יש רגעים בתפילה שבהם האדם עוצר, כמו מי שנתקל באבן באמצע שביל מוכר, ומבין שמה שנראה לו עד לפני שנייה פשוט ומסודר, פתאום נפתח לפניו כמו תהום. כך קורה למי שמקשיב באמת ל״אין כאלוהינו״. כי במבט ראשון, הסדר הזה כמעט צורם. קודם אתה מכריז בקול מלא ביטחון: אין כאלוהינו. ואז, כמעט באותה נשימה, אתה שואל: מי כאלוהינו. מה פשר התנועה הזאת? איך אפשר לעמוד זקוף כל כך, ואז מיד להתכופף אל תוך שאלה?
דווקא כאן מתחילה העדינות הגדולה של התפילה. היא לא נכתבה כדי לספק לנו נוסחה מסודרת ומבריקה שתשביע את השכל בלבד. היא נכתבה כדי לעצב את הנפש, ללטש את האדם, לחנך את הלב איך לעמוד מול שמיים פתוחים בלי להפוך לאבן ובלי להפוך לערפל. התפילה הזאת לא מבקשת לייצר אדם שיודע לדקלם אמיתות בקול חזק. היא מבקשת לגדל אדם שיודע גם להכריז, גם לשאול, גם לפנות, וגם להישאר חי בתוך המתח הזה בלי לברוח ממנו.
כשאדם אומר ״אין כאלוהינו״, הוא לא רק מוסר מידע. הוא לא מוסיף עוד משפט למחסן המחשבות שלו. הוא עושה מעשה. הוא נעמד. הוא קובע ציר. הוא מסמן לקיומו כולו שיש אמת שעליה הוא מוכן לבנות את חייו. יש הבדל עמוק בין אמונה שחיה בשקט בתוך הלב, כמו גחלת מכוסה, ובין אמונה שנאמרת בקול, כמו נר שמונח בחלון. ההכרזה אינה מותרות. היא רגע של התחייבות. רגע שבו האדם אומר לעצמו ולעולם: זה לא רעיון חולף, לא רגש נעים לשעות של שלווה, לא מחשבה יפה ליום חג. זו הקרקע שעליה אני דורך.
יש משהו מפחיד בהכרזה כזאת. היא מחייבת. היא מוציאה את האדם ממחבואי הפנים שלו. בדיוק כפי שאהבה נעשית ממשית ברגע שאדם אומר לאדם אחר ״אני אוהב אותך״, כך גם האמונה מקבלת משקל חדש ברגע שהיא נאמרת. לפני כן היא הייתה שייכת לעולם הפנימי, הסמוי, העולם שאין בו עדים ואין בו מבחן. אחרי ההכרזה, היא כבר מבקשת גוף, שפה, אחריות, חיים.
אבל כאן בדיוק טמונה גם הסכנה. כי הכרזה שאין אחריה שאלה, עלולה להפוך מהר מאוד למשהו קשה, סגור, יהיר. היא עלולה להידמות לבית בלי חלונות, למבצר של ודאות שאין בו אוויר. אדם עלול להתחיל לחשוב שאם הוא אמר את האמת, הוא גם כבר אוחז בה עד הסוף, מבין אותה עד תומה, שולט בה, מקיף אותה מכל צדדיה. ואז באה התפילה, בעדינות גאונית, ושוברת את האשליה הזאת מבפנים.
״מי כאלוהינו?״
פתאום, אחרי כל הביטחון, באה שאלה. לא שאלה של חולשה, לא שאלה של נסיגה, לא שאלה שמבטלת את ההכרזה הקודמת. זו שאלה שמצילה אותה. היא מחזירה לאדם את הענווה. היא מזכירה לו שהאמת שהוא נאחז בה גדולה ממנו, רחבה ממנו, עמוקה ממנו לאין שיעור. הוא יכול להאמין בכל לב, ועם זאת לדעת שהוא לא ממצה. הוא יכול לעמוד חזק, ועם זאת להרגיש שהוא עומד מול סוד.
וזה אולי אחד ההבדלים הדקים והיקרים ביותר בין אמונה ילדותית לאמונה בוגרת. אמונה ילדותית מבקשת עולם סגור, תשובות מהודקות, קירות בלי סדקים. היא מפחדת משאלות כי נדמה לה שכל שאלה היא איום. אמונה בוגרת נושמת אחרת. היא יודעת שהשאלה אינה בהכרח סימן לפירוק. לפעמים היא סימן ליראה. לפעמים דווקא השואל הוא מי שלוקח את האמת ברצינות גדולה יותר, מפני שהוא מסרב להסתפק בסיסמאות ומבקש לפגוש את הדבר עצמו.
יש יופי כמעט נוגע ללב בתנועה הזאת: קודם האדם מכריז, ואז הוא שואל. קודם הוא נעמד, ואז הוא מתרכך. קודם הוא אומר שיש לו כיוון, ואז הוא מודה שהוא לא הגיע לקצה הדרך. זהו חינוך עדין מאוד של הלב. לא להיות עיוור מתוך נאמנות, ולא להתפזר מתוך ספקנות. לא לסגור את הספר, ולא להניח אותו בצד. להמשיך לקרוא, להמשיך לחפש, להמשיך לדעת שהמילים האחרונות עוד לא נאמרו.
ואז בא השלב השלישי, ואיתו העומק מתגלה במלואו.
