יש שלום שנולד בתרועת חצוצרות.
מנהיגים עומדים על במה, מצלמות מכל העולם מכוונות אליהם, דגלים מתנופפים מאחור, ידיים מושטות זו אל זו באיטיות כמעט טקסית, והעולם כולו עוצר לרגע את נשימתו ואומר לעצמו: הנה, משהו בלתי אפשרי קרה. אויבים לשעבר חתמו. גבול שהיה שדה קרב הפך לקו מדיני. דם ישן קיבל חותמת של סוף. ההיסטוריה, אותה חיה כבדה ועקשנית, הסכימה לזוז צעד אחד קדימה.
ויש שלום אחר.
שלום שלא שר.
שלום שלא מחייך.
שלום שלא יוצא לרחוב בלי אבטחה.
שלום שאינו מתבטל, אך גם אינו מתחבק; אינו קורס, אך גם אינו פורח; אינו מוביל טנקים אל הגבול, אך גם אינו מוביל ילדים מצרים וישראלים להכיר זה את זה בבית ספר, בטיול, בשיחת שכנים פשוטה.
כזה היה השלום בין ישראל למצרים.
הוא היה אחד ההישגים המדיניים הגדולים בתולדות מדינת ישראל, אולי הגדול שבהם: המדינה הערבית הגדולה והחשובה ביותר חתמה על הסכם שלום עם ישראל, הגבול הדרומי נרגע, מלחמות הענק בין צבאות הפכו לזיכרון, ומזרח תיכון שלם נאלץ להתרגל לעובדה החדשה, המרעישה, הכמעט בלתי נתפסת: קהיר וירושלים כבר אינן יורות זו בזו.
אך השלום הזה נשאר קר.
לא קר כמו מת, מפני שהוא היה חי. חי מאוד אפילו. היו בו תיאומים ביטחוניים, אינטרסים, קשרים מאחורי הקלעים, סחורות, אזורי תעשייה, טלפונים פתוחים בשעות חירום, הבנות שנרקמו בשקט בין אנשים שהבינו את המחיר של התמוטטות. הוא היה חי כמו מכונה שעובדת במרתף, עמוק מתחת לרצפת הבית, רחוק מן האור, רחוק מן האורחים, רחוק מכל מה שנראה חם ואנושי.
אך הוא היה קר מפני שהרחוב המצרי לא אימץ אותו אל לבו.
הוא היה קר מפני ששגריר ישראלי בקהיר יכול היה לייצג מדינה בעלת הסכם שלום, ועדיין לחיות כמו אדם מוקף חומה בתוך עיר של מיליונים. הוא היה קר מפני שבית קפה דרש סריקות, פגישה דרשה תיאומים, חלון פתוח היה מחשבה מסוכנת, ועיתונאי מצרי שנפגש עם הנציג הישראלי ידע שהוא עלול לשלם על כך מחיר.
זהו פרדוקס שקשה להסביר למי שלא נשם אותו מקרוב: להיות שליח של שלום במקום שבו עצם הנוכחות שלך מעוררת פחד.
יצחק לבנון הכיר את הפרדוקס הזה לא דרך ספרים ולא דרך נאומים. הוא הכיר אותו דרך הגוף. דרך נסיעות מאובטחות. דרך מבטים ברחוב. דרך חלונות שלא נפתחים. דרך שיחות דיפלומטיות עם אנשים שמדברים בנימוס בחדר, אך יודעים היטב שאסור להם להיראות קרובים מדי. דרך ההבנה המחלחלת, הכואבת, ששלום בין מדינות יכול להיחתם בדיו, אך שלום בין עמים זקוק למשהו אחר לגמרי: אמון, סקרנות, מגע, שנים של חינוך, אומץ אזרחי, רצון לראות באדם שמולך פנים ולא דגל.
ולבנון היה שליח מוזר של השלום הזה, כמעט מדויק מדי.
הוא לא היה ישראלי שנשלח אל העולם הערבי מבחוץ, כאדם הלומד את האזור דרך מסמכים מודיעיניים, תדרוכים, מילונים וקורסים דיפלומטיים. הוא נולד בלבנון. ערבית הייתה שפת האם שלו. הוא הכיר את המנגינות הקטנות של השפה, את מה שנאמר בגלוי ואת מה שמסתתר מאחורי משפט מנומס, את הרכות שבהכנסת אורחים ואת הקשיחות הנסתרת שמופיעה ברגע שבו הפוליטיקה נכנסת לחדר. הוא ידע לדבר עם המצרים לא רק בשפה שהם מבינים, כי אם בשפה שהם מרגישים.
ולכן הכאב שלו היה עמוק יותר.
מפני שהוא ידע שהרחוב המצרי אינו עשוי כולו משנאה. הוא פגש אנשים חביבים, סקרנים, מכניסי אורחים. הוא ראה צעירים שרצו לדעת על ישראל, אולי לבקר בה, אולי לגעת במציאות שמעבר לתעמולה. הוא הבין שיש מתחת לקרקע שכבות אחרות, אנושיות יותר, חמות יותר, שאינן מגיעות אל הכותרות ואינן צועקות בכיכר. אך הוא ראה גם כיצד שכבות הפחד, החרם, הדת הפוליטית, הלאומנות והזיכרון הערבי הפצוע כיסו את האפשרות הזאת שוב ושוב, כמו חול מדברי המכסה שביל דק אחרי כל רוח.
