיא הרים לו את הרגלים, העיניים שלו התגלגלו למעלה והוא מלמל. זה היה מפחיד מאוד, לא רצינו לאבד אותו. דיברתי איתו וניסיתי להרגיע, אמרתי לו שאם הוא שומע אותי שילחץ לי את היד, כתגובה הוא לחץ ואני החזרתי לחיצה ככה לאט לאט עד שהוא יצא מזה. היה לו מאוד קר, עופר הוציא את הבקבוק החם שלו והרתיחו מים. בזמן הזה יער יובל ואני הורדנו ממנו את הנעלים והגרביים הרטובות, הכנסנו אותו לתוך שק"ש, השכבנו אותו על אחד וכיסינו אותו בעוד אחד. ייבשנו לו את הגרביים וכשהמים רתחו שפכתי אותם לבקבוק החם. ולא רק שנכוויתי אלא שהמים החמים המיסו לי את הכפפות. כמות הכפפות הלכה ונעלמה, כל אחד ניסה לייבש אותן והן נשרפו.
, דבר שביאס מאוד כי כמות הכפפות הלכה ונעלמה, כל אחד ניסה לייבש אותן ואיכשהו הן נשרפו כל פעם.
יום רביעי – יום החילוץ
ביום הזה כבר הפסקנו לדמיין רעידות אדמה, התחלנו לדמיין מסוקים. כל רעש ששמענו היה כמו רעש של מסוק. השמים היו מעוננים ומסוקים ניסו להגיע ולא הצליחו.
מסוק קטן הגיע לקח איתו את יוחאי אבל גם את שחר זכאי תוך פחות משעה החלו להגיע מסוקים צבאיים החיילים היו מדוגמים, הגיעו חמושים, עשו סדר בין התיירים למקומיים והעלו את האנשים למסוק. "זה היה כמו חלום אחרי כל מה שעברנו, לא האמנו שאנחנו יוצאים.
משם הם נלקחו תשושים ועייפים לעיירה דונצ'ה, שם הם פגשו את נציגי חברת 'הראל' שסידרו את העניינים, "התחלנו לתחקר ישראלים שמצאנו שם וגילינו שאנחנו עברנו את הסיפור ההזוי ביותר", הם מספרים, "מישהו מבית חב"ד הגיע לשם עם טלפון לווייני ואפשר לנו להתקשר להורים לבשר על חילוצם. משם הם נלקחו למחנה הצבאי הישראלי שם קיבלו לאכול אוכל חם ומשם הוסעו לקטנמדו
ובבית חב"ד בקמנדו שמחה וצהלה, אנחנו כבר הרבה אחרי שהודיעו גם לנו שהישראלים הנעדרים יצרו קשר, כבר הודיעו לנו שהם חולצו והם בדרך לכאן. כל המטיילים הישראלים ממתינים בקוצר רוח. בין המטילים בבית חב"ד מריבה – מי יכין את האוכל לניצולים. בחצר בית חב"ד פורצים ריקודים נלהבים. האחדות היהודית ישראלית מתגלה במלוא עוצמתה, שם נפגשתי עם הבחורים לראשונה.
והמסקנות שלכם?
שהעם שלנו חזק, שהמדינה שלנו אדירה, שהאחווה היהודית התגלתה בכל מלא הדרה כל עם ישראל כולו על כל פלגיו וזרמיו והחבורה הנפלאה הזאת, "מזל שיצא לי לחוות את החוויה הקשה הזאת איתם" אומר אופק