יש רגע שבו אדם מבין שהוא אינו חי בתוך עיר, הוא חי בתוך מעטפת.
זה לא קורה ביום הראשון. ביום הראשון עדיין יש התרגשות. שדה תעופה זר, אוויר חם של קהיר שנדבק לפנים כמו מטלית לחה, כבישים עמוסים, צפירות, ערבית שמתגלגלת מכל חלון פתוח, נהר הנילוס הכבד שנע לאטו כאילו ראה כבר את כל האימפריות קמות ונופלות ואין לו שום כוונה להתרגש מעוד שגריר ישראלי שנכנס בשערי העיר.
בתחילה עוד נדמה שאפשר יהיה לגעת במקום הזה.
לצאת לרחוב. לשבת בבית קפה. להקשיב לאנשים. להריח את הלחם המקומי, את העשן, את הקפה השחור, את אבק העיר העתיקה שנדבק לנעליים. הרי בשביל מה נשלח דיפלומט למדינה זרה, אם לא כדי להניח את אוזנו על הדופק החי שלה? מה שווה שגריר שאינו מכיר את הקולות שמתחת לחלונות הארמון, את הלחישות בשווקים, את הכעסים בקמפוסים, את ההומור של נהג המונית, את החשש של העיתונאי, את התקווה של הצעיר שמביט מערבה ורוצה לדעת איך נראית תל אביב?
אבל בקהיר של שגריר ישראל, החיים לא נפתחו כך.
הם ננעלו.
לא בבת אחת, לא בדלת ברזל אחת גדולה, כי אם בשכבות. עוד מאבטח. עוד רכב. עוד אישור. עוד בדיקה. עוד סריקה. עוד מבט במראה האחורית. עוד הודעה מראש. עוד תיאום עם המצרים. עוד תיאום עם הישראלים. עוד שיחת טלפון כדי לעשות את הדבר הפשוט ביותר שאדם חופשי עושה בלי לחשוב עליו בכלל: לשבת בבית קפה.
“כשמגיעים למצרים,” אמר יצחק לבנון, “חייבים לשכוח את המילה ספונטניות.”
איזו מילה קטנה, ספונטניות. כמעט ילדותית. אדם קם בבוקר, מחליט ללכת ברחוב, לפנות ימינה במקום שמאלה, לעצור ליד דוכן, להזמין קפה, לדבר עם אדם זר, להיכנס לחנות ספרים מפני שראה בחלון ספר שמושך את עיניו. כמה מעט אנחנו מעריכים את החופש הזעיר הזה, עד שהוא נלקח מאיתנו.
בקהיר, שגריר ישראלי לא קם ויוצא.
הוא מתואם.
אם רצה להיפגש בבית קפה, היה עליו להודיע שעות מראש. אנשי הביטחון המצרים והישראלים היו צריכים להגיע למקום לפניו, לסרוק אותו, “לנקות” אותו, לוודא שאין מטען, שאין איום, שאין פינה חשוכה מדי, שאין שולחן שיכול להפוך למארב, שאין יציאה שאינה מאובטחת. רק אחרי שהמקום עבר דרך עיניהם הקרות של אנשי הביטחון, היה אפשר להביא לשם אדם שתפקידו הרשמי הוא לייצג שלום.
וכך נוצר האבסורד הגדול של קהיר: כדי לדבר על יחסים נורמליים בין ישראל למצרים, היה צריך לבנות סביב השיחה מצב לא נורמלי לחלוטין.
בית קפה כבר לא היה בית קפה.
הוא היה מבצע.
כוס תה כבר לא הייתה כוס תה.
היא הייתה אירוע ביטחוני.
חיוך לשכן, נסיעה קצרה, ארוחה במסעדה, ביקור בשוק, הליכה ליד הנילוס — כל מחווה אנושית פשוטה התלבשה במדים, קיבלה שם קוד, עברה דרך מכשירי קשר, טבעות אבטחה, לוחות זמנים, נהלים, חשדות. השלום לא יצא לרחוב. הוא הוסע אליו ברכב ממוגן, לאחר סריקה, בליווי שיירה.
זהו אולי אחד הסיפורים העצובים ביותר על יחסי ישראל ומצרים: לא הלילה שבו ההמון פרץ לשגרירות, לא הצעקות בכיכר, לא הדגלים שנשרפו, כי אם הימים הארוכים והשקטים שביניהם, אותם ימים שבהם הכל נראה תקין על הנייר, ובכל זאת אדם לא יכול היה לפתוח חלון בלי לחשוב מה עלול להיכנס ממנו.
במשרדי השגרירות הישראלית בקהיר, הבניין נראה יותר כמו מתחם צבאי מאשר נציגות דיפלומטית. החלונות לא היו פתוחים באמת לעיר. הם היו גבול. לבנון אמר פעם בבדיחות שאי אפשר לפתוח חלון, שמא ייכנס “זבוב עם מטען”. זו נשמעת בדיחה, אך יש בדיחות שהן רק הדרך האחרונה לומר פחד בלי להישבר ממנו.