הסדרה הזאת נולדת בדיוק מן המקום הזה.
לא מן השאלה האם היה שלום בין ישראל למצרים. היה.
השאלה הגדולה היא מה היה טיבו של השלום הזה.
האם שלום הוא רק העובדה שאין מלחמה?
האם גבול שקט מספיק כדי לקרוא לשני עמים מפויסים?
האם שגרירות פתוחה היא סימן לנורמליזציה, כאשר עובדיה חיים מאחורי טבעות אבטחה?
האם מסמך חתום יכול להחזיק מעמד כאשר הרחוב שבתוכו הוא אמור לחיות מתייחס אליו כאל בושה?
השאלות הללו אינן שאלות של היסטוריונים בלבד. הן שאלות של חיים. הן נוגעות למטוס ישראלי שממתין בלילה בנמל התעופה של קהיר. הן נוגעות לשישה מאבטחים לכודים בקומה ה־18 של בניין שגרירות בזמן שהמון זועם עולה לעברם. הן נוגעות לשגריר שמסרב להמריא בלי אנשיו. הן נוגעות לבית כנסת כמעט ריק שבו יהודים מנסים לקרוא מגילה בארץ מצרים. הן נוגעות לקצינים ישראלים ומצרים שממשיכים לדבר בשקט גם כאשר הרחוב צורח. הן נוגעות לשאלה האם במזרח התיכון אפשר לבנות גשר שאינו נשען רק על פחד הדדי.
במובן הזה, סיפורו של יצחק לבנון בקהיר הוא לא סיפורו של דיפלומט אחד.
הוא סיפורו של השלום עצמו.
שלום שנולד מחזון אדיר של אנואר סאדאת, אדם שהעז להגיע לירושלים ולשלם בחייו על שבירת הטאבו הגדול של העולם הערבי. שלום שעבר אחר כך לשלושים שנות מובארק, שלושים שנים של יציבות, זהירות, קיפאון, אינטרסים, שלטון ברזל ורחוב שלא הוזמן באמת להיות שותף. שלום שהגיע אל מהפכת ינואר 2011 מותש, חשדן, לא אהוב, קשור במידה רבה מדי למשטר ישן שההמונים רצו להפיל. שלום שבאחד הלילות מצא את עצמו נמדד לא בנאומים ולא בטקסים, כי אם במדרגות שבין קומה 17 לקומה 18.
יש משהו כמעט תנ”כי בסיפור הזה.
ישראל במצרים. שוב.
לא כעבדים הבונים ערי מסכנות, לא כעם היוצא ביד רמה אל המדבר, כי כנציגים של מדינה ריבונית, עם דרכונים, מאבטחים, שגרירות, מטוס חיל אוויר שמחכה על המסלול, ועם זאת עדיין נושאים בגוף את הזיכרון העתיק של פחד יהודי בארץ הנילוס. שוב יהודים בלב מצרים. שוב לילה. שוב דלתות סגורות. שוב שאלה של הצלה. שוב תחושה שההיסטוריה לא עוזבת אותנו באמת, היא רק מחליפה בגדים.
ופורים בקהיר, פסח בקהיר, חנוכה בקהיר — כל אלה אינם קישוטים שוליים לסדרה. הם הלב הרך שלה. הם מזכירים שבתוך כל המילים הגדולות, “שלום”, “מהפכה”, “ביטחון”, “אינטרס”, “נורמליזציה”, יש בני אדם המבקשים לעשות דבר פשוט: להתפלל במניין, לקרוא מגילה, להביא כיבוד כשר, להדליק נר, להרגיש לרגע שהם אינם רק נציגי מדינה מוקפת עוינות, כי אם חוליה בשרשרת יהודית ארוכה ששרדה פרעונים, מלכים, גזירות ומהפכות.
השלום הקר, אם כן, אינו רק מושג מדיני.
הוא תחושה.
תחושת אוויר ממוזג מדי בחדרי פגישות רשמיים.
תחושת זיעה קרה בזמן טלפון לילי מהשגרירות.
תחושת בדידות של משפחה דיפלומטית שאינה יכולה לצאת בחופשיות אל העיר שסביבה.
תחושת עלבון כאשר מדינה זקוקה לך בסתר ומתביישת בך בגלוי.
תחושת אחריות כאשר אתה יודע שאם החוט הדק הזה ייקרע, לא רעיון מופשט ייפול, כי אם אנשים, גבולות, חיים.
