העיניים שרואות מתחת לחול

העיניים של המדינה
הם מצויידים בחושים שאינם מצויים אצל בני אדם אחרים, בזכות החושים האלה שהעניק להם הקב"ה הם מגלים מחבלים, מסוגלים להבחין במבריחים, מגלים מסתננים מייד לאחר חדירתם ואף מסוגלים לדעת על פי העקבות כמה מסתננים חדרו. הם אפילו יכולים לדעת באיזה בעל חיים השתמשו ומה היה משקל הסחורה על גבי הבהמה. אהרן גרנות וינון פוקס היו אורחי יחידת הגששים של צה"ל ליד גדר הגבול עם עזה. יש גם בדואים טובים

"הבט על החול, זוהי העקבה של המחבל שחדר לכאן, אני יכול לראות היטב, מדובר במחבל אחד שחדר לכאן, העקבות מוליכות לישוב הסמוך, הראה לי רס"ן איברהים מהווסלה, "לא נכון", התערב לפתע חברו רביה סואעד, "תסתכל כאן, הם היו שניים, הייתה כאן אפילו חבירה ביניהם, אולי קרבו זה לזה, אולי ביקשו זה מזה סיגריה או מים, נמשיך לעקוב אחריהם". ק"מ או שניים מאיתנו, כוחות צבא אחרים ביצעו 'חיתוך' משוער וניסו למצוא את המשך העקבות כדי להגיע אל המחבלים שחדרו. היו אלה שעות אחרי הצהרים, השמש צבעה בכתום עז את השטחים החוליים הסמוכים כל כך לרצועת עזה, אנחנו ראינו לפנינו רק את המדבר, רק חול וחול. דבוקת החיילים הלכה בצמוד אלינו, פניהם כבושות בקרקע, אחרינו עמדו לוחמים אחרים שגיבו אותנו. עין בלתי מיומנת אינה יכולה להבחין בחול בשום עקבות, אינה יודעת להבדיל בין עקבות המחבלים שחדרו לבין עקבותיהם של אנשים רגילים ועשרות עקבים של חמורים וגמלים, אבל עיניהם המיומנות של חיילי יחידת הגששים מבחינות היטב.
אנחנו צועדים במרץ, דבוקה של לוחמים, אין זמן, צריכים להספיק לגלות לפני שהחודרים את הגדר מעזה יגיעו למחוז חפצם - אחד מישובי הדרום ויבצעו שם את זממם. שקט מוחלט באזור, רק רעש הסוליות הרומסות את אבני הדרך נשמע במקום, צריך להיות שקטים ככל האפשר על מנת שהמחבלים לא יבינו שעלו עליהם ויטשטשו את העקבות.
"אנחנו רגילים לשטח אנחנו חיים איתו, יש בינינו חיילים הרועים את צאנם עד עצם היום הזה, אנחנו רגילים לראות גם בחושך, בעוד אתם רגילים לאור של חשמל, אנחנו חיים בחושך, האישונים שלנו לא התקלקלו הם רואים אחרת, וזה אחד הדברים המייחדים אותנו על פני היהודים ", נאום רס"ן איברהים
"המפקד, מטען", זועק אחד מהגששים הצעירים. זה עתה סיים את קורס הגששים, רק עתה הוא נקלט ביחידה וכבר הוא מגלה סימנים של גשש מצטיין. כולנו עוצרים בחרדה. הנשימות הכבדות נשמעות היטב בשקט של המדבר, מה עושים? חוליה מתקרבת אל הצינור הבולט במרחק, יתכן שזהו מטען שהטמינו המחבלים שאחריהם אנו דולקים, כדי לעכב את הכוח. מתח רב באוויר, יתכן שהמטען הזה יתפוצץ בכל רגע. החוליה מתקרבת בצעדים איטיים ומדודים אל המטען ומזהירה את שאר הלוחמים. סבך של חוטים מתגלה מהצינור. הגששים מיומנים גם בטיפול בסוגים כאלה של תקלות. אנחנו ממשיכים בדרך.
