הטלפון צלצל בתוך דירת המסתור כמו קול מתכתי שנפל פתאום אל תוך בור אפל.
בחוץ בערה קהיר.
לא בערה במובן המליצי, לא כעוד כותרת מהירה שנכתבת בעיתון של בוקר ונשכחת עד הצהריים, כי אם בערה באמת — ברחובות, בצעקות, בעיניים של אנשים שנסחפו עם ההמון כמו מי שגילה לפתע כי כל חייו חיכה לשעת נקמה אחת גדולה. העיר, שהייתה במשך שנים בירתו הכבדה, המאובקת, השמרנית והמתעתעת של השלום הקר, הפכה באותו לילה למפלצת נושמת. נהר של אדם זרם אל בניין השגרירות הישראלית, ליד הגשר המוביל אל האוניברסיטה, ושום דבר כבר לא נראה דיפלומטי. לא הדגל, לא הדרכונים, לא החסינות, לא המילים הזהירות שבהן נבנו במשך עשרות שנים יחסים שבירים בין ירושלים לקהיר.
יצחק לבנון הרים את השפופרת.
מהעבר השני היו ששת המאבטחים הישראלים שנותרו בבניין.
קולם לא נשמע כמו קול של אנשים שמבקשים הנחיה. הוא נשמע כמו קול של אנשים שנמצאים על קצה תהום ורואים את האדמה נשברת תחת רגליהם.
“אנחנו נצורים בקומה ה־18,” הם אמרו לו. “כשההמון יגיע לקומה ה־17, לא נחזיק מעמד.”
יש משפטים שאדם שומע פעם אחת בחייו, והם נשארים בתוכו כמו חתיכת מתכת לוהטת. לא בגלל המילים עצמן, כי מילים הרי אפשר לכתוב, למחוק, לערוך, להסביר אחר כך בראיון מסודר ליד שולחן עץ ובכוס מים קרים. הן נשארות בגלל מה שהיה מאחוריהן: הנשימה החטופה, הרעש שבקע מהרקע, הידיעה הברורה והמחרידה שהמרחק בין חיים למוות אינו נמדד עוד בקילומטרים, במטוסים, בהחלטות ממשלה או בניסוחים משפטיים, כי אם בקומה אחת בלבד.
קומה 17.
קומה 18.
השלום בין ישראל למצרים, זה שנחתם בטקסים גדולים, בצילומים היסטוריים, בלחיצות ידיים שמדינאים אוהבים להציג לעולם כהוכחה לכך שההיסטוריה יכולה להתמתן, עמד באותו לילה על חדר מדרגות אחד בבניין שגרירות בקהיר.
כמה דק הוא שלום, כאשר ההמון מתחיל לטפס?
לבנון, דיפלומט ותיק, איש שעבר ארבעים שנה בשירות החוץ, הכיר היטב את האזור הדק שבין חיוך רשמי לבין עוינות כבושה. הוא ידע כיצד נראות פגישות בארמונות, כיצד נשמעות הבטחות מנומסות בערבית גבוהה, כיצד מתנהלת שיחה עם פקיד מצרי שמדבר על שיתוף פעולה ובאותה נשימה חושש שמישהו יראה אותו קרוב מדי לשגריר ישראל. הוא ידע את כללי המשחק. ידע מתי לומר, מתי לשתוק, מתי לחייך, מתי לתת למארח להרגיש שהוא מוביל. אך באותו לילה הכללים נשרפו יחד עם הניירות, הדלתות והריהוט שההמון עמד עוד מעט להשחית.
הוא לא היה בשגרירות. עובדי השגרירות ירדו למחתרת, התפזרו במקומות מחבוא, מרוכזים סמוך לנמל התעופה הבינלאומי של קהיר, עוקבים בחרדה אחרי כל תנועה, אחרי כל ידיעה, אחרי כל קול שעלה מהעיר. בני משפחות הדיפלומטים כבר פונו חודשים קודם לכן, מפני שמצרים של אחרי המהפכה הפכה למקום שבו גם ביתו של שגריר אינו באמת בית, ושומר בפתח אינו באמת הגנה. אך עדיין היו ישראלים בקהיר, אזרחים, משפחות, אנשים שנקלעו אל תוך לילה שבו כל דרכון כחול עלול היה להפוך לגזר דין.
זה היה ליל שבת.
ויש רגעים שבהם כל ההבחנות הרגילות נמסות. שבת, חול, נהלים, טקסים, דרגים, פרוטוקולים — הכל נעלם מול המילים העתיקות והחדות ביותר שיש: פיקוח נפש.
לבנון ואנשי השגרירות החלו לאתר כל ישראלי ששהה במצרים. כל מי שנמצא הועלה לרכב, הובא אל אזור נמל התעופה, נדחס אל תוך אותה נקודת מילוט מתוחה שבה המתינו דיפלומטים, אזרחים, נשים, ילדים, אנשי ביטחון ואנשי משרד החוץ, כולם עם אותה שאלה דוממת בעיניים: האם נצא מכאן חיים?