וזה אולי הדבר שהופך את הסיפור הזה לחשוב כל כך דווקא עכשיו, גם שנים אחרי אותו לילה בקהיר. מפני שהסכמי שלום אינם נמדדים רק ביום חתימתם. ביום החתימה כולם נראים יפים. הדיו טרי, החיוכים רחבים, העולם מוחא כפיים. המבחן האמיתי מגיע אחר כך, בשנים האפורות, כאשר המצלמות נעלמות, כאשר דור חדש נולד בלי זיכרון המלחמה, כאשר הרחוב כועס מסיבות אחרות ומגלה שהשלום הוא סמל נוח להתפרק עליו, כאשר שליטים מתחלפים, כאשר מהפכות מגיעות, כאשר מי שהיה ערב להסכם כבר אינו יושב בארמון.
שם מתברר אם השלום ירד אל השורשים.
במצרים, השלום עם ישראל נשאר במידה רבה מעל הקרקע ומתחת לקרקע בעת ובעונה אחת. מעל לבבות רבים — ומתחת לשולחן. הוא לא נעלם, אך גם לא נטמע. הוא לא נשבר, אך נשאר שביר. הוא לא התחמם, אך המשיך לתת חום מסוג אחר: חום של מניעת מלחמה, של שקט גבולי, של תיאום שחוסך דם, של אינטרסים שמרסנים זעם.
האם זה מעט?
האם זה הרבה?
אולי במזרח התיכון אלו שתי התשובות גם יחד.
מפני שמי שחולם על שלום אמיתי, על עמים שמכירים זה את זה, על שגריר שיוצא לבדו לשוק, על סטודנטים מצרים וישראלים היושבים יחד מול הנילוס ומדברים על עתיד, מרגיש מול השלום הקר אכזבה עמוקה. איך אפשר שלא? הרי סאדאת לא בא לירושלים רק כדי שמאבטחים יסרקו בית קפה לפני פגישת שגריר. הוא בא מפני שהאמין, לפחות לרגע אחד גדול, שההיסטוריה יכולה להיפתח.
אך מי שמכיר את מחיר המלחמה, את קברי החיילים, את הגבולות הבוערים, את המדבר כשהוא מתמלא תנועה עוינת, את האפשרות שהכל יחזור אחורה, מביט גם בשלום הקר הזה ואומר: אל תזלזלו בו. גם קרח יכול לשמור על חיים מסוימים. גם חוט דק יכול למנוע נפילה. גם קשר נטול אהבה יכול להציל בני אדם.
הסדרה הזאת תנוע בין שני הקצוות הללו.
בין החלום לבין החנק.
בין סאדאת לבין מובארק.
בין כיכר תחריר לבין חדרי הביטחון.
בין שגרירות נצורה לבין בית כנסת כמעט ריק.
בין הרחוב המצרי לבין הפחד הישראלי.
בין המסמך החתום לבין השאלה הגדולה שלא נחתמה מעולם: האם אפשר לקרוא לזה שלום, אם הוא עדיין מפחד לפתוח חלון?
ובמרכז יעמוד יצחק לבנון — לא כגיבור יחיד, לא כמי שכל הסיפור שייך לו, כי אם כעד. עד מן הסוג הנדיר, שראה את השלום הזה מבפנים: את המילים הרשמיות ואת הפחדים הלא רשמיים, את הנימוס הערבי ואת הזעם ברחוב, את הצורך הביטחוני ואת העלבון הדיפלומטי, את היהדות הקהירית שנשארה כשארית קטנה, ואת הלילה שבו כל השכבות הללו התכנסו לרגע אחד נורא בקומה ה־18.
אולי לכן צריך להתחיל דווקא כאן, לפני כל הפרקים, לפני המצור, לפני המהפכה, לפני פורים, לפני מובארק וסאדאת והגנרלים והמפעלים והמחסומים.
צריך להתחיל מן השקט הקר של השלום הזה.
מן הדממה שבין שתי מדינות שאינן נלחמות, אך גם אינן מתחבקות.
מן המרחק הקטן והעצום שבין הסכם שלום לבין כוס קפה חופשית בקהיר.
מן השאלה שמרחפת מעל כל הסדרה כמו ענן כהה מעל הנילוס:
מה קורה לשלום כאשר הממשלות חתמו עליו, המנגנונים זקוקים לו, אך הרחוב מעולם לא נתן לו להיכנס הביתה?
זו אינה רק שאלה על מצרים.
זו שאלה על המזרח התיכון כולו.
זו שאלה על כוחם של מסמכים מול כוחם של זיכרונות.
זו שאלה על פחד, אינטרס, אמונה, יהדות, אחריות ואומץ.
וזו השאלה שתלווה אותנו מכאן ואילך, אל תוך קהיר של יצחק לבנון — עיר של אור צהוב, אבק, נילוס, ארמונות, מסגדים, בתי כנסת ריקים, רחובות רועשים וחלונות סגורים; עיר שבה השלום היה קיים, נושם, מתפקד, חיוני, אך כמעט תמיד עשה זאת בזהירות, בקול נמוך, מאחורי דלת כבדה.
כמו נר קטן בתוך חדר קר.
כמו שגריר ישראלי בלב קהיר, שיודע שהמדינה המארחת שלו חתמה על שלום — ועדיין מביט אל הרחוב לפני שהוא יוצא.