אלא שמתברר שסוג ההטעיות שהפעילו המחבלים הוא אינו קל. "פעמים רבות המחבלים עצמם הם גששים מיומנים שיעשו הכל על מנת להפריע לנו", מגדישים הלוחמים הבדואים. איום המטען סולק
לפתע הם עוצרים, "המחבלים טשטשו את העקבות", אומר לי רס"ן איברהים, שאגב היה מצטיין הרמטכ"ל ואף קיבל על כך פרס. "הגששים נאספים סביב העקבה המטושטשת, "הם עשו זאת לא בצורה מתוחכמת במיוחד, בעזרת ענף עץ אבל אנחנו יכולים לגבור על הטשטוש הזה בקלות", הם אומרים ומייד מגלים את העקבה הבאה. אנחנו ממשיכים לצעוד במרץ לעבר הישוב, בעוד כוחות אחרים כבר מוזעקים לגלות קרוב יותר לישוב את עקבות המחבלים. בתוך הישוב עצמו כבר הוכרז 'פרש תורכי', כלומר נוהל של חדירת מחבלים לישוב, התושבים מצטווים להישאר בבתיהם, על הדרכים מוטל עוצר, כוחות רבים מתפרסים ליד הישוב מנסים לעצור את החוליה שחדרה. אנחנו בתוך השטח מנסים להמשיך להתחקות על עקבותיהם".
# מהיכן אתם יודעים שמדובר בחוליית מחבלים אולי מדובר במסתננים?
איברהים: "אנחנו מסוגלים להבחין גם בין עקבות של בעלי חיים לעקבות של אדם. המיומנים שביננו יודעים להבחין האם ההברחה התבצעה על גמל או על חמור, האם הייתה זו סחורה רגילה או חומר נפץ וגם מה היה משקלו של חומר הנפץ. שים לב לעקבות, אלה הם עקבות של נעליים טובות, העקבות נראים בחול מאוד נעשו על ידי רגליים מאוד מהוססים. מחבל בדרכו לביצוע פיגוע הוא מאוד מהוסס הוא לא הולך בצורה נחרצת. לעומת זאת העקבות של המסתננים הם קטנים. לרוב הם הולכים יחפים בשביל להקשות עלינו. המבריחים בגבולות אומרים להם שכדאי להם להסיר את נעליהם. הם גם נמלטים ומאוד נחרצים בדרכם להבריח את הגבול, הם אינם מסוגלים להרשות לעצמם להיתפס. הם נרדפים ובחזרה מצפה להם גזר דין מוות. קשה מאוד לתפוס את העקבות שלהם, אבל פעם", הוא מספר, "הייתה חדירה בגדר בגבול מצרים, קראו לי ומייד זהיתי שמדובר במסתננים ולא אחד או שתיים אלא קבוצה גדולה והתחלנו ללכת בעקבותיהם. מייד גילינו אותם בקרבת מקום, זאת הייתה קבוצה של כ – 20 איש. נדיר למדי למצוא קבוצות בסדר גודל כזה", לעומת זאת לעיתים המחבלים הם מאוד מיומנים ומאוד מקצועיים בלהטעות את המחפשים אחריהם".
תנאי השטח הלכו ונעשו קשים, לא היה קל לגלות את העקבות ולהמשיך ללכת בעקבות החודרים. בשלב מסוים נעצרו העוקבים, תנאי השטח היו כאלה שאי אפשר היה לזהות עוד את העקבות.
"מה עושים"? נמלכו ביניהם הגששים
"המחבלים בדרך אין זמן לחשוב", זעק לעברם מפקדם, "במקרה כזה", הסביר איברהים לכולם, "אין די בלעקוב באופן רציף אחרי העקבות. יש להשאיר חייל שיעקוב אחרי העקבות באופן סדיר ולהקצות כוח שימהר את העיקוב, שהרי אין לנו זמן ובעל העקבות עלול לבצע את זממו. עלינו לשער לאיזה כיוון הם הלכו ולהגיע עד המקום שתנאי השטח בו טובים לזיהוי עקבות ושם להמשיך לחפש, לדבר הזה קוראים בלשון מקצועית 'חיתוך'.
