דברי המשנה
הָאוֹמֵר לָעוֹרֵב "צְרַח" וְלָעוֹרְבָא "שְׁרִיקִי" וְ"הַחֲזִירִי לִי זְנָבֵךְ לְטוֹבָה" - יֵשׁ בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי (תוספתא שבת ז)
יש מנהגים שנראים במבט ראשון כמו שטות קטנה, תנועה מוזרה של אדם מבולבל מול העולם, מין לחש עמום שנאמר בחצי חיוך, בלי משקל ובלי עומק. אדם פונה לעורב, מבקש ממנו לצרוח, קורא לעורבת לשרוק, ממלמל בקשה משונה על הזנב, כאילו בתוך הקרקור השחור הזה מסתתרת בשורה טובה. מי שמתבונן מבחוץ עלול לחשוב שמדובר רק בפולקלור חשוך, בהרגל כפרי נבער, בתמונה צדדית משולי ההיסטוריה. אך הרב קוק, בדרכו החודרת כמו אור קר של שחר חורפי, מבקש מאיתנו לא להיעצר במעטפת. הוא מלמד שהמעשים הללו צומחים מאדמה עמוקה בהרבה, מאדמה של נפש, של אמונה, של אופי לאומי, של עולם פנימי שלם.
כי אין תכונות נפשיות שמרחפות באוויר כמו עננים בלי שורש. כל אומה, כל חברה, כל קיבוץ אנושי, נושא בתוכו דעה ראשית, גרעין יסודי שממנו נמשכים קווי האופי, ההרגלים, השאיפות, הפחדים והאהבות. במקום שבו מקור החיים הוא אור ה', במקום שבו הנשמה שותה ממעיין של קדושה, חסד ורחמים, גם הנפש נעשית רכה יותר, נאמנה יותר, שומרת יותר על הבריתות העדינות שמחזיקות עולם. ובמקום שבו השורש הוא אלילות, ניתוק, סגידה לכוח, שקיעה בחיצוניות וביצר, גם הנפש לובשת את צורת המקור שממנו צמחה. היא מתקשה. היא מתכהה. היא לומדת לחיות בלי חמלה.
כאן נוגע הרב קוק בנקודה חדה מאוד, כמעט מטלטלת. הוא כותב שהאכזריות איננה תקלה צדדית בעולמו של האדם האלילי. היא איננה כתם קטן על בגד נקי. היא סימן ההיכר של כל המבנה. כמו שחסד ורחמים מונחים בעומק טבעה של הנשמה הישראלית, כך האכזריות יושבת בעומק נפשה של האלילות. כמה נורא לחשוב על כך. לא מעשה רע פה, נפילה שם, התפרצות חד־פעמית של חולשה, כי אם צורת חיים. שיטה. אקלים פנימי. אוויר שנושמים.
וכשאדם חי באקלים כזה, הוא גם נמשך לסמלים שמבטאים אותו. לכן העורב איננו פרט מקרי בתמונה. הוא איננו עוד ציפור שחורה שעפה בשמי הסיפור. העורב נבחר מפני שהוא משקף תכונה. חז"ל כבר תיארו אותו כבעל חיים אכזרי על בניו, יצור שיש בו קשיחות, הפקרות, חוסר רוך. והרב קוק מלמד שיש קשר נפשי בין האדם לבין הדימויים שהוא אוהב. הנפש מזהה את עצמה במשהו דומה לה. מי שעולמו הפנימי מלא עדינות יחפש עדינות, יימשך למראות של בניין, של בית, של לידה, של נאמנות. ומי שבתוכו שוכן גרעין של אכזריות, יחפש בלי משים את המראה שבו הוא יכול לראות את עצמו משתקף.
זה הרגע שבו “דרכי האמורי” מפסיקות להיות סתם אוסף של ניחושים אפלים, והן נעשות סיפור על התמוטטות יסודות החיים. כי מהי אכזריות, בעומק? לא רק פגיעה בזולת, לא רק חוסר נעימות, לא רק קשיחות יתר. אכזריות היא כפירה סמויה בקשרים שמקיימים את העולם. היא לא מכירה באמת במשפחה. היא לא מכבדת נאמנות. היא לא יודעת לשמור ברית. היא מסוגלת לעזוב את הקרוב ביותר, לשכוח את מי שהיה אמור להיות יקר מכל, לדרוך על מה שהיה אמור להיות קדוש. האדם האכזר איננו רק אדם שפוגע; הוא אדם שחי כאילו אין ערך ממשי לבית, לילדים, לעתיד, לדור הבא.
ולכן העורב והעורבת, אצל הרב קוק, נעשים כמעט דמויות מראה. לא בעלי חיים בלבד, כי אם סמלים של מגמת חיים שלמה, חיים שלא בונים בית, לא מרימים קירות של אחריות, לא זורעים שדה שמישהו אחר יקצור, לא מניחים לבנה על גבי לבנה עבור הדור שעוד ייוולד. יש בהם רק הווה רעב, עצבני, בולע, חסר סבלנות. מי יכול להקים כך עולם? מי יכול לגדל כך ילד? מי יכול להחזיק כך ברית?
