מצרים עוד לוחשת את שמנו

"בני ישראל היו כאן. אבל הם לא בנו את הפירמידות" (אשרף חוסני, מדריך טיולים)
מצרים תשס"ו – יומן מסע
ויהי בנסוע אהרן
האמנם בנו בני ישראל את הפירמידות? על איזה כיסא ישב פרעה מלך מצרים כשדיבר אליו משה? איך חנטו את יעקב אבינו ואת הפרעונים? והיכן שטה תיבתו של משה רבינו? במשך מספר ימים הסתובב אהרן גרנות בקהיר, ביקר בשטח, שוחח עם מלומדים וניסה לברר את העובדות. בדרך הוא גם ביקר בבתי הכנסיות החרבים של קהיר, תיעד את הגניזה הקהירית, ואפילו מצא מספר ספרים שהשאיר בקהיר מרן הגר"ע יוסף הימים ההם בזמן הזה

לפתע הן נתגלו אלינו במלוא הדרן, כאילו צצו מאי שם. מתוך עמק רחב באזור גיזה שבקהיר, הזדקרו להן הפירמידות, גדולות וקטנות, ליד מחנות של בתים קטנים מחמר, "כאן גרו העבדים שבנו את הפירמידות", אמר לנו אשרף חוסני המדריך. חוסני, בעל תואר ראשון בעברית ובעל תואר שני בהיסטוריה יהודית, שני התארים מאוניברסיטת קהיר, הוא ראשון המדריכים בעברית שמצרים יכלה להציע למטייל הישראלי הלב פעם מהתרגשות. הנה לראשונה בחיינו אנחנו רואים פנים אל פנים את המבנים שנבנו בתמצית דם אבותינו (אם נכונה ההשערה שבני ישראל בנו אותן).
רכבנו על שני גמלים וסוס שעליו רכב אדי ביסמוט הצלם שלקח עמו שוקי לרר לתגבור, ואת כל הכבודה הזאת הנהיג חסן, בדואי מקומי ששלוש הבהמות האלה שייכות לו. הלב הרועד מהתרגשות התעלם מהמכות שחטפנו שוב ושוב מהגמלים.
אם צודקים החוקרים הטוענים שבני ישראל הם אלה שבנו את הפירמידות הללו, הרי שבבתים הקטנים שאותם אני רואה, גרו בני ישראל. כאן ממש נולד משה רבינו ע"ה, וכאן ילדה אישה שישה בכרס אחת.
שש פירמידות ספרתי, שתיים גדולות וארבע קטנות. "זה עוד לא הכל", צחק אשרף חוסני למראה התפעמותי, "זה מה שאתה רואה, אבל יש הרבה יותר אך קטנות יותר".
עד היום התגלו במצרים ארבעים ושש פירמידות; אך החוקרים סבורים שהיו יותר והן קבורות מתחת לחולות המדבר. "אל תתלהב כל כך", הזכיר לי, "לא כל החוקרים אכן חושבים שאת הפירמידות האלה בנו אבות אבותיך". לא לחינם הוא מדגיש את הדברים. אף אחד מתושבי מצריים לא יודה שאת הפירמידות בנו בני ישראל. חשוב לציין שלמצרים של היום אין כל קשר אתני למצרים הקדמונים.
"הפירמידות נבנו במטרה לשמש מצבות זיכרון לקבריהם של מלכי מצרים העתיקים", מסביר אשרף חוסני, "וזה על פי אמונתם כדי לשמור עליהם בעולם הבא. המצרים האמינו שהם א-לים ושאף אחד לא יכול לגבור עליהם, רק צריך לשמור עליהם לאחר מותם, ולכן גופם צריך להיות שלם. זו הסיבה שחנטו אותם והניחו אותם בתוך המבנים הענקיים האלה".
ככל שמתקרבים לפירמידות כך מגלים את גודלן וגובהן. רכבנו לאטנו, צרובים מהשמש המצרית, כשכל התיירים האחרים נושאים עיניים תמהות לעבר זקני, פאותיי וכיפתי הגדולה.ליד הגדולה שבפירמידות עצרנו. "זוהי הפירמידה המיוחסת למלך חופו המצרי", אמר אשרף והציע לנו לרדת מהגמל.
איך העלו את האבנים?
ירידה מהגמל אינה דבר של מה בכך. כשאתה על גב הגמל, גובהך מתנשא לחמישה מטרים, אם רק תרצה הבהמה הגסה הזאת, או חסן, ה'בהמה הגסה' הנוהג אותה, היא יכולה לזרוק אותך מגבה היישר אל התהום, ואז אפילו יחידת המחלצים של זק"א לא תעזור לך. השאלה הקריטית באיזה מצב תגיע ממרומי הגמל אל האדמה תלויה גם באופן נחיתת הגמל על ארבע ארכובותיו. אם הבהמה תנחת יפה, המכה שתקבל תהיה קטנה יותר; אם הבהמה תשתולל, כל צלעותיך יאמרו שירה. מכה תקבל בכל מקרה. ועכשיו הסבר נוסף: אופן נחיתת הבהמה תלוי בתנועות הפה, הגרגורים והחרחורים שישמיע חסן הנוהג את הבהמה. אם תתרצה לו ניצלת. ואם לא, על כך לא נרחיב את הדיבור.
אחרי שיקול דעת של רווח והפסד החלטנו להיענות להצעתו של אשרף חוסני. וכאן החל טקס מוזר של חרחורים וגרגורים שהם שפת הגמלים, ובהם ביקש חסן והתחנן על נפשו לפני הגמל שיואיל ברוב טובו לכרוע על ארכובותיו ולתת לי לרדת. לפתע הופ... הגמל כורע על שתיים (וגם הלב שלי בהתאם) ואחרי כמה שניות על השתיים הנותרות. זהו, עכשיו גב הגמל קרוב הרבה יותר אל הקרקע, ואני מוזמן לרדת למטה.
בטרם התאוששתי מהירידה מהגמל כבר הייתי צריך להתרגל למראות החדשים שניגלו לנגד עיניי. עומדות היו רגלינו למרגלות הפירמידה שהיא עצמה מתנשאת לגובה של 146 מטר. כדי לסבר את האוזן, נגלה לכם שזהו גובהו של בניין בן חמישים קומות. מכיוון שעד המאה התשע עשרה לא נבנו בניינים רבי קומות, הפירמידה הזאת הייתה למעשה המבנה הגבוה ביותר בעולם.
"הבט על הבסיס של הפירמידה", הציע לי אשרף חוסני. התחלנו להקיף את הפירמידה ועד מהרה התייאשנו משום שמדובר בטיול שנתי של ממש. בסיסה של הפירמידה הוא ריבוע שאורכה של כל אחת מצלעותיו הוא לא פחות מ-230 מטרים. בשטח כזה אפשר לבנות לפחות שישה מגרשי כדורגל.