אם לא שמעתם עד עכשיו שחולית מחבלים ניסתה להסתנן מגבול עזה לכיוון ישוב ישראלי ונתפסה על ידי כוחות הביטחון, זה לא בגלל שלא שמעתם חדשות אלא בגלל העובדה שאנחנו לא היינו עדים למקרה אמת אלא התלווינו לתרגיל של יחידת הגששים שנערך אי שם בדרום ליד גדר ההפרדה של עזה. אחת לחצי שנה נאספים כל גששי הצבא מכל רחבי הגבולות לתרגילים אימונים וחידוד החושים. מספר ימים נמשכים האימונים, הצוות התלווה ליום אימונים אחד שנערך סמוך מאוד לגדר הגבול בעזה, שבו תרגלו הלוחמים ביום של חוליית מחבלים החודרת מהגדר בעזה וחותרת להגיע לאחד הישובים בדרום. הלוחמים אמורים לעלות על עקבות המחבלים. כשעתיים קודם לכן, הלכו חלק מלוחמי היחידה מגדר הגבול המדומה לעבר הישוב המדומה והותירו אחריהם עקבות. אלא שה'מחבלים' שהם בעצמם גששים, נקטו בכל שיטה של הטעיה, טשטוש עקבות ועוד על מנת לאמן את הגששים כולל 'הטמנת' 'מטעני חבלה' מדומים. חלק מהמתאמנים הם גששים חדשים שזה עתה הצטרפו ליחידות מבית הספר לגששים של הצבא שזה להם האימון הראשון. חלק מהם גששים ותיקים המדריכים את החדשים.
קרני השמש האחרונות שקעו להן, חושך ועלטה יורדים על הארץ, כאן, במדבר יש למעבר הזה מיום לילה קסם מיוחד משלו. האימון פסק שכן יש לאמן את הגששים לראות עקבות גם בלילה. לילה יש כללים משלו. בינתיים מוכרזת הפסקה. והגשש נשאר בדואי הרגיל לשטח וחי איתו. הלוחמים מקוששים זרדים ומעלים מדורה. בשעת מרדף אמת הם לא יעשו את זה, אבל כאן מותר להרתיח קפה תורכי שחור ומר, להצית סיגריה ולספר סיפורי לוחמים. מלק אל אטראש משבט אל אטראש הוא בדואי מ'הפזורה' כלומר מהשטח, לא אחד שגר באחד מישובי הבדואים אלא אחד שעד היום חי בשבט בתוך אוהל ורועה את צאנו. אבל זה רק בחופשות. בחיי היום יום הוא העיניים של המדינה. ליד המדורה המרצדת כשאנו לוגמים כוס קפה מהביל, מספר לי מלק את אחד הסיפורים המאפיינים את היחידה הזאת.
"אנחנו חייבים לחדד את חוש ההתמצאות שלנו", אומר מלק, "רק כך אנחנו יכולים למנוע גניבת צאן, גמלים, עבורינו הגששות היא ממש כלי של פרנסה. במקרה של גניבת צאן אנחנו יודעים מי מבין בני השבטים האחרים גנב לנו את הצאן או הרכוש, הגששות הזאת היא ממש כלי לחיים עבורנו לכן אנחנו חייבים לפתח את החוש הזה אצלנו כדי לדעת לזהות מראש מעשים פליליים, כל מיני תופעות ולנסות לתת להם תשובה".
אנחנו לא רק מסתמכים על עקבות, מגלה מלק, "אלא גם על דברים אחרים המתחרשים בשטח שאנחנו יודעים לפיהם לזהות דברים שאחרים לא יודעים. אנחנו תמיד נדע להבחין על פי סימני העקבות האם בעל העקבות הוא גנב, מבריח סחורה, או מחבל. שלא לדבר על חוש הראיה שלנו שהוא מפותח יותר"
"יום אחד בצעתי 'פתיחת ציר' (כינוי לנסיעה הראשונה של כוח צה"ל לאורך הגזרה שעליה הם מגינים, סמוך לגבול הטשטוש, מטרת הסיור לוודא באור יום שלא היו חדירות של מחבלים או מסתננים במשך הלילה. מאחר ובמהלך פעילות כזאת יכול האויב שכן חדר להפתיע בירי, מלווה הסיור בכוח מוגבר של לוחמים, פתיחת ציר נחשבת לפעילות מסוכנת יותר מהפעילות השגרתית של ההגנה על הגבולות) והנה אני מגלה יחד עם החיילים עקבות ליד הגבול", הוא מספר "מישהו אחר לא היה מגלה את העקבות האלה, אבל אני חי את השטח והבנתי שאנחנו בבעיה". מלק עידכן את המפקד בשטח שבהתחלה הוא נטה לזלזל בממצא של מלק, אולם ככל שעקבה אחרי הממצאים, הבינה הפלוגה שעיני הנץ של מלק לא איכזבו, העקבות הלכו ונעשו ברורות יותר ויותר. מפקד הפלוגה עידכן מייד את מפקד הגדוד וזה עידכן גם את הדרגים הגבוהים יותר - מפקדי החטיבה והאוגדה שהחליטו כי חייבים לבדוק מייד את פשר העקבות. אלה הזעיקו למקום את קצין הגששים של החטיבה רס"ן איברהים.