כי מהו חלון, אם לא אמון?
אדם פותח חלון כשהוא מאמין שהעולם שבחוץ אינו רוצה להרוג אותו. הוא מכניס אוויר, אור, רעש רחוב, ריח של בוקר. הוא נותן לחוץ ולפנים להתערבב. אבל בשגרירות ישראל בקהיר, גם החלון ידע שהוא חי במדינה שבה השלום חתום במשרד החוץ, אך אינו מוזמן אל המדרכה.
העובדים חיו בבידוד כמעט מוחלט.
לא בידוד של אסירים, כמובן. היו בתים, היו כלי רכב, היו טלפונים, היו אירועים רשמיים, היו קשרים דיפלומטיים. אבל היה שם סוג אחר של בדידות, עמוקה יותר: בדידות של אדם שנמצא בתוך עיר של מיליונים, ושום דבר בה אינו נגיש לו באמת. רחוב שאינך יכול ללכת בו אינו רחוב. שכונה שאינך יכול להכיר דרך הרגליים אינה שכונה. מדינה שאתה מייצג בה שלום, אך אזרחיה חוששים להיראות בחברתך, הופכת למקום שבו אתה נוכח ונעדר בו זמנית.
המשפחות הרגישו זאת עוד יותר.
במדינות אחרות, בני משפחה של דיפלומטים יוצרים לעצמם חיים: חברים, שכנים, בתי ספר, קהילה, שבתות, חוגים, סיבובים קטנים בעיר, היכרות הדרגתית עם המקום. אבל במצרים, סיפר לבנון, המעגל החברתי כמעט הצטמצם לדיפלומטים זרים בלבד. המצרים עצמם, גם כאשר היו חביבים, גם כאשר סקרנותם גברה על עוינותם, ידעו שיש מחיר לקרבה פומבית מדי אל הנציג הישראלי.
וכך נוצר עולם משונה: הישראלים בקהיר לא חיו מול אויב רשמי. מצרים הייתה מדינת שלום. היו יחסים. היו הסכמים. היו פגישות. היו שיתופי פעולה. אך מתחת לפני השטח הייתה מערכת של חרם חברתי, מקצועי ותרבותי, חזקה לפעמים יותר מכל הודעה ממשלתית.
עיתונאי מצרי שפגש בשגריר הישראלי עלול היה לשלם על כך במחיר חברתי ומקצועי. פעילים, עורכי דין, אנשי ציבור שהעזו לדבר עם אנשי השגרירות, נתקלו בהתנכלויות, בחרמות, בלחצים. לא תמיד היה צריך שהשלטון יאסור. לפעמים החברה עצמה הציבה את המחסום.
וזה אולי קשה יותר.
איסור רשמי אפשר לגנות. אפשר להיאבק בו. אפשר לקרוא לו בשמו. אבל כיצד נאבקים באוויר? כיצד מתמודדים עם תרבות של פחד, עם מבטים, עם שמועות, עם חברים שמתרחקים, עם עורך שמרים גבה, עם שכן ששואל למה נפגשת עם הישראלי? איך בונים שלום כאשר עצם השיחה איתך נחשבת כתם?
לבנון לא היה שגריר רגיל.
הוא נולד בלבנון. ערבית הייתה שפת אמו. לא ערבית של מילון, לא ערבית של דיפלומטים שלמדו לבטא כמה משפטים מנומסים לקראת טקס, כי אם ערבית שנושמת את הניואנסים, את הבדיחות, את ההבדלים הדקים בין ניב לניב, את מה שאדם אומר ואת מה שהוא מתכוון לומר. הוא ידע להקשיב לא רק למילים, גם למנגינה שבתוכן.
היתרון הזה פתח לו דלתות, או לפחות סדקים בדלתות.
הוא לא רצה להיות שגריר שכלוא מאחורי זכוכית משוריינת. הוא רצה לצאת. לפגוש. לשמוע. לראות בעיניים. הוא הלך לבתי קפה, דיבר עם אנשים, נסע בפלוקה על הנילוס, הגיע גם למקומות שהמצרים לא מיהרו לאפשר לו להגיע אליהם. הוא רצה לדעת את מצרים לא רק דרך תזכירים, דוחות ומאמרי עיתון, כי אם דרך האבק שעל שפת הנהר, דרך מבטים של אנשים פשוטים, דרך הדרך שבה מוכר ברחוב אומר שלום לאדם שהוא יודע בדיוק את מי הוא מייצג.
ושם, ברחוב עצמו, התמונה הייתה מורכבת יותר.