הבטנו מבסיס הפירמידה אל הגובה למעלה וראשנו הסתחרר. כמה אבנים היו צריכים אבותינו להניח כאן כדי לבנות את הפירמידה הזאת? שאלתי, מתברר שלא פחות מ- 2,300,000 אבנים שכל אחת מהן שוקלת לא פחות מ-2.5 טון. 170,000 פועלים בנו אותה. "האמת היא", הוסיף, "שעד היום איש אינו יודע איך בדיוק העלו את האבנים למעלה ואיך בדיוק הניחו אותן. יכול להיות שהעלו את האבנים בעזרת סוללה ענקית מעפר שנבנתה עד הקודקוד העליון של הפירמידות. הקודקוד הזה היה עשוי כנראה זהב, אבל היום לא נותר ממנו זכר".
בכל מקרה הפירמידות מוגדרות כאחד משבעת פלאי תבל. מה שאנחנו יודעים היום שלאלה שתכננו את הבנייה, היו חשובים מאוד הכיוונים של הפירמידות. הם נעזרו באסטרונומים והציבו את הפירמידות בצורה שכל אחת מצלעותיהן פונה באופן מדויק לכל אחד מכיווני שושנת הרוחות: צפון, דרום, מזרח ומערב.
"את הפירמידות בנו בצורה מיוחדת", הוסיף אשרף ותיאר, "קודם שרטטו את קווי המתאר של הפירמידות על חולות המדבר ואחר כך התחילו להביא את האבנים. האבנים הגדולות ביותר שקלו חמישה עשר טון. כנראה חצבו אותן במחצבות רחוקות יותר והעבירו אותן על ספינות היישר לאתרי הבניה.
"בתוך כל פירמידה", הסביר אשרף, "בנו שני חדרים. לכל חדר יש שש תקרות. המצרים הקדמונים האמינו שאסור שיהיה מגע ישיר בין הגופה החנוטה המצויה בקבר לבין האבנים שלמעלה. מכיוון שלמלכים היה חשוב מאוד להיקבר בפירמידה, ומאחר שתהליך בניית הפירמידות ארך זמן רב, החלו רוב המלכים לבנות לעצמם את הקברים עוד הרבה קודם שמתו.
תקרית דיפלומטית
עכשיו מציע לנו אשרף להמשיך בסיור מעל גבי הגמל, ושוב אותו טקס: אני עולה על הגמל, חסן מחרחר ומגרגר וגם דוחף, והבהמה מתרוממת; ואני - ראשי נוסק השמיימה ולבי נוחת ארצה, מרוב פחד כמובן.
אנו ממשיכים לטפס. מאחורינו נשקף נופה המדהים של קהיר ואזור גיזה. מולנו נמצא ה'מינה האוז', בית המלון המפורסם שבו התנהלו שיחות השלום עם ישראל. זהו בית המלון שממנו השקיף ראש הממשלה לשעבר מנחם בגין, איש הליכוד, בעת ביקורו בקהיר. האגדה מספרת שהוא הצביע על הפירמידות ואמר למארחיו המצריים: ''ראו! הנה מה שידיים עבריות בנו עבורכם''. המצרים נעלבו עד עמקי נשמתם ומחו בתוקף על הדברים. הם עמדו על כך שהיהודים בשום פנים ואופן לא היו מעורבים בהקמת המבנים האדירים הללו. עם או בלי הסכמי שלום, הם לא יניחו לישראלים לגזול מהם את התהילה.
"בני ישראל באמת בנו את הפירמידות"? שאלתי את אשרף חוסני, אך גם הוא כמו שאר המצרים דוחה את ההשערה בכל תוקף. "אל תבין לא נכון", הוא אומר לי תוך כדי רכיבה על הגמל, "כולנו יודעים שבני ישראל היו כאן. העובדה שהם היו כאן עבדים לא מוכחשת, אבל אני לא חושב שהם בנו את הפירמידות".
ככל שאנו הולכים ומקיפים את הפירמידות, שואפים לריאותינו את האוויר שאותו נשמו בני ישראל, אנו הולכים ומתקרבים לאחד הדברים היפים ביותר שראיתי בימי חיי: פסל ענק ממדים. ראשו ראש אדם אך גופו גוף של אריה הרובץ על הקרקע. "אתם רואים עכשיו את מה שהמצרים מכנים ה'ספינקס'", אמר אשרף, "אורכו של הדבר הזה שאתה רואה הוא 72 מטר וגובהו 20 מטר, משהו כמו בניין בין ארבע קומות 'בלבד'.
"אתה יודע מה מוזר בספינקס הזה?" שואל אשרף, "שהוא שרד בתוך כל סערות המדבר שהיו כאן, שום דבר בו לא נפגע. ובכלל, המצרים הקדמונים האמינו שהפנים שאתה רואה כאן הם פניו של חופרע, אחד ממלכי מצרים הקדומים שהיה המלך בעת שנעשה הפסל. לא ברור מדוע יש לו גוף של אריה, אבל ידוע שהמצרים האמינו שהוא שומר על כל הפירמידות כולן.
שעות רבות בילינו ברכיבה בין הפירמידות, בוחנים אותן שוב ושוב, מזינים עינינו במחנות העבדים שיתכן שהם אכן אותם מקומות שבהם גרו בני ישראל כשעבדו בפרך, ומהם נמלטו בזכות המצוות שניתנו להם. כאן על המשקופים האלה, מרח עם ישראל את דם קרבן הפסח. האמנם?
תלוי את מי שואלים.
צוות של חוקרים בראשותו של הרב ד"ר דניאל נשיא מארגון 'מנוף', סבור שלא רק שזה נכון, אלא שיוסף הצדיק הוא זה שאפילו יזם את הפירמידות.
צוות החוקרים הגיע למסקנה, על פי שורה של ממצאים, שהמשנה למלך אמחתפ שנודע בחכמתו, וגם היה הארכיטקט המופלא שתכנן את הפירמידה הראשונה, היה יוסף הצדיק.
זאת ועוד, בימי שושלת ג' החלה כאמור הקמת מבני הפירמידות. בימי שושלת ד' נמשכה הבניה ביתר שאת. ימי שושלת ד' הם ימי שיעבוד מצרים. מובן שבני ישראל שהוכרחו לעבוד בפרך הם שבנו אותן.
המלך שלא ידע
מייסד שושלת ד', המלך סנפרו, שהיה הראשון לבנות פירמידות ענק, הוא כפי הנראה "פרעה המשעבד", ה"מלך חדש... אשר לא ידע את יוסף" (שמות א, ח).