מטוס חיל האוויר הישראלי כבר המתין.
הוא עמד שם כמו הבטחה מברזל, כמו קו דק של בית בתוך שמי הלילה של קהיר. עוד מעט ימריא. עוד מעט ינחת בארץ. עוד מעט יוכלו האנשים האלה לנשום אוויר ישראלי, לשמוע עברית בלי להנמיך קול, לראות אור מוכר בנתב”ג, להניח את הראש על כרית ולנסות לשכוח את רעש ההמון.
אך לבנון קיבל החלטה.
אף אחד לא ממריא בלי ששת המאבטחים.
לא עכשיו. לא כך. לא כשהם לכודים בקומה ה־18, לא כשהם שומעים את ההמון מתקרב, לא כשהשגריר שלהם עדיין יכול לדבר, לצעוק, להתחנן, ללחוץ, למשוך בכל חוט שנותר במערכת המצרית המתפוררת. המצרים לחצו להמריא. ריכוז הישראלים במקום אחד נעשה מסוכן מרגע לרגע. כל דקה נוספת עלולה הייתה להפוך את נקודת המילוט למלכודת. אך לבנון נשאר באותה החלטה פשוטה ונוראה: השגריר האחרון יוצא רק עם אחרון אנשיו.
שם, ליד נמל התעופה, הוא ניהל את הקרב.
לא קרב של רובים. קרב של טלפונים.
הוא התקשר לכל מי שאפשר היה להתקשר אליו. דרש, התחנן, הפעיל קשרים, חיפש את האוזן המצרית שתבין כי עוד מעט יתרחש בקהיר אירוע שיכתים לא רק את מצרים, לא רק את ישראל, כי אם את כל מה שנשאר מהסדר הישן במזרח התיכון. בקומה ה־18 היו שישה אנשים. ברחוב היו אלפים. ובין שני העולמות האלה עמד שגריר אחד עם טלפון בידיים רועדות וזיעה קרה על הגוף.
הוא שמע את ההמון.
גם כשלא שמע אותו ממש, הוא שמע אותו.
כך זה קורה בלילות של פחד. הדמיון אינו ממציא דברים, הוא משלים אותם. הוא רואה את הדלת נפרצת לפני שנפרצה. הוא שומע את המדרגות לפני שמישהו עלה בהן. הוא מדמיין ידיים מושכות, צעקות, דם, מצלמות, עולם שלם שיקום בבוקר ויגיד שהיה “אירוע חמור”, בזמן ששישה בחורים לא יחזרו הביתה.
“בעיני רוחי ראיתי כבר את הלינץ’,” יאמר אחר כך. “רעדנו מפחד. הזעתי כולי. ידעתי שאני האחראי לחיי הבחורים האלה.”
האחריות, באותו לילה, לא הייתה מילה יפה.
היא הייתה משקל פיזי.
היא ישבה לו על החזה, כבדה כמו אבן נילוס רטובה. כל שיחה שלא נענתה הייתה עוד סיבוב של הסכין. כל הבטחה מצרית שהכוחות בדרך ולא התממשה, הייתה עוד צעד של ההמון כלפי מעלה. הקומנדו המצרי אמר: “כבר, תכף מגיעים, הכוחות בדרך.” אך בשטח איש לא עצר את הזעם. המצור הלך והתהדק. הלינץ’ הלך והתקרב.
ומעל כל זה ריחפה דמותו של האיש שאמור היה לשלוט במצרים באותם ימים: הגנרל מוחמד טנטאווי, ראש המועצה הצבאית העליונה, האיש שהחזיק בידיו את מצרים אחרי נפילת מובארק.
ניסו להשיג אותו.
מישראל התקשרו. חיפשו. לחצו. גם נשיא ארצות הברית, ברק אובמה, הצטרף למאמצי האיתור. העולם הגדול, על כל כוחו, על כל מנגנוניו, על כל חדרי המצב והקווים המאובטחים שלו, חיפש באותו לילה איש אחד בקהיר.
וטנטאווי לא היה זמין.
יש בזה משהו כמעט אבסורדי, כמעט בלתי נתפס: המון זועם מטפס אל עבר שישה ישראלים לכודים, שגריר ישראלי מנהל חילוץ מתוך מחבוא, מטוס חיל האוויר מחכה על המסלול, ראש ממשלת ישראל ושר החוץ עוקבים אחרי ההתפתחויות, נשיא ארצות הברית נכנס לתמונה — והאיש שאמור לתת את ההוראה בקהיר אינו עונה.
כאילו ההיסטוריה עצמה התקשרה, והמנוי לא היה זמין.
