בתחילה היה נדמה שיש ריח חדש באוויר של קהיר.
לא ריח האבק הישן שעלה מן הכבישים, לא עשן המכוניות שנדבק למרפסות הבתים כמו שכבת עייפות אפורה, לא הריח הכבד של עיר גדולה שחיה על גדות נילוס עתיק ומביטה בכל שליטיה במבט סבלני, כמעט עייף. בינואר 2011 נדמה היה, לרגע קצר ומסחרר, שמשהו אחר נכנס אל האוויר: ריח של נעורים, של חירות, של אנשים צעירים שמגלים כי הפחד אינו גזירת גורל, כי הרחוב אינו רק מקום שעוברים בו בדרך לעבודה, כי הכיכר יכולה להפוך פתאום ללב פועם של עם שלם.
כיכר תחריר התמלאה באנשים שדיברו על חופש.
צעירים, סטודנטים, אנשי מעמד ביניים, עיתונאים, נשים וגברים שהעזו להרים את הראש אחרי שלושים שנות מובארק ולומר בקול את מה שלחשו במשך שנים מאחורי דלתות סגורות: אנחנו רוצים חיים אחרים. יותר זכויות. יותר כבוד. יותר פרנסה. יותר נשימה. בעיני יצחק לבנון, שעקב אחר המהפכה מתוך לב קהיר ומתוך תפקידו כשגריר ישראל במצרים, הרגע הראשון הזה היה אמיתי. הוא לא נולד משנאה. הוא נולד מתקווה. המהפכה החלה, כהגדרתו, בידי “צעירים ליברלים פטריוטים” שרצו שינוי אמיתי במצרים.
והעולם אהב את התמונה הזאת.
כמה קל לאהוב מהפכות בתחילתן.
המצלמות אוהבות פנים צעירות. הן אוהבות שלטים באנגלית, סיסמאות של חירות, כיכר עמוסה בדגלים, נשים מחייכות, גברים מטפסים על עמודי תאורה, רגע שבו היסטוריה נראית כאילו היא מתרחשת בשידור חי ומתקדמת, סוף סוף, לכיוון הנכון. קראו לזה “האביב הערבי”, שם רך, ירוק, כמעט פיוטי. אביב — מילה של פריחה, של חלונות נפתחים, של עצים שחוזרים לנשום אחרי חורף ארוך.
אך במזרח התיכון, גם האביב יודע להקפיא.
ולבנון, שידע לקרוא ערבית לא רק בשפה כי אם בנפש, הרגיש כיצד מתחת לקריאות החירות מתחיל לזוז זרם אחר. כהה יותר. כבד יותר. מוכר מדי. אותו רחוב שדרש חופש מן השלטון, התחיל להפנות את חמתו אל ישראל. פתאום המהפכה, שביקשה להוריד את מובארק, מצאה לעצמה יעד נוסף: הסכם השלום. השגרירות. הדגל. “האויב הציוני”.
איך קורה דבר כזה?
איך חלום של חופש הופך לצעקת שנאה?
אולי מפני שברחוב רעב, פגוע, מושפל ורווי שנים של תעמולה, קל יותר לשנוא מישהו מבחוץ מאשר לבנות בית מבפנים. קל יותר לקרוע דגל מאשר לכתוב חוקה. קל יותר לצעוק נגד ישראל מאשר להסכים בינך לבין עצמך איזו מצרים אתה רוצה להקים אחרי נפילת הפרעה המודרני. המהפכה הוציאה את האנשים אל הרחוב, אך היא לא נתנה להם מצפן. וכאשר עם שלם יוצא לרחוב בלי מצפן, מי שמגיע מאורגן יותר, ממושמע יותר, עמוק יותר בתוך השכונות והמסגדים — הוא זה שמתחיל להוביל.
בתחילת הדרך, הליברלים היו הפנים של המהפכה.
כעבור חודשים ספורים, האחים המוסלמים היו השרירים שלה.
לבנון ראה את זה בעיניים קודרות: “האביב” נשדד. לא במכה אחת, לא בהכרזה דרמטית, כי אם בהשתלטות איטית, מסודרת, כמעט טבעית, של הכוח המאורגן ביותר במצרים. הליברלים רצו חירות, אך לא הייתה להם הנהגה עמוקה. לא היה להם מנגנון. לא הייתה להם תשתית שנים בשכונות, במסגדים, באגודות צדקה, בלבבות של אנשים פשוטים. האחים המוסלמים היו שם מזמן. הם חיכו לרגע שבו הדלת תיפתח. וכשהיא נפתחה — הם נכנסו.
הצבא, שנדרש להחזיק את המדינה אחרי נפילת מובארק, ביצע בעיני לבנון טעות היסטורית: הוא איפשר הקמת מפלגות בעלות אופי דתי, בניגוד למסורת מצרית שנזהרה מערבוב גלוי מדי של דת ושלטון. כדי לשמור על הפסיפס הפנימי, כדי לא להסתבך, כדי לעבור את הרגע בשלום, נפתח השער בפני האחים המוסלמים והסלאפים. בתי הסוהר נפתחו. אסירים יצאו. גם רוצחי סאדאת שבו אל המרחב הציבורי. הדברים שנדחקו שנים לשוליים קיבלו פתאום במה, מיקרופון, מפלגה, המון.
