הכי קל לענות על השאלה הזו בכעס. "אתה לא צריך להבין - אתה צריך לקיים." "השאלות האלה מסוכנות." "מי ששואל למה כבר חצי דרכו בחוץ." שמעתי את התשובות האלה. וידעתי כל פעם מחדש שהן לא רק שגויות, הן הרסניות. כי נער שסוגרים לו את הפה כשהוא שואל למה לא נעשה צייתן יותר. הוא נעשה חשדן יותר. ובשקט, הוא מתחיל לחפש תשובות במקומות אחרים.

ובכן, הרמב"ם לא פחד מהשאלה

מי שחושב שטעמי המצוות הם המצאה מודרנית של אנשים שרוצים "להקל" לא קרא את הרמב"ם. הרמב"ם, גדול פוסקי ישראל לדורותיו, מקדיש חלק ניכר ממורה הנבוכים לשאלה אחת: מדוע ציוה הקב"ה מה שציוה? והוא כותב בפירוש שכל מצווה ומצווה יש לה טעם, ושהשכל האנושי לו היה מחפש יכול למצוא אותו. "אין בתורה דבר שאין לו טעם," כותב הרמב"ם, "ואדם שאינו יודע את הטעם — אינו חסר בקיום, אבל הוא חסר בהבנה."

הרמב"ם לא חשש שהסבר יחליש את המצווה. להיפך - הוא האמין שהבנה עמוקה יותר של הטעם מביאה לקיום עמוק יותר, לאהבה אמיתית ולא לציות עיוור. "אַהֲבַת ה' זו היא התכלית," הוא כותב, "וְאֵין אַהֲבָה בְּלֹא הַכָּרָה."

ריה"ל: המצוות כשפת אהבה

הכוזרי של רבי יהודה הלוי פותח אצלי תמיד עולם אחר לגמרי. ריה"ל אינו מסביר את המצוות כחוקים הוא מציגן כשפה. שפה שדרכה האדם מדבר עם בוראו, ושדרכה הבורא מדבר עם האדם. כשם שאוהבים לומדים את שפת אהבתם ילד לומד את שפת הוריו, בני זוג לומדים את שפת הקשר ביניהם כך עם ישראל קיבל שפה ייחודית ומדויקת שאין לה תחליף.

לפי ריה"ל, השאלה "למה מצווה זו?" אינה שאלה מרדנית, היא שאלתו של אוהב שרוצה להבין את שפת אהבתו לעומק. ומי שאינו שואל אינו אוהב יותר, הוא פשוט שואל פחות. וזה לא מצב שצריך לשאוף אליו.

המהר"ל: הצורה הפנימית

המהר"ל מפראג מוסיף ממד שלישי שלא תמיד זוכה לתשומת לב. לפי המהר"ל, המצוות אינן רק חוקים חיצוניים שנכפים על האדם הן הצורה הפנימית של הנשמה היהודית. כשיהודי מניח תפילין הוא לא "מקיים פקודה," הוא מממש את מה שהוא. כשהוא שומר שבת הוא לא "נמנע ממלאכה," הוא מגלה את מהותו העמוקה ביותר, את הצלם האלוהי שבתוכו.

ולכן, כותב המהר"ל, יהודי שמקיים מצוות בלא להבין את משמעותן הפנימית דומה לאדם שחי את חייו מבחוץ, שנושם אוויר אבל אינו יודע שהוא נושם. הוא חי אך לא בשלמות.

הרב קוק: הדור הזה דורש תשובות

הרב קוק שראה את הדורות הבאים ביתר בהירות מרוב בני זמנו כתב את הדברים הנוקבים ביותר בנושא זה. באורות הקודש ובמקומות רבים אחרים הוא אומר שהדור המחפש הדור שהתחיל לשאול שאלות, שיצא מן הגטו אל האור הגדול של המודרנה הוא דור שאי אפשר לענות לו בסמכות בלבד. הוא דור שנפשו רחבה מידי, חיפושיו עמוקים מידי, ואם לא נותנים לו תורה שמדברת אל שכלו ואל לבו הוא ימצא משהו אחר שידבר אליו.

הרב קוק לא ראה בשאלות "סכנה לאמונה" הוא ראה בהן את האמונה עצמה בהתפתחותה. אמונה שאינה מסוגלת להתמודד עם שאלות אינה אמונה בשלה, היא אמונה שברירית, שכל רוח קלה מאיימת עליה. ואמונה שמסוגלת לשאול ולהשיב היא האמונה שתחזיק דורות.

אני לא כותב את הדברים האלה כתיאוריה. אני כותב אותם אחרי עשרות שנים שבהן פגשתי אנשים צעירים ופחות צעירים, חיילים בודדים שאירחתי בביתי לשבת, תלמידים, הורים, אנשים בשאלה ורבים מהם סיפרו לי את אותה סיפור בגרסאות שונות: "הייתי דתי, ואז שאלתי, ולא ענו לי, ואז הפסקתי" לא הפסיקו בגלל שהמצוות קשות. הפסיקו בגלל שאיש לא כיבד אותם מספיק כדי לענות להם באמת.

וכשאני פוגש את הצד השני - אנשים שחזרו, שהתחזקו, שמצאו את דרכם חזרה כמעט תמיד יש שם רגע אחד שבו מישהו ישב איתם ואמר: "בוא נחשוב על זה יחד. בוא נבין מה המצווה הזו אומרת, מה היא עושה לנפש, מה החיים עם המצווה הזו נראים מבפנים." לא הוכחה. לא כפייה. הסבר עם כבוד ועם אהבה.

הספר שנולד מתוך הצורך הזה

"מה הטעם - סוד הקסם של המצוות" נולד מתוך השאלות האלה ומתוך אמונה עמוקה שהדור הזה לא צריך פחות תורה, הוא צריך יותר תורה, תורה שמדברת אליו. הספר עובר מצווה אחר מצווה, שאלה אחר שאלה, ומנסה לעשות מה שהרמב"ם, ריה"ל, המהר"ל הרב קוק עשו בדורותיהם לפתוח את הפנים הפנימיות של קיום המצוות, לגלות שמאחורי כל מצווה מסתתר עולם שלם של חוכמה אלוהית, של פסיכולוגיה עמוקה, של בינת אנוש שנכתבה לפני אלפי שנים ועדיין מדויקת כאילו נכתבה אתמול.

זה אינו ספר של "הקלות" זה ספר של עומק. כי אני מאמין שהדור הזה שמגיע עם שאלות קשות, עם חשיבה ביקורתית, עם ניסיון חיים רחב ראוי לתשובות עמוקות. לא לנוסחאות. לא ל"כי כך צוה ה'" בלבד. לתורה חיה, נושמת, מסבירה תורה שמחזיקה את המבחן של האדם השואל באמת.