"הייתי באמצע דיון בפיקוד", מספר רס"ן איברהים, "לפתע נקראתי בדחיפות אל הטלפון על הקו היה מפקד האגדה שהורה לי להגיע מייד לשטח. הרגעתי אותו ואמרתי לו שאנחנו נתפוס את המסתנן, לא ידענו כיוונים לא ידענו דבר. מלק בינתיים לא עזב את השטח אלא המשיך לעקוב אחרי העקבות.
ככל שעקב אחרי העקבות גילה מלק כי יש לו עסק עם מקצוען המנסה, בכל דרך אפשרית לטשטש עקבות ואז גם עלה החשד כי אכן במדובר במחבל שבא למטרות פיגוע ולא במסתנן ואפילו לא במבריח אלא במחבל מקצועי ורב תעלולים שחייבים לתפוס אותו ומייד.
אחת מהשיטות להעלים עקבות היא להשתמש בענפי עצים, להגיע למקום שאליו נשרו ענפים ולעלות עליהם, לקפוץ מענף לענף ולהשאיר עקבות במקומות רבים וכך 'לעבוד' על הגשש שאינו יודע היכן להתחיל לחפש. "ברגע שנתקלנו בצורה כזאת של עבודה, הבנו שלפנינו מישהו מאוד מקצועי שבא במטרה מאוד מוגדרת ואין מדובר במבריח סתמי או במסתנן אלא במישהו שהיו לו מטרות מאוד רעות ולשם ביצועם הוא למד והתאמן זמן רב", מספר איברהים. המפקדים החלו להילחץ. הם רצו למצוא את המסתנן בכל מחיר. כל האזור עלה לדרגת כוננות גבוהה מאוד. בינתיים ירדה החשכה, "המחבל נמצא במקום הזה אין סיכוי שהוא יצא מהאזור", קבע איברהים, הוא היה מפסיק מומחה על מנת לומר זאת. מתברר כי המחבל נוכח לדעת כי הכוח נמצא בעקבותיו, הוא החליט להעלים עקבות ולהתחבא. הוא כרה לעצמו שוחה בין העצים, העלים עקבות והתחבא בתוך השוחה בתקווה שהגששים לא ימצאוהו.
עד אור הבוקר הוא יהיה בידינו", הבטיח איברהים שהיה משוכנע שהמחבל לא עזב את המקום והוא צדק. בכל האזור הוכרזה בינתיים כוננות גבוהה, שכן היה חשש כי המחבל כן עזב את השטח והוא מסתובב חופשי באזור גבול הדרום. עם אור הבוקר, התחדשו החיפושים. איברהים קבע כי יש לרכז את החיפושים ברדיוס שבו נמצאה ההטעיה מתוך ידיעה ברורה שהמחבל לא עזב את המקום. "סרקתי את כל השטח", מספר איברהים, "ולפתע בין העצים זיהיתי בוודאות את עיניו הנוצצות. חיש מהר הוצאנו אותו מתוך השוחה". הוא משחזר.