ושם, בתוך הוואקום הזה, התחיל החורף.
כי הרחוב המצרי לא נעשה דתי ביום אחד. הוא לא התעורר בבוקר ושכח את תחריר. מה שקרה היה עמוק יותר: התקווה הליברלית התגלתה כרכה מדי מול הארגון הדתי. הצעירים ידעו להפיל שלטון, אך לא ידעו בהכרח להקים מדינה. הם ידעו לצעוק “חירות”, אך מי שידע להקים מטות, להפעיל פעילים, לשלוח אנשים לקלפיות, לדבר בשפת המסגד והכפר, היה האסלאם הפוליטי.
והסלאפים — הם היו ההפתעה הגדולה.
עד אז, רבים במערכת המדינית הישראלית והמערבית דיברו בעיקר על האחים המוסלמים. אותם הכירו. אותם למדו. אותם פחדו או ניסו להבין. אך הסלאפים הופיעו ככוח נוקשה, חד, בלתי מתפשר, כזה שאינו רוצה רק שינוי פוליטי, כי אם חזרה אל אורח חיים מוסלמי קדום, מחמיר, נטול פשרות עם המודרנה. לפתע אי אפשר היה לדבר על עתידה של מצרים בלי לדבר גם איתם, או לפחות בלי לחשוש ממה שהם מייצגים.
ובעיני ישראל, השינוי הזה היה מפחיד במיוחד.
ישראל ידעה להתמודד עם מובארק. לא אהבה אותו, לא סמכה עליו בעיניים עצומות, לא חשבה שהשלום איתו הפך לאהבה בין עמים, אך ידעה את גבולות המגרש. מובארק היה איש של יציבות. שלום קר, קפוא, לא אהוד ברחוב, אך יציב. היו ערוצים. היו שיחות. היו אינטרסים ביטחוניים. היו קווים אדומים. הייתה מערכת שאפשר היה לקרוא.
הרחוב המצרי, לעומת זאת, היה ים.
והים אינו חותם על הסכמים.
הוא עולה.
הוא נסוג.
הוא סוחף.
הוא מטביע.
כאשר אלפי מצרים משולהבים התכנסו בכיכר תחריר במסגרת “יום הזעם”, נשאו שלטים וקראו קריאות נגד “האויב הציוני”, לבנון כבר הבין שהסכנה אינה תיאוריה. זו לא הייתה עוד עוינות כללית מהסוג שדיפלומטים ישראלים הכירו היטב במדינות ערב. זו הייתה אנרגיה ברחוב. זו הייתה המהפכה עצמה, או לפחות חלק ממנה, שמתחילה להלביש על ישראל את תפקיד השעיר לעזאזל.
הפחד הישראלי נולד בדיוק בנקודה הזאת.
לא מפני שמצרים ביטלה את ההסכם. לא מפני שצבאה חצה את סיני בדרך למלחמה. לא מפני שהוכרז ניתוק רשמי. הפחד היה עמוק יותר, כמעט חמקמק: מה יקרה אם הרחוב יכריח את השלטון החדש לשנות כיוון? מה יקרה אם מי שיגיעו לבחירות יגלו שהדרך הקלה לזכות בלב ההמון עוברת דרך שנאה לישראל? מה יקרה אם הסכם השלום, שנשמר במשך עשרות שנים על ידי נשיאים, גנרלים ומנגנוני ביטחון, יעמוד פתאום למשפט אצל ציבור שחונך לראות בו חרפה?
היו ימים שבהם שלום עם מצרים נראה כמו קיר בטון.
פתאום הוא נראה כמו זכוכית.
חזקה במבט ראשון, שבירה כאשר האבן הראשונה נזרקת.
מביתו בהרצליה, אחרי שכבר עזב את תפקידו, הביט לבנון אל מצרים ורוחו הייתה עגומה. “שמי קהיר קודרים”, אמר. “העננים ממש שחורים.” זו לא הייתה רק מליצה של דיפלומט שמכיר את הספרות הערבית ואוהב את צליליה. זו הייתה אבחנה של אדם שראה מקרוב איך מדינה שלמה מחליפה צבעים מול עיניו. הוא דיבר על הסכם השלום כמי שרואה אותו נתון בסכנה, לא מפני שהמסמך נקרע, כי מפני שהאווירה סביבו נעשתה רעילה.