אלא שחוקר המקרא ד"ר יואל אליצור אינו מקבל את הטענה הזאת ושולל אותה מכל וכל: "בני ישראל עבדו במצרים זה ברור כי כך מסופר בתורה", הוא אומר, "אבל לא ייתכן שהם בנו את הפירמידות. יש כמה תמיהות גדולות מאוד על הקביעה החד משמעית הזאת שהבולטת בהם היא העובדה שבעוד שבתורה מסופר על כך שבני ישראל בנו את פיתום ורעמסס מחומר ולבנים הפירמידות בנויות מאבנים רגילות. יש כמובן טענות נוספות אבל אלה טענות מקצועיות ארכיאולוגיות ולא כדאי להלאות בהן את הקורא"
# אם כך, האם היכן יש לתארך את שיעבוד בני ישראל במצרים?
"כאן עליי להכיר לך את שושלת ההיקסוס המצרית", מסביר ד"ר אליצור, "זוהי שושלת ששלטה במצרים, אך היא לא הייתה מצרית מקורית. היקסוסים אלה הביאו למצרים את הסוסים. עד אז לא היו סוסים במצרים.
"החל מתקופתם עוברת עיר הבירה המצרית לאל עמרנה. עיר זו שימשה כבירת מצרים בתקופה ידועה ומתוארכת. לכן, כל ממצא שנמצא בחפירות אל עמרנה מתוארך מיד לתקופה הזאת. כך אנו יודעים לתארך גם דברים אחרים. אחד הדברים המפורסמים שנמצאו שם ושהעידו על התיארוך, היה אוסף מכתבים נדיר שנשלח למלך מצרים. אחד המכתבים נשלח ממלך ירושלים. במכתב הזה הוא מספר לו על עם מוזר ההולך ומתקדם לארץ ישראל ומכניע את כל אשר בדרכו. הוא קורא לעם הזה בשם 'חבירו'. מאחר שבשפות השמיות האותיות ח' וע' מתחלפות, סביר להניח שכוונתו לעם העברי שכמסופר בתורה נלחם נגד העמים וניצח אותם, וממנו הוא מפחד.
"נושא שושלת ההיקסוסים הוא חשוב מעין כמוהו, מאחר שעל פי התיארוך, הם החלו את שלטונם בתקופה שבה מונה יוסף למשנה למלך.
"זה גם מסביר את המלך החדש שקם למצרים 'אשר לא ידע את יוסף' כלומר, המלכות חוזרת למצרים לאחר שההיקסוסים מגורשים ממצרים. המלך החדש מגְלה את כל נאמניו של המלך ההיקסוסי, כלומר בני ישראל שעד אז שגשגו במצרים הופכים להיות עבדים".
מצוקת בתי הכנסת
היום השני של שהותנו בקהיר הוקדש לקהילה היהודית עצמה. הוא החל בפגישה מרגשת שנערכה עם נשיאת הקהילה כרמן וינסטיין המנסה בכוחותיה הדלים לשמור על מה שיש, והמשיך בסיור מקיף שלא היה מתאפשר לולא עזרתה ואדיבותה.
לרגע לא ידעתי האם אני מסתובב ברחובות הקסבה של חברון או של עזה. ריח הזבל היכה בנחירינו; ברחובות הצרים והמוזנחים שהתפתלו בין החורבות העלובות של חראת אל יאהוד הלא היא שכונת היהודים, או כפי שהיא מוכרת בשמה המצרי שכונת זוילה, התרוצצו ילדים יחפים ומלוכלכים על השבילים הסדוקים והמטונפים בין המהמורות; מבתי הקפה שהיו מאוכלסים בערבים נשמעו צלילי מוזיקה ערבית רעשנית; עוברים ושבים דחוקי יום ועלובי מראה הביטו עלינו בתימהון, כבר מזמן לא היו כאן יהודים בטח לא בלבוש חרדי.
לפנינו הלך עובד הקהילה היהודית. על אף חופשת יום ראשון הסכימו עובדי הקהילה היהודית, בהתערבותה של וינסטיין לסייע לנו. מובן שעובדי הקהילה קיבלו על כך סכום נאה. וינסטיין הסכימה גם, לראשונה, לחשוף את מצוקת בתי הכנסת המוזנחים לפני עין מצלמת עיתונות.
"יהודים גרים ברובע זוילה למעשה החל מהמאה העשירית כשקהיר הפכה לבירת מצרים", הסביר לנו אשרף חוסני. "היהודים נהנו ממעמד מיוחד בכוח החוק והיה צורך לרכז אותם במקום אחד". בעבר היו כאן בתי כנסת רבים. עתה נותרו מעט. אף אחד מהם לא פעיל, ובכל זאת ביקשה ויינסטיין שנראה שני בתי כנסת.
בלב האשפה ממש בין הערמות ברחוב דרב מחמוד 15, נעצרנו.
"זה כאן", הצביע ביד רועדת עובד הקהילה היהודית על גוש בלתי ברור של בניין שדומה היה כי עוד רגע קט הוא נופל על יושביו. אבל הנה אנו ניצבים בפתח בית הכנסת. שער ועליו לוח אבן בצורת לוחות הברית ומעליהם חקוק בעברית ובערבית "בית הכנסת רבי משה בן מימון - הרמב"ם". הלב החסיר פעימה, דמעות עמדו בזוויות העיניים למראה בית הכנסת של ענק היהדות. כאן, בין הכתלים האלה, הוא כתב את ה"יד החזקה"; כאן הוא מסר את שיעוריו שהם אבן יסוד ליהדות ולהלכה. עתה נותרה רק חורבה כגלעד לימים מפוארים בעבר
חרב אבל נקי
הקירות מתפוררים, אבל להבדיל מהזוהמה שבחוץ, בפנים נקי. הניקיון הוא פרי עבודתם של שומרי המקום מטעם הקהילה היהודית. על שער הכניסה תלויה תמונתו של הרמב"ם. אנו נכנסים פנימה לתוך חצר המובילה אותנו לכמה חדרים. העובדים מכניסים אותנו לאחד מהם ולוקח זמן להתרגל לאפלה. זהו חדר גדול ששימש כבית מדרשו של הרמב"ם. על פי המסורת נקבר כאן הרמב"ם עד שהועברו עצמותיו לקבורה בטבריה. בקצה החדר מצויה גומחה שבה על פי המסורת הונחה גופתו של הרמב"ם. למקום הזה שכיום הוא תל חרבות, באו יהודי מצרים לבקש רפואה. כל מי שהייתה לו בעיה רפואית היה בא ללינת לילה לשהות עם הצדיק, מתפלל על קברו של הרמב"ם ובבוקר היה נושע.