לכוחות הביטחון התברר כי המחבל הזה שהיה בעל כוונות לפגע בארץ עשה דרך ארוכה על מנת להגיע מעזה לכיוון ישראל. הוא שילם סכום כסף ניכר למבריח במנהרות שנכרו בין עזה למצרים על מנת שיבריחוהו מעזה למצרים, ההנחה הייתה שהגבול הדרומי ממצרים לישראל הוא חדיר יותר, וזאת אכן הנחה נכונה שכן לכאורה זהו גבול של שלום. הוא הגיע לאל עריש במצרים ומשם ניסה לחדור את הגבול הדרומי. לפני צאתו למשימה הוא למד ממפעיליו את כל שיטות הטשטוש. היה ברור כי יעלו על העובדה שמישהו חדר מבעד לגדר. המשימה הייתה להגיע לשטח ישראל, לחדור שם לאחד מתאי החמאס ולהיות משוגר למשימת התאבדות. תפיסתו של המחבל לבד ממה שהיא מנעה נזק כבד היא חשפה שיטה חדשה של מחבלים החודרים מעזה לישראל דרך המנהרות של אל עריש.
זהו רק סיפור אחד מתוך רבים. מידי יום מגלים הגששים חודרים רבים לתחומי ישראל, חלק מהם הם מסתננים, חלק מהם מבריחי סחורה אבל חלק מהם הם מחבלים של ממש. לא כל המקרים שבהם סיקלה היחידה מקרה של חדירת מחבלים, מותר עדיין בפרסום. רוב רובם של סיפורי היחידה אסור בפרסום. הגששים הם אלה התופסים בגבול את המסתננים, הם אלה המוסרים אותם למשטרת ההגירה כדי שתחליט מה יהיה גורלם.
"האמת היא שגשש טוב צריך להיות מסוגל לגלות עקבות גם ללא סימני עקבות, כף רגל או נעל. גשש טוב יגלה גם עקבות של אדם הנושא על ביו אדם נוסף כדי להערים על המחפש", סיפרו הלוחמים הבדואים. "בדרך כלל הם עושים זאת כדי להטעות אותנו. הם נושאים את האנשים על גביהם ומשמיטים אותם במקום שבו קשה לגלות את העקבות וחוזרים למקום שממנו באו. יש אפשרויות רבות להערים על הגשש. היו חודרים שקבעו בסוליות הנעליים דפוסי עקבות של בעלי חיים כמו סוגים וחמורים. יש חודרים שמבצעים הליכה אחרונית על מנת להטעות, אנחנו מגלים זאת בעזרת כווני העקבות לפעמים המחבלים מחליפים מפעם לפעם את זוגות הנעליים כדי לבלבל אותנו צריך לקחת בחשבון את כל האפשרויות האלה וצריך לדעת שלעיתים המחבל או הנמלט הוא גשש לא פחות טוב מאלה שמחפשים אותו והוא מכיר את כל סוגי הערמות כדי לבלבל אותנו. הם ינצלו כל הזדמנות כדי להטעות ולבלבל. גם כשהם מרגישים שאפסו סיכוייהם עד הרגע האחרון הם ינסו להטעות את הגששים. הם ישליכו חפצים שונים, ינועו במעגלים, ינועו בסיבובים מה שגורם לכך שהרודף עצמו יטשטש את עקבותיו דבר המעניק לחודר שהות נוספת להתחמק, אלא הם רק חלק מהשיטות.
אל"מ יוסי חדד הוא מפקד יחידת הגששים המפקח כמובן גם על התרגיל. הוא גאה בגששיו הבדואים כמו אב הגאה בילדיו. את שילובם של הבדואים בצה"ל הוא רואה פרויקט לאומי, "אי אפשר לגלות מחבלים ללא העיניים של הגששים הבדואים", הוא אומר לנו תוך כדי נהיגת ג'יפ הסופה שלו בין הדיונות שבהם מתנהל התרגיל, "אנחנו רואים גם הבדל בכושר בין הבדואים העירונים לבין אלה שעדיין נמצאים בשטח", הוא אומר. "הבדואים משרתית בצבא היהודי עוד מקום המדינה", הוא מספר, "הם אינם חייבי גיוס כמו הצ'רקסים והדרוזים, השרות שלהם הוא התנדבותי בלבד. צורת ההתגייסות שלהם היא 'חבר מביא חבר', החייל הבדואי המשרת בצבא ומשולב לאחר מכן באזרחות הוא למעשה השגריר הטוב ביותר שלנו", אומר אל"מ יוסי, כל השרות נעשה במסגרת גדוד הסיוע הבדואי. חלק מהלוחמים מפוזרים בעוטף עזה, קבוצה נוספת פרוסה לאורך רמת הגולן. יחד עם כל הראיה המירחבית המתבצעת כל העת הרי שאין תחליף לעיניים של הבדואי. לא פעם הם תפסו חולית של מחבלים בדרכם לבצע פיגוע בישראל.