ובאמת, מצרים של אותם ימים נראתה כמי שעומדת בין שלושה מוקדי כוח: הצבא, התנועות הדתיות, והרחוב. כל אחד מהם משך לכיוון אחר. הצבא רצה לשלוט בלי להיראות כמי שחנק את המהפכה. האחים המוסלמים רצו לתרגם את הכוח החברתי לכוח פוליטי. הסלאפים דחפו את השיח ימינה, עמוק יותר אל הדת. והרחוב, אותו רחוב שהעולם צילם בתחילה באהבה, נעשה יותר ויותר עצבני, דרוך, חשדן, מחפש אויבים, מחפש סמלים לשבור.
ישראל הייתה סמל נוח.
קרובה מספיק כדי לשנוא.
רחוקה מספיק כדי לא להבין.
חתומה בתוך הסכם שהציבור המצרי מעולם לא אימץ באמת.
וכך הפכה השגרירות הישראלית בקהיר למשהו גדול הרבה יותר מבניין. היא הייתה נקודת מגע פיזית בין הרחוב לבין ההסכם. כל עוד השגרירות עמדה, היה סימן שהשלום קיים. כל עוד הדגל הישראלי התנוסס, היה זיכרון פומבי לכך שמצרים הרשמית בחרה דרך אחרת מזו של המון זועם. לכן הזעם התרכז שם. לא מפני שהשגרירות הייתה רק משרד עם חדרים, מסמכים ומאבטחים. היא הייתה הוכחה. וההמון רצה לקרוע את ההוכחה הזאת מן הקיר.
הפחד הישראלי, אם כן, לא היה רק פחד לחיי הדיפלומטים, אף שזה היה פחד ממשי, חד, נורא. הוא היה פחד עמוק יותר: פחד שהסדר ההיסטורי שנבנה אחרי קמפ דייוויד אינו נטוע עמוק מספיק באדמת מצרים. פחד שהשלום התקיים במשך שנים מעל פני השטח, בין ארמונות, גנרלים ומשרדי חוץ, אך לא ירד אל השוק, אל האוניברסיטה, אל המסגד, אל בית הקפה, אל שיחת הנהג עם הנוסע. פחד שברגע שבו הרחוב יקבל את הכוח לדבר, הוא ידבר בשפה ישנה של איבה.
כאן טמונה הטרגדיה של אותו אביב.
הוא התחיל כרגע של תקווה אמיתית. אי אפשר לקחת זאת מן הצעירים שיצאו לכיכר. הם לא יצאו כדי לשרוף שגרירות ישראלית. הם יצאו כי רצו לחיות טוב יותר. הם רצו כבוד. הם רצו עתיד. אך מהפכות, מרגע שהן נפתחות, אינן שייכות תמיד לאנשים שהדליקו את הניצוץ הראשון. הרוח מתחילה לנשוב, ואחרים פורשים מפרשים גדולים יותר.
האביב נפתח בפרחים.
ואז הגיעו העננים.
ואז הגיעו הקריאות.
ואז הגיעו החומות שנפלו סביב השגרירות.
אולי זו הסיבה שלבנון נשא עיניים קודרות כל כך אל ארץ הנילוס. הוא לא ראה רק זעם רגעי. הוא ראה שינוי עומק. הוא ראה את מצרים, המדינה הערבית הגדולה והחשובה ביותר, מתחילה לנוע אל אזור שבו הדת הפוליטית, הרחוב המוסת והפחד מן המערב מתערבבים יחד לתערובת נפיצה. הוא ראה את הסכם השלום מפסיק להיות עובדה מובנת מאליה והופך לשאלה פתוחה.
ובמזרח התיכון, כאשר שלום הופך לשאלה פתוחה, כל הרחוב מתחיל להמתין לתשובה.
הישראלים בקהיר הרגישו זאת לפני כולם.
הם הרגישו את זה בנהלים שהוחמרו.
במשפחות שפונו.
במבטים סביב השגרירות.
במילים שיצאו מכיכר תחריר.
בידיעות על אנשים הזורמים לעבר הבניין.
באותו רגע שבו העיר שהתחילה את השנה בקריאה לחירות, סיימה אותה כמעט בלינץ’ בקומה ה־18.
מה נשאר מן האביב כאשר שגריר צריך לברוח ממנו?
זו השאלה של הפרק הזה. אולי של הסדרה כולה.
כי השלום הקר עם מצרים לא נשבר ביום אחד. הוא נסדק לאט. תחילה ברוח. אחר כך במילים. אחר כך בכיכרות. אחר כך בחומות השגרירות. ולבסוף, באותו לילה שבו יצחק לבנון הבין שהרחוב המצרי אינו רק רקע לעבודתו הדיפלומטית, הוא הכוח שמסוגל ביום אחד להפוך את כל עבודתו למבצע חילוץ.
האביב הערבי הבטיח חירות.
עבור הישראלים בקהיר, הוא הביא איתו פחד.
ובין שתי המילים הללו — חירות ופחד — נמתח כל סיפורה של מצרים באותם ימים: מדינה שחיפשה את עצמה, רחוב שחיפש קול, תנועות דתיות שחיכו לשעתן, ושגריר ישראלי אחד שראה כיצד החלום הליברלי מתכסה, לאט לאט, בשמים שחורים.