מעבר בחצר הכניסה מוליך לישיבה של הרמב"ם, לחדרי השמשים וגם לבית הכנסת שמצבו חמור ביותר. גל של אבנים חשוף לאוויר השמים, משום שלבית הכנסת הקדוש הזה אין תקרה, היא התמוטטה לחלוטין. עמודים גדומים ומכוערים מכריזים בגאון שפעם, לפני זמן רב, הם היו יפים ומפוארים. מבימת בית הכנסת שבה נשא הרמב"ם את דרשותיו לא נותר אלא גל אבנים, חלק מהם שאריות מתקרת בית הכנסת שקרסה, חלק מהם עדיין נטועים במקום שהיו כאילו נשארו עדים לתפארת העבר.
את רצפת בית הכנסת מציפים מים דלוחים - תוצאה של פיצוץ בצנרת המקומית. עד עכשיו לא מצאו שלטונות מצרים פתרון לבעיה. עד היום ניתן לראות שארון הקודש היה עשוי מעץ משובח ועוטר בפיתוחים מסוגננים. בכל צד של הארון ניצב עמוד בעל כותרת מגולפת ומעליה סמל מגן דוד.
מדי שנה באים חסידי חב"ד לבית הכנסת לרגל סיום מחזור הלימוד במשנה תורה לרמב"ם. העזובה וההזנחה כאמור ניכרים בכל.
יצאנו מהמקום בלב כבד. "עוד לא ראיתם הכל", אמר לנו עובד הקהילה היהודית. שוב יצאנו אל הרחוב המזוהם והרועש. עוברים ושבים לבושי סמרטוטים חלפו על פנינו ביעף, והמוזיקה המזרחית המשיכה לצרום את אוזנינו. מקץ הליכה של דקות ספורות בין הררי הזבל, הגענו לרחוב דרב אל נוציר. "זהו בית הכנסת של הרב חיים כפוסי", אמר לנו מלוונו והצביע על חורבה עלובה.
שער על שפת החצר הוליך אותנו פנימה. יד אדם לא נגעה כאן מאז חי כאן המקובל האלוקי רבי חיים כפוסי שהיה דיין במצרים בזמן הרידב"ז, ואף אירע לו כאן נס גלוי. ארון הקודש היפהפה עוד שמור כאן. הארונות ריקים מספרי תורה. מעל ארון הקודש ותיבת שליח הציבור בנויה כיפה שבעבר, בימים יפים יותר, הייתה יפה ומרשימה, והיום לא נותר בלתי ריח הטחב והשיממון העולה ממנה. מתחת הכיפה מצויה תיבת הקריאה בתורה וההתרגשות שוב אוחזת בנו. כאן ממש אירע הנס הגדול כפי שסיפר לנו הרב מתתיהו חשין שידיו רב לו גם במצרים, והוא היה מהמכינים אותנו לקראת הביקור הזה.
"רבי חיים כפוסי היה עיוור מלידה, ושימש דיין במצרים", מספר הרב חשין, "החלו הבריות לרנן עליו כי הוא לוקח שוחד. בליל שבת, אחרי הדרשה אמר לקהל שומעיו: 'היות שמרננים עליי שאני לוקח שוחד, אם נכון הדבר יעשה ה' שלא אוכל לרדת מהבמה, אבל אם לא נכון הדבר יפקח ה' את עיניי'. מיד פתח ה' את עיניו, והוא החל לראות ונתן שלום לכל אדם כולל אלה שפגעו בו. מאז חתם את שמו: 'ה' ניסי חיים כפוסי'". כאן על הבמה החרבה הזאת אירע הנס.
כיום מנסה הרב חשין להחיות את מורשתו. הוא שמע שקברו, שפעם היה מוקד לעליית המונים, מוזנח ואין איש הפוקד אותו. הוא החליט להביא קבוצה לבית הקברות ביום ההילולה שלו החל בב' בשבט. השנה, בפעם הראשונה מאז שנים רבות, אכן התקיים מניין על קברו בבית הקברות העתיק של קהיר. עתה הוא מחפש תורם שיהיה מעוניין לשפץ את בית הכנסת וחלקת הקבר.
מבעד לחלונות המכונית שבה נסענו נראית קהיר כעיר עלובה ועייפה. שבעה עשר מיליון תושביה גרים בצפיפות מחרידה בשכונות אפורות ומוזנחות, בבתים ישנים רבי קומות שדומה כי עוד רגע קט יתפרקו על יושביהם. בכבישים השבורים והמטולאים נעות בעצלתיים מיליוני גרוטאות ממונעות ובתוכן יושבים כפריים עטויים בלויי סחבות. אין רמזורים במצרים רק שוטרי תנועה. כדי לשרוד את קהיר צריך להיות נהג מיומן במיוחד. מפעם לפעם חוצה את העיר רכבת חלודה וישנה עמוסה להתפקע באנשים הנדחסים עד להתפקע ונתלים בכל זיז אפשרי כולל על הגג. מה ששמעתם על קהיר זה עוד כאין וכאפס לעומת מה שרואים כאן. כך נראים פרברי העיר, אולם שונה לחלוטין מרכז העיר.
עיר ללא הפסקה
רחוב טלאת אל חארב הוא הרחוב המרכזי בקהיר. שם מצוי מרכז העיר המאיר פניו לתייר הישראלי. הנוף העלוב מתחלף במראה של עיר ללא הפסקה. ברחובות ישנים, רחבים וארוכים, שלא ראו זה מכבר יד של מנקה רחובות ומטאטא, מציעים אלפי בעלי חנויות מפוארות סחורה בזיל הזול בעיקר טקסטיל. שם גם מצויה חנותה של כרמן ויינסטיין המוכרת בין היתר גם גלביות. מיליוני אנשים בבת אחת אינם מפסיקים לנוע לעולם על המדרכות כמו קן נמלים ההולכות ללא הפסקה. החנויות כאן פתוחות עד חצות ליל, ויש שאינן נסגרות לעולם.
שוטרי התנועה מצליחים אך בקושי לשלוט על מיליוני המכוניות הזורמות במאות הכבישים תוך השמעת צפירות צורמניות המבשרות על קיומן. לאוטובוסים הדחוסים לעייפה במיליוני כפריים עטויים בלויי סחבות אין כאן זכר.
קשה להסתיר את זהותנו החרדית, ולמרות זאת לא נתקלנו אפילו בשמץ של עוינות. ההיפך, והעוברים והשבים מזהים את מוצאנו ומנופפים לשלום. יש אף המתעניינים בשלומו של אריאל שרון כאילו היינו פרופ' מור יוסף בכבודו ובעצמו.