1100 חיילים בדואים משרתים כיום בצה"ל. יחידה הייחודית הזו מורכבת ממאות חיילים, נגדים וקצינים מ-25 שבטים בדואים שונים, מהעיר ומהכפר.במסגרת תפקידם מסייעים הגששים בגבול מצרים-ירדן ורצועת עזה במניעת חדירות והברחות לתוך שטח מדינת ישראל. לא פעם מנעו חיילי היחידה חדירת מחבל בדרכו לבצע פיגוע.
יחידת הגששים של צה"ל, בדואים ברובם, מסתמכים על חושי ראייה מחודדים, חוש שמיעה בריא ונשק- ומסיירים בגבולות ישראל בחיפושים בלתי פוסקים אחר מחבלים, מבריחים ומסתננים. עם כל הטכנולוגיה שמוטמעת בצה"ל- GPS, מערכות שליטה ובקרה, מצלמות, מערכות אינפרא-אדום ולוויינים- עדיין, גם בשנות ה- 2000, אין תחליף לחושיו המחודדים של גשש בדואי, שמבצע פתיחה של ציר או גדר מערכת.
יחידת הגששים פועלת מהגבול הצפוני עד הגבול הדרומי של מדינת ישראל. רוב חיילי היחידה הם בדואים. החיילים עוברים קורס גישוש בבית הספר לגששים, ומשם נשלחים ליחידות בכל רחבי הארץ. חיילי היחידה מסייעים לכוחות הבט"ש במניעת פעילות חבלניות עוינות, במיוחד בגבול הצפון ובגבול רצועת עזה. פעמים רבות, חיילי יחידת הגששים מנעה את חדירתו של מחבל מתאבד לתוך שטח ישראל- בעזרת גילוי מוקדם של עקבות.
רוב המתגייסים ליחידה זו הינם צעירים בדואים. מקצוע הגששות הינו מקצוע ייחודי שאמנם לומדים אותו בבתי ספר לגששות, אולם יש צורך בכישורים טבעיים- חושים מחודדים, שקט נפשי, יכולת התמצאות במרחב ועוד- כישורים העוברים מדור לדור במגזר הבדואי.
יחידת הגששים מורכבת מכמה מאות חיילים המגיעים מכ- 25 שבטים בדואים שונים, רובם מאזור הדרום. הגששים נזקקים לכל החושים והמיומנויות שלהם- ראייה, שמיעה, התמצאות, שדאות ועוד- על מנת לאתר את החוצים את השבילים ודרכי הטשטוש. מלבד חושים מחודדים, הגשש חייב להיות בעל כוח-רצון, נחישות, עקשנות ולהיות לוחם קרבי- מדובר על תפקיד סיזיפי ושוחק, עם אחריות עצומה.
בבית הספר לגששות, לומדים הגששים הצעירים להכיר את השטחים השונים במדינה, נבחנים בביצוע מרדפים לאורך ק"מ בכל תנאי מזג האוויר ביום ובלילה, שימוש באמצעים מיוחדים ביום ובלילה, שילוב ושתוף פעולה עם יחידות שונות בצה"ל, ולומדים ושוקדים על הוראות בטיחות ותחקירי אירוע של אירועי חדירות קודמים.
היחידה הוקמה בשנת 1970, ובמשך שנותיה מצאו את מותם 16 גששים. עם קום היחידה, היא נפרסה באזור הנגב, הערבה וסיני והכילה 5 פלוגות. כיום, מכילה היחידה כמה מאות חיילים, ומכילה כמה תוכניות ופרויקטים בתחום החינוך, בין היתר- פרויקט במסגרתו החיילים עוברים השלמת 12 שנות לימוד, ומשולבים לאחר שחרורם מצה"ל בלימודים אקדמיים באוניברסיטת בן-גוריון שבנגב.