״אתה הוא אלוהינו.״
כאן התפילה כבר משתנה. עד עכשיו דיברנו עליו. הכרזנו עליו. שאלנו עליו. עכשיו פונים אליו. עכשיו כבר אין רק טענה ואין רק חקירה. יש מפגש. יש לשון נוכח. יש ״אתה״.
זהו רגע דק מאוד, כמעט אינטימי. כי יש הבדל עצום בין לדבר על אלוהים ובין לדבר אליו. אפשר לנהל חיים שלמים בעולם של רעיונות, עקרונות, ניסוחים, דיונים, הצהרות, ובכל זאת לא להגיע לרגע שבו הלב פונה באמת ואומר: אתה. המילה הקטנה הזאת, ״אתה״, משנה את כל האקלים. מרגע שהיא נאמרת, האמונה כבר אינה רק מחשבה על מציאות עליונה. היא קשר. היא יחס. היא עמידה פנים אל פנים, ככל שאדם מסוגל לעמוד.
יש בזה משהו שמזכיר את המרחק בין לומר ״יש אהבה בעולם״ ובין לפנות לאדם שאתה אוהב ולומר לו: אני אוהב אותך. המשפט הראשון נכון, אולי אפילו עמוק. אבל השני חי. הראשון שייך לתחום הרעיון. השני שייך לתחום הקשר. כך גם כאן. ״אין כאלוהינו״ הוא עולם של אמת. ״מי כאלוהינו״ הוא עולם של ענווה. ״אתה הוא אלוהינו״ הוא עולם של קרבה.
וכך מתברר שסדר התפילה איננו טעות ואיננו מקריות. הוא מהלך נפשי שלם. מהכרזה אל שאלה, מן שאלה אל פנייה, מן עמידה על עיקרון אל מפגש עם נוכחות. התפילה מוליכה את האדם ביד, כמעט כמו מחנך חכם שמכיר היטב את הסכנות האורבות בכל תחנה. אם תישאר רק עם ההכרזה, תקפא. אם תישאר רק עם השאלה, תאבד כיוון. אם לא תגיע בסוף אל ה״אתה״, הכול יישאר מופשט, מרוחק, קר.
ואולי זה הלקח היפה ביותר שהתפילה הזו מניחה לפנינו בכל בוקר מחדש: אמונה אינה מבקשת מאדם להפסיק לחשוב. היא גם לא מבקשת ממנו להפסיק להתחייב. היא מבקשת ממנו להחזיק בשתי הידיים את שני הקצוות, ולחיות ביניהם בלי לוותר על אף אחד מהם. להיות נאמן, ולשמור על ענווה. להאמין, ולהישאר שואל. לעמוד על האמת בכל הלב, ובו בזמן לזכור שהאמת תמיד גדולה יותר מכלי הלב שמחזיק אותה.
יש אנשים שחושבים ששאלה היא סדק באמונה. לפעמים ההפך הוא הנכון. לפעמים השאלה היא דווקא סימן לכך שהאדם מסרב להפוך את האמונה שלו לפסל. הוא מסרב לעבוד את הניסוח במקום את מי שהניסוח מנסה לרמוז אליו. הוא מסרב להתבלבל בין הידיעה שלו ובין האינסוף שהוא מבקש לעמוד מולו. השאלה, במובנה העמוק, היא לא תמיד חוסר יציבות. לפעמים היא נשימה. לפעמים היא יראת קודש.
ומנגד, גם ההכרזה נחוצה עד מאוד. מפני ששאלה בלי קרקע עלולה להפוך לרוח שנושבת לכל כיוון ואין לה בית. אפשר לשאול בלי סוף, להתלבט בלי סוף, לפרק בלי סוף, ובסוף להישאר בלי עמוד שדרה פנימי, בלי ברית, בלי מקום לעמוד עליו. לכן התפילה מתחילה דווקא בהכרזה. קודם כול תעמוד. קודם כול תאמר מהו הציר שעליו אתה מסובב את חייך. אחרי כן תשאל. אחרי כן תעמיק. אחרי כן תפתח חלונות.
ואז, כשהלב כבר עבר דרך האש הזאת, הוא יכול להגיע למילה הפשוטה והטהורה מכולן: אתה.
אולי זו כל תמציתה של אמונה בוגרת. לא ודאות קשיחה שסגרה את כל הדלתות, ולא ספק שאין בו בית. אמונה בוגרת היא אדם שעומד חזק, ובו בזמן יודע להרכין ראש. אדם שמכריז בלי יהירות, שואל בלי פחד, ופונה בלי מחיצה. אדם שיודע שגם אם ברור לו מאוד במה הוא מאמין, עדיין מותר לו להמשיך לחפש, להמשיך לשאול, להמשיך לחתור אל האמת, מפני שהאמת אינה מונחת בכיסו. היא תמיד גדולה ממנו, גבוהה ממנו, פתוחה לפניו כמו שמיים שאין להם קצה.
לכן התפילה הזאת אינה רק סדרת משפטים עתיקה. היא תזכורת יומית לאיך נראית נשמה בריאה. תעמוד חזק על מה שאתה מאמין. אל תתבייש להכריז. אל תפחד להתחייב. אבל באותה נשימה ממש, תשאיר מקום לסוד. תשאיר מקום לשאלה. תשאיר מקום לענווה. ואז, מתוך ההכרזה ומתוך השאלה, תעז גם לפנות: אתה.
כי בסופו של דבר, אמונה חיה באמת לא מסתיימת בידיעה. היא נפתחת ממנה.