בית הכנסת 'שער השמים', שבו התפללנו בעת שהותנו בקהיר, נמצא ברח' עדלי והוא היחיד שנותר פתוח מכל עשרים ושלושה בתי הכנסיות שהיו פעילים בתור הזהב של קהילת קהיר, וזאת פרט לבית כנסת פתוח אחד בקהילה באלכסנדרייה. בית הכנסת הזה נבנה לפני כמאה שנה. מי שמביט בו רואה מיד שבעבר הוא היה בית כנסת מפואר ביותר, אך כיום הוא מכוסה אבק ולכלוך, כתוצאה מהזנחה רבת שנים. הכיסאות, השולחנות ובעיקר ארון הקודש, כולם ידעו ימים טובים הרבה יותר. אבל אין בכוחה הדל של הקהילה היהודית לטפל בכל הפאר וההדר הרב הזה, שעתה הוא ממש מעורר רחמים. בפתח בית הכנסת מוצב שומר מטעם הקהילה היהודית, זאת בנוסף לשוטרים המאבטחים אותו .
כוחות הביטחון בקהיר שומרים על בית כנסת זה 24 שעות ביממה. רק ארבע נשים נותרו מכל הקהילה היהודית המפוארת שהייתה כאן. אין מניין בבית הכנסת חוץ מבחגים שאז מתפללים בו אנשי השגרירות הישראלית.
קשה מאוד להאשים את השלטונות המצריים בהזנחה הזאת משום שהם מתמודדים בלאו הכי עם בעיות קריטיות הרבה יותר לקיומה של מצרים. קשה גם להאשים את הקהילה היהודית העושה ככל שביכולתה לשמר את מה שיש. שיני הזמן ומיעוט היהודים במקום עשו את שלהם. כל הגורמים העוסקים במצרים אמרו לנו את אותו דבר.
בית הכנסת ע"ש עזרא הסופר הוא דוגמה נהדרת לשימור ראוי ולשיפוץ. ביקרנו במקום בלוויית הקונסול הישראלי אלי אנתבי.
"זהו מקום התפילה העתיק ביותר", סיפר לנו עבדל חמיד, בוגר תואר שני להיסטוריה של עם ישראל באוניברסיטת תל אביב שאף הוא הדריך אותנו, "כאן על פי מסורת יהדות מצרים נשא משה רבינו את כפיו והתפלל לה' אחרי כל מכה ומכה. זאת גם הסיבה שבגינה ייסד עזרא הסופר את בית הכנסת שלו כאן.
מאחורי בית הכנסת מצוי בור מים מעוטר. על פי מסורת יהודי מצרים, במקום הזה מצאה בתיה בת פרעה את תיבתו של משה רבינו.
פנים בית הכנסת מדהים ביופיו, ומשופץ בטוב טעם. מתברר כי הוא עבר גלגולים רבים. עד שנת 882 לספירה היה המבנה כנסייה קופטית, ואז החליט רבי אברהם אבן עזרא לגאול אותו משיממונו. הוא שלח כספים לקהילה היהודית, והיא רכשה את המבנה מידי הנוצרים והקימה בו את בית הכנסת. "בית הכנסת נחרב בפרעות בשנת 1012", אומר לנו עבדול חמיד, "ונבנה מחדש. לפני מספר שנים ביקר בו אדמונד ספרא והחליט לשפצו. בתיאום עם הקהילה היהודית ושלטונות מצרים, שופץ בית הכנסת ברוב פאר והדר ועתה הוא משמש כמוקד משיכה לתיירים מכל העולם. תפילות אינן מתקיימות בו כי אין מי שיקיימן, אבל התיירים באים לכאן בהמוניהם".
גם כאן מקפידה הקהילה היהודית במצרים לבל נצלם במקום יותר מתמונה אחת. הקהילה מתפרנסת ממכירת גלויות מוכנות לתיירים. איכות התמונות שבהן אינה ראויה לפרסום.
כניסה ראשונה לגניזה
מעל אולם התפילה מצויה עזרת הנשים. באחד מחדריה הפנימיים נמצא החדר שבו התגלתה הגניזה הקהירית. כשבישרנו לעבדול חמיד שיש לנו רשות מפורשת לעלות לחדר הגניזה הוא לא האמין, וכך גם כל עובדי המקום. הסיבה, ראשי הקהילה היהודית מחד ושלטונות מצרים מאידך אינם מאפשרים לאיש לעלות אליו מחשש שעזרת הנשים תתמוטט. הגב' כרמן ויינסטיין אישרה לו בטלפון שאכן יש לנו אישור, לא מעט בזכות קשריו של אלי אנתבי, ולראשונה מזה חמישים שנה תפתח הדלת המובילה לעזרת הנשים ומשם לחדר המיוחל שבו היו מונחים מסמכי הגניזה. (לאחר שובי ארצה, כשסיפרתי לחוקרי הגניזה שזכיתי להיות בתוך חדר הגניזה, התמלאו אף הם התרגשות וביקשו את התמונות שצילמנו למען יוכלו להראותם לסטודנטים שבפניהם הם מרצים. וכאן עליי לציין כי האישור משלטונות מצרים ניתן בתנאי שנקפיד לצלם לא יותר משתי תמונות. למה? ככה! אלה הם הכללים במצרים).
התרגשות אחזה בעובדי בית הכנסת כולם. ביד רועדת נטל עבדל חמיד את המפתחות הגדולים, וכולנו צעדנו אל הגשר מאחורי בית הכנסת המוביל לחדר הגניזה. עלינו על הגשר צעד אחר צעד והצטלמנו עליו, לא בכל יום נופלת הזדמנות כזאת. .
לאחר פנינו לפתוח את חדר הגניזה. אך בקושי נפתחה הדלת ששנים רבות, כאמור, לא פתחו אותה. חמיד הסיר את השרשרת הכבדה וצעדנו לתוך עזרת הנשים של בית הכנסת ומשם לתוך החדר שבו הייתה הגניזה. ריח של עובש היכה בנחירינו. .
ארבע קירות וחלון אחד בלבד - זה מה שנותר מהחדר שבו הייתה הגניזה. אבל כאן גם היה המקום המתאים ביותר לשמוע על אודותיה.
אנו עומדים עתה בקומה העליונה של בית הכנסת; כאן, בחדר מיוחד, גנזו יהודי הקהילה את ספרי התפילה והלימוד שבלו ונשחתו, כמו גם אלפי מסמכים היסטוריים, שטרות, אגרות, כתובות וגטין, ואלפי ספרי הלכה, דקדוק עברי, מחשבת ישראל, מיסטיקה יהודית ושירה מתקופת הגאונים ועד תקופת האחרונים. במקום נמצאו גם מסמכים משפטיים - כתבי בית דין, מסמכים פיננסיים -, קטעי פנקסים ומכתבים, וכל זאת מתוך יחס של כבוד לכל דבר שנכתב באות עברית. האקלים היבש של מצרים סייע להשתמרות הכתבים.
מפה לאוזן נפוצה השמועה כי בעזרת הנשים של בית הכנסת 'עזרא הסופר' מצויה גניזה מיוחדת במינה. כבר במאות השמונה עשרה והתשע עשרה ניסו כמה תיירים יהודיים לבדוק את תכולתה, אולם כיוון שלא פעלו במקצועיות, ובשל אי סדר והאבק שהיו במקום, לא עלה הדבר בידם. סוחרי עתיקות מקומיים מכרו כמה ספרים מן הגניזה לתיירים עשירים כמזכרות.