ובתוך כל זה מופיעה התמונה המוזרה ביותר: “החזירי לי זנבך לטובה”. כמה חושך יש בבקשה הזאת. הרב קוק רואה בזנב את הקצה הנמוך, הגס, המכוער, השריד השפל של האכזריות. לא הפנים, לא הקול, לא הכנפיים, כי אם השוליים הירודים ביותר. ודווקא אותם מבקש האדם “לטובה”. כאן המראה כבר קשה להביט בה. מפני שזה הרגע שבו הרע איננו נתפס כרע. הוא הופך למבוקש. הנפש השקועה בתהום איננה רק נופלת; היא מתחילה לאהוב את הנפילה. היא קוראת למכוער טוב, לשפל יקר, לגס מבורך.
כמה מבהיל הרגע הזה, מפני שהוא מסמן היפוך גמור של הסדר הפנימי. זה לא אדם שנכשל ומצטער. זה לא אדם שיודע שהחשיך ובוכה על אובדן האור. זה אדם שהחושך עצמו נעשה לו נעים. שיש לו טעם במרירות. שיש לו חיבה אל מה שראוי היה לעורר בו חלחלה. במצב כזה, התיקון קשה יותר, מפני שהבעיה כבר איננה רק במעשה. היא בתשוקה. באהבה. במה שהלב למד לכנות בשם “טובה”.
ובמקום הזה, דברי הרב קוק חוצים את המרחק בין עולמם של עובדי האלילים הקדומים ובין האדם המודרני, המשכיל, המסודר, המנומס. כי גם היום יש “דרכי אמורי”, גם אם אין עורבים ואין לחשים בשדה. גם היום יש תרבויות שמקדשות ניכור, שמלמדות אדם לחיות בלי ברית, בלי נאמנות, בלי בית פנימי, בלי רחמים. גם היום אפשר לראות נפשות שמתרגלות לצרוך כאב, לצחוק על חולשה, להתענג על השפלה, להימשך אל הכוח הגס מפני שהוא כוח, אל המכוער מפני שהוא בולט, אל הרעש מפני שהוא מסחרר. גם היום יש עולם שלם שמנסה לשכנע אותנו שהזנב הוא הטוב, שהשפל הוא חירות, שהקשיחות היא עומק, שהיעדר החמלה הוא בגרות.
ודווקא מול כל זה, נשמעת קריאתו הגדולה של הרב קוק על טבעה של הנשמה הישראלית. יסודה חסד, חמלה, רחמים. לא כסיסמה רכה, לא כקישוט מוסרי, כי אם כיסוד קיומי. עם שאמור לשאת אור אלוקי בעולם איננו יכול לבנות את עצמו על אכזריות. הוא נדרש לשמור על הרוך גם כשהעולם סביבו מתקשה, לשמור על ברית גם כשהסביבה מלמדת פירוק, לשמור על הבית גם כשבחוץ נושבת רוח של הפקרות. זהו מאבק יומיומי, דק, עיקש, מאבק על צורת הלב.
בסופו של דבר, המשנה והרב קוק לא מדברים רק על אדם עתיק שלוחש לעורב בשולי שדה נשכח. הם מדברים על השאלה מה אנחנו אוהבים, למה אנו נמשכים, מה אנו מבקשים לקרוא לו “טובה”. האם הלב שלנו נמשך לבניין או לחורבן, לרחמים או לקשיחות, לבית או להפקר, לברית או לשכחה. זו שאלה פשוטה לכאורה, אך בתוכה תלוי עולם שלם.
כי האדם נעשה דומה למה שהוא מעריץ. ואם הוא מרכין ראשו בפני האכזריות, גם בלי לשים לב, משהו בתוכו נעשה שחור יותר, קר יותר, בודד יותר. ואם הוא שומר את נפשו קשובה לאור החסד, גם בימים עכורים, גם בשעות של עייפות רוח, הוא מציל בתוכו את האנושי, את הקדוש, את היכולת להביט על ילד, על בית, על מחר, ולומר בלב נקי: זהו הטוב.
וזה, אולי, עומק האזהרה שב“דרכי האמורי”. לא לפחד רק ממנהג מוזר, כי אם להישמר מן הרגע שבו הנפש מתחילה להתרגל אל האכזריות, מן הרגע שבו המכוער מפסיק להכאיב, מן הרגע שבו הזנב כבר נראה כמו ברכה. שם מתחילה החשכה. ושם גם מתחילה עבודת האדם: לשוב אל הרחמים, לשוב אל הבית, לשוב אל הברית, לשוב אל הלב.