בשנת 2002, קיבלה יחידת הגששים את צל"ש אלוף פיקוד הדרום, האלוף דורון אלמוג, על הצטיינות בלחימה ברצועת עזה. בשנת 2005 נעשה עבודת מטה בכיוון של סגירת היחידה, אולם לאחר דין ודברים, יחידת הגששים המשיכה את פעילותה בשל צורך ממשי בגששים בצה"ל, בדגש על פיקוד הדרום.
טירונות הגששים נמשכת 12 שבועות, בבית הספר לגששים בבא"פ (בסיס אימון פיקודי) דרום, ולאחריו עוברים החיילים קורס בן 6 שבועות. חלק מהגששים, שמוכשרים כלוחמים ברמת רובאי 05, יוצאים בתום הטירונות לקורס מ"כים בבית הספר לחי"ר.
מעניין לשמוע את התנאים שלהם זוכים החיילים הבדואים (שאינם חייבי גיוס אלא מתגייסים בהתנדבות צריך לומר) לעומת מגבילו החייל החרדי: החייל הבדואי מתחיל לקבל משכורת של התחלתית של 3000 ₪ מרגע היותו מאורס (בחור חרדי מתחיל לקבל משכורת דומה רק בעת ההמתנה לצאצא ראשון החל מהחודש החמישי )
"אני אעשה כל מאמץ שהמדינה תראה לבדואי שמשתלם לו לשרת, ביתו של בדואי המשרת בצבא לא יהרס", אומר אל"מ חדד המספר לנו על בתים רבים שנבנו באופן בלתי חוקי אך הולבנו כשהתברר שהמתגורר בהם התנדב לשרת בצה"ל (לרס"ן רועי קליין ולאלירז פרץ הי"ד שמסרו נפשם על קידוש ה' תוך מסירות נפש עילאית, לא היה אל"מ שימנע בהל פיו את הריסת בתיהם ורק עתירה לבג"ץ ועבודה מאוד מאומצת מנעה זאת). "אנחנו נשקיע בו לימוד השכלה מייד עם סיום שירותו הצבאי", ממשיך אל"מ חדד למנות את מעלותיהם של הבדואים בשרות הצה"לי, ולאחר מכן הוא יוכל לצאת ללמוד את המקצועות ולהשתלב בהם", מאמין אל"מ חדד המעיד על עצמו כי הוא מבלה יותר עם הבדואים מאשר עם בני משפחתו. יוסי חדד מספר על נהגו, בחור נבער מדעת שגילה באחד מכפרי הבדואים, אך מבט מקצועי גילה כי הבחור היה עם פוטנציאל. "לקחתי אותו כפרויקט", מספר אל"מ יוסי חדד, הוא גוייס לצבא, הפך לנהגו האישי של אל"מ חדד, תוך כדי כך שלח אותו מפקדו להשלים לימודים בסיסיים, לאחר מכן עבר הנהג הצעיר סדרה של אימונים צבאיים, הפך לחייל קרבי, עבר קורס קצינים שעשה אותו לקצין שהתקדם מהר מאוד בסולם הפיקודי. הוא אף עבר הכשרה בבית הספר לפיקוד ומטה של צה"ל וכיום משרת כמפקד גדוד נחשב ומוערך במסגרת הצבא.
"אתה צריך להבין", אומר אל"מ חדד, "שחייל בדואי המשרת בצבא, רבים מחבריו ובני משפחתו רואים בו כבוגד המשתף פעולה עם האויב, זה הרבה יותר חמור מאשר משפחה חרדית המחשיבה את בנה שהלך לצבא כמתקלקל, כאן מדובר בבוגד של ממש ההולך לשתף פעולה עם האויב, עלינו להפוך אותם מאויבים לאוהבים, יש בהם פוטנציאל אדיר שחייבים להשקיע בו.
הרהורים נוגים חולפים בנו כשאנו נפרדים מהלוחמים של יחידת הגששים. גששים בדואים המוסרים את כל אשר להם למען היהודים ומגלים עבורם את אחיהם המוסלמים הבאים לפגע בישובים יהודים. אם תרצו בתוך היחידה הזאת שנחשפה בפנינו תלוי כל הקונפליקט של המזרח התיכון.