המצרי הפשוט, כך הרגיש לבנון, לא תמיד היה אותו אויב צורח שמופיע בהפגנות. לעיתים קרובות הוא היה חביב, מכניס אורחים, סקרן, חם. אנשים ידעו מול מי הם עומדים, ובכל זאת קיבלו אותו בסבר פנים. לא מפני שאהבו את ישראל בהכרח, לא מפני שהסכסוך נעלם, כי מפני שמתחת לשכבות הפוליטיקה, התעמולה והפחד, בני אדם עדיין מסוגלים לזהות בן אדם.
וכאן היה כאב נוסף.
צעירים מצרים התעניינו בישראל. רצו לבקר. שאלו על אשרות כניסה. ראו את המדינה שמעבר לגבול לא רק דרך כרזות והסתה, גם כמקום מסקרן, קרוב, אפשרי. אנשי השגרירות קבעו איתם פגישה, חיכו להם, המתינו. והם לא הגיעו.
לא מפני שהתחרטו.
הם נעצרו בדרך.
במחסום, בתואנות ביטחוניות, נמנעה מהם האפשרות להגיע לשגרירות. לא תמיד הרחוב היה הבעיה. לפעמים הבעיה הייתה דווקא מי שטען שהוא שומר על הרחוב מפני עצמו.
כמה סמלי הדבר הזה: צעיר מצרי רוצה לראות את ישראל, מגיע אל הדרך המובילה לשגרירות, ושם עוצרים אותו. השלום נמצא במרחק נסיעה קצרה, אך יש מחסום באמצע. לא מחסום של גבול בין מדינות, מחסום בתוך התודעה המצרית עצמה.
בכל פעם שלבנון יצא אל קהיר, הוא יצא עם שתי ידיעות סותרות.
הראשונה: העיר הזאת יכולה לדבר איתנו.
השנייה: העיר הזאת פוחדת לדבר איתנו.
ומכאן נולד אותו שלום קר, שלא היה מלחמה אך גם לא היה חיים משותפים. שלום שבו מערכות הביטחון מתואמות, אינטרסים נשמרים, סחורות עוברות, שיחות מתקיימות, אך הלב הציבורי נותר נעול. שלום של חדרים סגורים. שלום של גנרלים, לא של שכנים. שלום של חתימות, לא של חלונות פתוחים.
הדיפלומטיה, מבחוץ, נראית לפעמים כמו עולם של חליפות, נאומים, קוקטיילים, שטיחים אדומים וצילומים רשמיים. אבל בקהיר היא הייתה דבר אחר לגמרי. היא הייתה נשימה תחת אבטחה. היא הייתה ההבדל בין לומר “יחסים דו־צדדיים” על במה, לבין לשבת ברכב מוקף שומרים ולדעת שכל פנייה ברחוב נבדקה מראש. היא הייתה ההבנה הכואבת שהסכם שלום יכול לשים קץ למלחמות בין צבאות, אך לא בהכרח לפחד שבין עמים.
ואולי זה היה התפקיד האמיתי של שגריר ישראל בקהיר: לא רק לייצג את ישראל מול השלטון המצרי, גם להחזיק בידיים חשופות דבר שאיש כמעט לא רצה לגעת בו בגלוי.
להחזיק שלום שמתביישים בו.
שלום שאנשי הביטחון צריכים לסרוק לפני שהוא מתיישב לקפה.
שלום שאי אפשר לפתוח לו חלון.
שלום שהרחוב יודע שהוא קיים, אך מעדיף לחלוף לידו בעיניים מושפלות.
בערבים, כשהעיר הייתה שוקעת אל תוך האור הצהוב והכבד שלה, וכשהנילוס היה מחזיר לשמים השחורים פסי אור רועדים, אפשר לדמיין את לבנון מביט מן הבית המאובטח אל העיר הגדולה ושואל את עצמו: מה בעצם אנחנו עושים כאן? האם אנחנו שומרים על גשר, או על זיכרון של גשר? האם השלום הזה מתקדם לאנשהו, או רק עומד במקום, מוקף בטון, מאבטחים וחשד?
ואז, אולי, הייתה מגיעה התשובה השקטה.
כל עוד יש שגריר ישראלי בקהיר, גם אם הוא מוקף מאבטחים, גם אם הוא מודיע ארבע שעות מראש כדי לשתות קפה, גם אם חלונותיו סגורים, גם אם הרחוב מתקשה להביט בו — עדיין יש חוט.
דק, מתוח, פגיע.
אך חוט.
ובמזרח התיכון, לפעמים חוט כזה הוא ההבדל בין מדינות שמדברות בקול נמוך לבין מדינות שיורות זו על זו בקול רם.
השלום הזה פחד לצאת לרחוב.
אך הוא עדיין היה שם.
נושם לאט.
מאחורי דלתות כבדות.
בתוך חדרים סרוקים.
בין שיחות זהירות.
בצל טבעת האבטחה.
כמו נר קטן בתוך בית שכל חלונותיו סגורים מפחד הרוח.