תקופה ארוכה פחדו בני הקהילה לגשת לגניזה כי האמינו שנחש כרוך בפתחה, וסכנה גדולה בדבר.
בשנת 1864 ביקר הנוסע הירושלמי יעקב הלוי ספיר בגניזה, חרף אזהרותיהם של אנשי הקהילה, ופיזר לכל רוח את הבדותה על קיומו של נחש במקום. הוא הוציא ממנה מספר דפים, ופרסם את ספרו 'אבן ספיר' המתאר את מסעו למצרים. הספר יצא לאור בגרמניה בשנה ההיא. בעקבות ביקורו הוסר הפחד, והחלו אנשים נוספים להוציא חומר מן הגניזה. בשנת 1893 הוציא לאור הרב שלמה אהרן ורטהיימר זצ"ל, איש ירושלים, את הכרך הראשון של הספר "בתי מדרשות" שהכיל מדרשים קטנים מכתבי יד מן הגניזה. בהמשך פרסם רבי שלמה ספרים נוספים שהכילו כתבים בנושאים שונים מהגניזה הקהירית.
הגניזה התימנית
בשנת 1896 ביקרו שתי נשים בנות העיר קיימברידג' שבאנגליה בקהיר ורכשו כמה כתבי יד מן הגניזה. בשובן לעיר הראו אותם לחוקר שניאור זלמן שכטר שישב אז באוניברסיטת קיימברידג'. להפתעתו גילה שכטר שמדובר בקטעים מן הנוסח העברי של ספר משלי בן סירא מן המאה השלישית לפנה"ס, שהיה ידוע עד אז רק בנוסח היווני שלו. שכטר נסע למצרים מטעם האוניברסיטה, ושם גילה את ההיקף העצום של הגניזה ואת החומר הנדיר שכללה. לאחר שקיבל רשות מבני הקהילה, אסף את החומר ושלח אותו לאנגלייה. הוא העריך בשעתו שפינה מהמקום יותר ממאה אלף קטעים.
חלקים מהאוסף הגיעו לספריות חשובות, בהן בסנט פטרבורג, בודפשט, וינה, שטרסבורג, פריז, לונדון, אוקספורד, מנצ'סטר, בית המדרש לרבנים בניו יורק, פילדלפיה, וושינגטון ועוד. חומר שהיה בכמה ערים אירופיות, בהן ברלין, פרנקפורט וורשה אבד בזמן מלחמת העולם השנייה. אולם רובו של החומר (כ-70%) נמצא בקיימברידג', באוסף על שם טיילור-שכטר בספריית האוניברסיטה.
מחקר הקטעים שנאספו מן הגניזה עוד רחוק מלהסתיים. כל הענפים בחקר היהדות, תולדותיה וכתביה קיבלו תרומה עצומה מהעיון בטקסטים שנמצאו בגניזה. כדי להמחיש לי איך היו נראים המסמכים מהגניזה, שולף החוקר ד"ר אהרן גימני מאוניברסיטת בר אילן קופסה ומתוכה הוא מוציא מסמכים מחוררים הכתובים על קלף שכתב היד שלהם דהה. קשה לקרוא את הכתב הדהוי שהרצף שלו נקטע בחורים. "אלה אינם מסמכים מהגניזה", הוא אומר, "אלה מסמכים מגניזה אחרת, תימנית, אני מראה אותם לסטודנטים כדי להמחיש להם את הבעייתיות בגניזה הקהירית.
מדוע אם כן העדיפה יהדות קהיר לטמון את מסמכיה בעזרת הנשים בבית הכנסת ולא בבית הקברות? על השאלה הזאת כבר ענה חוקר ארץ ישראל אברהם משה לונץ המתאר כי יהודי מצרים היו לוקחים את הגניזה שלהם לבית הקברות בשיירה גדולה בדיוק כמו בהלוויה, וקוראים פרקי תפילה וי"ג מידות של רחמים. במאה האחת עשרה החלו המוסלמים להציק ליהודים ולאסור עליהם עריכת תהלוכות דתיות. מסיבה זאת הפסיקו לקבור את הגניזה בבית הקברות, והשאירו אותה בעזרת הנשים של בית הכנסת. על פי המסורת, נראה שגם הרמב"ם עצמו לימד בבית כנסת זה, וזאת הסיבה שבכתבים נמצאו גם מסמכים בכתב ידו של הרמב"ם.
מאות אלפי מסמכים נמצאו בגניזה. חלק מהם אינם כתבי קודש והם נטמנו בגניזה רק משום שהם היו כתובים בשפת הקודש, השפה העברית. בין היתר נמצאו גם פנקסי סוחרים ותעודות משלוח של סחורות שבראש הדף כתבו הסוחרים תפילה: "אנא ה' עשה שהמשלוח יגיע", או חשבוניות שהוציאו סוחרים ובראשם הפסוק "ברכת ה' היא תעשיר". גם טווח התאריכים היה ארוך שכן יהודי מהמאה השמונה עשרה החזיק אצלו ספרים גם מהמאה השבע עשרה שאותם הוא גנז.
בגניזה נמצאו גם מסמכים מהמאה העשירית. באותה תקופה עבר המרכז מארץ ישראל למצרים מכיוון שראש הישיבה של ארץ ישראל התיישב במצרים. קיימים גם שינויים בין מנהגי ארץ ישראל למנהגי בבל, והם מופיעים בכתבים שנמצאו בגניזה הקהירית.
מסמך שנתגלה בגניזה מספר לנו על סדר הישיבה בישיבת ארץ ישראל: ראש הישיבה בראש, לאחריו עשרת התלמידים המובחרים, אחריהם היו עוד שש שורות שבהן ישבו תלמידים, ואחריהם בצורה חופשית ארבע מאות נוספים.
מוסד הנגידים
עוד אנו לומדים מהגניזה על החשיבות הגדולה שהייתה לתלמוד הבבלי כבר אז. על אף שהתלמוד הבבלי נכתב בבבל והתלמוד הירושלמי נכתב בארץ ישראל הקרובה יותר למצרים, שראש ישיבתה כבר ישב שם, נמצאו הרבה יותר כתבים מהתלמוד הבבלי והרבה פחות מהתלמוד הירושלמי. גם כרכי התלמוד שנמצאו הם מהתלמוד הבבלי הרבה יותר מאשר מהתלמוד הירושלמי.
זאת ועוד מה נתנו במצרים באותה תקופה תמורת הנישואין? בגב אחת הכתובות מופיע פירוט סוגי הבדים שאותם תקבל האישה מבעלה כנדוניה.
האם העדיפו במצרים ייבום או חליצה? בתפוצות ישראל נהגו האשכנזים להעדיף את החליצה בעוד הספרדים העדיפו את הייבום. התעודות מהגניזה מעידות על כך שבמצרים העדיפו ייבום.
אור חדש שפכו מסמכי הגניזה על הקשרים שבין קהילת יהודי תימן לבין יהודי מצרים. מתברר כי הגבירים שתמכו בישיבות בבל היו תימנים. המשולחים של ישיבות בבל נסעו לתימן לאסוף כסף. לאחר שנסגרו הישיבות בבבל, נדדו תלמידיהן למצרים במסמכי גניזת קהיר נמצאו רשימות מסודרות של תורמים שעברו מיד ליד: ממשרדי ישיבת בבל למשרדי ישיבות מצרים משם יצאו למסע התרמה. אלא שיהודי תימן העדיפו לתמוך במוסדות התורה בארץ ישראל בשל הכיבוש הצלבני שמאוד הקשה עליהם. גאוני מצרים אינם מוותרים ומשגרים מכתב חריף ביותר לגבירי תימן, ובו דרישה מפורשת לתמוך בישיבות שלהם. מהמסכים עולה עוד כי כאשר התמוטטה הישיבה בארץ ישראל ועברה לקהיר נוסד תפקיד ראש היהודים שנקרא במצרים 'נגיד'. בנו של הרמב"ם כבר נקרא רבי אברהם הנגיד ואחריו ר' יהושע הנגיד.
עוד התברר ממסמכי הגניזה, כי שנת לידתו של רבי סעדיה גאון מאוחרת בעשר שנים ממה שהיה ידוע. עובדה נוספת שהתבררה היא כי רבי חסדאי אבן שפרוט לא כתב רק שלשה ספרים כפי שחשבו, אלא לא פחות מעשרים ותשעה ספרים. בני הגאון שלחו מכתבים לגדולי הדור ובהם ציטוטים מספריו.
קרוב למיליון מסמכים נמצאו בגניזה הקהירית. כל אחד מהם כאמור שפך אור חדש על תולדות היהודים במאות שעברו ובעיקר במצרים. רוב הכתבים מויינו, אך לא כולם. חלק מהם מוצג בבית הספרים במוזיאון מיוחד. המחקר עדיין בעיצומו ולא את הכל כבר גילו. מה שברור הוא שמצרים הייתה בעבר מרכז מרתק ביותר של חיים יהודים תוססים שהצטמצמו ל.. ארבע נשים זקנות החיות בגפן בבירת הגדולה שבמדינות ערב.
מאחורי בית הכנסת מצפה לנו גילוי מדהים נוסף. בתוך מבנה ששימש בעבר כחדר הגבאי, נמצאת הספרייה המרכזית של ספרי הקודש. כאן ובספרייה נוספת הנמצאת בבית הכנסת 'שער השמים' ריכזו שלטונות מצרים את מיטב ספרי הקודש שהותירו יהודי מצרים אחרי בריחתם ממנה.
הכניסה לספרייה מדהימה. בסדר מופתי סדורים להם כחיילים 14,000 ספרי קודש בשורות. כאן צריך לומר שהאקדמיה הישראלית, גוף שהוקם מיד עם חתימת הסכמי השלום, סידרה את הספרים ומיינה אותם. כל ספר קוטלג ומוחשב. עבדל חמיד מדריכנו הוא עובד האקדמיה הישראלית.
חובת הלבבות בכתב יד
כתוצאה מההכנה שעשינו בארץ ידענו, כי בעשרות אלפי הספרים מצויים גם כמה עשרות ספרים שהשאיר כאן מרן הגר"ע יוסף שהיה כידוע אב"ד בקהיר וראש ישיבת 'אהבה ואחווה'. את המידע חשף בפנינו פרופ' אהרן שויקה, יליד מצרים, שהיה יחד עם אחיו, פרופ' יצחק שווה, מתלמידיו של הגר"ע יוסף בישיבה במצרים. פרופ' שויקה הציע "חפשו ספרים שעליהם מוטבעת חותמת ישיבת 'אהבה ואחווה'. כל הספרים שייכים להגר"ע יוסף".
במשרד הקהילה היהודית שאלנו את כרמן ויינסטיין על הספרים, אולם היא לא ידעה על כך דבר. "הוא לא השאיר כאן אף ספר", אמרה בנחרצות ולא הותירה מקום לספק. כששאלנו אותה על ישיבת 'אהבה ואחווה' טענה ויינסטיין כי מדובר בכלל בארגון חסד ולא בישיבה. גם עבדל חמיד, לא ידע על כך דבר. אלא שפרופ' שויקה טען שהיתה ישיבה ונשארו ספרים.
"בואו נחפש", הצענו. במהלך החיפוש נתקלנו בספרים מעניינים ביותר. ''מעשה הבריאה'' הכולל ארבעה חלקים: אסטרונומיה, קבלה, רפואה וצמחי מרפא. "זהו הספר היחיד במצרים ואולי הספר האחרון שנותר בעולם כולו", סיפר לנו חמיד. ספר ''חובת הלבבות'' כתוב בכתב יד וכך גם ספר ''מורה נבוכים'', ואפילו מצאנו שם גם הגדה של פסח שנדפסה במצרים עצמה. ועדיין לא מצאנו את הספרים של הגר"ע יוסף. האמנם צדקו אלה שריפו את ידינו? איך נמצא מחט בערמה של שחת? בספרייה יש לא פחות מ 14,000 ספרים.
"איזה ספרים יכולים להיות שייכים לישיבה?", העלה לפתע אלי ביסמוט רעיון, "גמרות ומשניות". התחלנו להתרכז מייד בחיפוש הספרים האלה.
לפתע נשמעה צעקה של גיל ברחבי הספרייה בין המדפים הרבים. "הנה" קרא לפתע אלי בחדווה. ואכן מתוך מאות מדפים התגלו לפתע כמה עשרות ספרים ובהם גמרות, משניות וחומשים שהמשותף לכולם היא החותמת ובה שם הישיבה שבראשות הגר"ע יוסף. אין ספק, גילינו את האוצר שכה חיפשנו. וזה עוד לא הכל. על אחד הספרים גילינו את הכתובת "בחזקת יצחק שויקה", הלא הוא פרופ' יצחק שווה.
על מה ישב פרעה?
''אין ספק שהביקור במוזיאון הלאומי של קהיר הוא הצצה נדירה לתוך חדרי החדרים של המלך פרעה", את הדברים האלה אומר לנו מנהל המוזיאון הלאומי של מצרים. את בניין המוזיאון בנה פארוק מלך מצרים בשנת 1835 כדי להנציח את הפרעונים ומפעליהם.
בקומה הראשונה מוצגים לראווה פסלי הענק של תות אנך אמון - הפרעון המיתולוגי הראשון. הוא חי זמן רב לפני המלך ששעבד את בני ישראל. לידו מוצגת אשתו הפרעונית. אבל אני חש צורך לראות דברים הקשורים להיסטוריה היהודית. כך למשל בכניסה למוזאון מקדמת את פניך סירה מגומא - קני סוף, שנמצאה ליד הפירמידות. באותם ימים עשו כך את הסירות הקטנות. ממש כך הייתה עשויה התיבה שבה הונח התינוק משה.
בקומה השנייה, בתוך ארון זכוכית - הכיסא שעליו ישב המלך ומבנה המשמר שלידו. זהו כנראה המראה שאותו ראו משה ואהרן בבואם לארמון המלך. על הכיסא הזה ישב פרעה בדברו עם משה. משני צדי הכיסא היו דמויות של אריות, ולידם עמדו משרתי פרעה. בידו החזיק מטה. אולי זה המטה שהפך לתנין.
מתחתיו היה פרוס שטיח מיוחד. על השטיח הזה היו מצוירות דמויות דיוקניהם של אויבי המלך, ועליהן הוא היה דורך.
למלך, כך מתברר, היו טבעות רבות. חלק מהן הוא ענד על קצות אצבעותיו. חלק מהטבעות שימשו גם כחותמות שבהן הוא חתם (אולי על מכסות העבודה שהכינו לעבדים העבריים...).
אפילו המיטה שעליו שכב המלך שוחזרה והיא מוצגת במוזאון. מדור מיוחד הוקדש להצגת אמנות מצרית ידועה - החניטה.
שולחן אותנטי הנראה ממש כשולחן ניתוחים, הבנוי מאבן, מוצג באחד מהחדרים. השולחן נמצא בחפירה ארכיאולוגית ליד אחת הפירמידות בגיזה. בשולחן חרוטות תעלות ניקוז היוצאות החוצה, מכאן היה יוצא הדם שהתרוקן מהגופה המיועדת לחניטה. ליד השולחן מוצגת תיבה סגורה, אף היא נמצאה באותה חפירה. מן הגופה היו מוציאים את כל האיברים הפנימיים ומכניסים אותם לתיבה הסגורה. לאחר מכן היה עובר שאר הגוף הליך מיוחד שאת סדרו וסודו לא גילו עד עצם היום הזה. הגופה החנוטה הייתה מוכנסת לתוך ארון מיוחד שהיה עשוי כצורת אדם שוכב. פני הארון כפני המת שהוכנס לתוך הארון.
הליך זה היה עולה הון רב ולא כל מלך יכול היה להרשות לעצמו את הדבר. לפיכך היו מלכים ש'הסתפקו' בהכנת המסגרת ועליה דמות דיוקנם. אגף החניטה במוזיאון מלא וגדוש בארונות של מלכים 'קטנים' שלא יכלו להרשות לעצמם. בחדר סגור ומיוחד מוצגים לראווה גם כמה דמויות אמתיות של פרעונים חנוטים ממש. אני יכול רק לספר לכם שהם לא היו כה מרשימים כפי שהם נראים בפסלים שפסלו כדמותם.
כתב חרטומים
אגף אחר לא פחות מעניין הוא גנזך המסמכים של לשכת הארמון.
מתברר כי את הפטנט העולמי של כתיבה על גבי חומר שאינו אבן רשמו סופרי ארמון המלך פרעה שהיה אז שליט העולם כולו. הם כתבו על 'פפירוסים' (כעין ניירות שהוכנו מגומא), והם מוצגים אחר כבוד באחד מאגפי הגנזך המלכותי. הפפירוסים לא היו כה משוכללים, הם עדיין לא היו קלף ממש כפי שמעבדים בימינו לספר תורה, אבל הם פטרו את כותבי המסמכים מללכת לעבודה מצוידים במנופים רבי עצמה שישאו את מה שהם כתבו. הפפירוסים מוצגים בכניסה לחדר הגניזה. אחד מהם מתאר שלב אחרי שלב את המכות שחטפה מצרים והתיאור בהם מתאים למדי למתואר בתורה.
בטרם הומצאו הפפירוסים, נכתבו מסמכים מעניינים במיוחד על אבנים. הם נכתבו בכתב חרטומים שאינו כתוב באותיות אלא בציורי עצמים. שנים רבות מאוד לא ידעו לפענח את כתב החרטומים. חוקר צרפתי בשם ז'אן פרנסואה שמפוליון פיענח לראשונה את כתב החרטומים המצרי, ומאז נחשב למייסד תורת האגיפטולוגיה.
שמפוליון נחשב לילד פלא, כשכבר בגיל עשר ניסה לפענח את אבן הרוזטה, שחייליו של נפוליון גילו בעת פלישת נפוליון למצרים ב-1799. אבן הרוזטה הכילה טקסט זהה בשתי שפות: יוונית (שפה שבה שלט שמפוליון), ומצרית כתובה בשני סוגי כתב: הכתב הדמוטי (כתב ששימש לצורכי יום-יום במצרים), וכתב החרטומים המצרי ששימש את כוהני הדת המצרית שלא היה מובן להמוני העם, ושהכוהנים השתמשו בו גם כשפת סתרים לצרכים הפנימיים שלהם.
בפענוח כתב החרטומים נעזר שמופליון בעבודתו של הפיסיקאי הבריטי תומס יאנג, שהראה כי הן הכתב הדמוטי והן הכתב ההירוגליפי מכילים גם סימנים אלפביתים וגם סמלים, שיש ביניהם קשר הדוק.
את פריצת הדרך חולל שמפוליון בשנת 1822. תוך שהוא נעזר בשפה הקופטית, הצליח שמפוליון להבין את הערך הפונטי של ההירוגליפים, ובכך הוכיח את העובדה שההירוגליפים מייצגים "שפה מדוברת". אבן הרוזטה מוצגת אף היא באגף הגנזך של הארמון.
מסמך אחר, לא פחות מעניין ואולי אף יותר הוא מסמך שבו מבקש מלך מצרים מהעבריים שברחו מארצו לחזור למצרים מיד. המלך הבן מבקש לעשות שלום עם העמים. במסמך, הכתוב על אבן, מפרט המלך המצרי את התלאות שעברו העבריים בארצו וכותב: ולא אשעבד אתכם כפי ששעבד אתכם אבי שהכריח אתכם לעבוד והרג את ילדיכם".
הסוף כמובן ידוע, את הדרך שעשינו אנו בארבעים וחמש דקות של טיסה בחברת 'איר סיני' עשו אבותינו בארבעים שנה. למצרים הם לא חזרו אפילו שכמה פעמים הם הביעו משאלה כזאת. אנחנו נחתנו בנתב"ג בתום ארבעה ימי מסע שבהם ראינו את סיפורי יציאת מצרים קמים וחיים לנגד עינינו.