בינתיים, הרחוב המצרי המשיך לגעוש. החומות שנבנו סביב השגרירות, אותן חומות שנועדו לסמן גבול ברור בין זעם הרחוב לבין הנציגות הרשמית של מדינת ישראל, נראו פתאום מגוחכות. בני אדם זחלו, טיפסו, דחפו, פרצו, חדרו פנימה. חומה ועוד חומה, שער ועוד שער, שכבה ועוד שכבה של ביטחון התפוררה מול כוחו החייתי של ההמון.
מה חשבו אותם מאבטחים בקומה ה־18?
אפשר לדמיין את השקט שביניהם. לא שקט של רוגע, כי אם שקט של אנשים שכבר אמרו זה לזה את כל מה שאפשר לומר. הם ידעו את מלאכתם. הם היו שם כדי להגן. הם נשארו בבניין כאשר האחרים פונו. זה תפקידם של אנשי ביטחון: להישאר עוד רגע אחרי כולם, לבדוק שהדלתות נעולות, שהמסמכים מוגנים, שהנציגות אינה ננטשת כמו בית שנכבש ברוח. אך באותו לילה התפקיד החליף צורה. הם כבר לא הגנו על בניין. הם ניסו להישאר בחיים.
השגרירות הישראלית בקהיר, שבעבר הייתה אחת הגדולות והחשובות בעולם הערבי, הפכה באותן שעות לספינה בוערת בלב ים עוין. מסדרונות, חדרים, דלתות, קומות, ארונות, דגלים, מסמכים — כל מה שמייצג מדינה, כל מה שנותן לציביליזציה את האשליה שיש לה סדר, עמד להיכנע לרגע קדום, פראי, חסר גבולות.
וכך חלפו השעות.
שעה ועוד שעה.
לילה עבה, מתיש, חסר רחמים.
בדירת המסתור סמוך לנמל התעופה אנשים הביטו זה בזה בלי לומר הרבה. ילדים, אם היו שם, בוודאי הרגישו את הפחד גם בלי להבין את שמו. מבוגרים ניסו לשדר שליטה, אך העיניים הסגירו את הכל. יש פחד שמרעיש. יש פחד ששותק. שם היה הפחד השני — הפחד שמכווץ את החדר, שמייבש את הפה, שגורם לכל צלצול טלפון להיות גזר דין אפשרי.
לבנון המשיך לדבר.
עם ירושלים. עם קהיר. עם אנשי ביטחון. עם כל מי שיכול היה לדחוף את הדלת הנכונה, להעיר את האדם הנכון, להעביר את ההוראה הנכונה. שר החוץ אביגדור ליברמן הורה לו לנסות להשיג עזרה בכל דרך, וראש הממשלה בנימין נתניהו עקב אישית אחר ההתפתחות.
אך גם מדינה, ברגעים מסוימים, מגלה שהיא אינה יכולה לשלוח יד אל תוך כל חדר מדרגות בעולם. היא יכולה להפעיל קשרים, לאיים, לבקש, להתחנן, להעלות מטוס לאוויר, להושיב קבינט, להתקשר לוושינגטון, לחפש גנרל מצרי. ובכל זאת, בסוף יש דלת אחת בקומה גבוהה מדי, ומולה המון נמוך מדי, קרוב מדי, רעב מדי.
מה נשאר לאדם ברגע כזה?
אחריות.
וקצת אמונה.
ואת העקשנות הפשוטה לא לעזוב.
לבסוף, אחרי שעות שנמתחו כמו חבל רטוב בין שתי תהומות, משהו זז. לא בבת אחת, לא כמו בסרטים שבהם ברגע האחרון מגיע כוח החילוץ והכל נפתר במוזיקה גדולה. במציאות, גם ההצלה מגיעה עייפה, מאוחרת, חורקת, אחרי יותר מדי טלפונים ויותר מדי לבבות שכמעט חדלו להאמין.
האנשים הנכונים בקהיר הושגו.
ההוראה ניתנה.
כוח קומנדו מצרי פרץ אל השגרירות וחילץ את ששת המאבטחים. הם הובאו אל נמל התעופה. חיים. מותשים. קרובים מדי לקצה. אך חיים.
רק אז, אחרי שכל השישה היו איתם, אחרי שהמעגל נסגר, אחרי שהשגריר יכול היה לראות בעיניו שלא השאיר איש מאחור, עלו הישראלים למטוס.
מאחוריהם, בבניין השגרירות, ההמון כבר השלים את הפריצה. הוא שפך את זעמו על מסמכים, רהיטים, חדרים, סמלים. שרף, קרע, השחית, רמס. הדברים הדוממים שילמו את המחיר שנועד לאנשים החיים. וכשבניין השגרירות נבזז, כשהניירות התעופפו והאש תפסה את מה שעוד נשאר מהנציגות הרשמית, המטוס הישראלי כבר היה בדרכו הביתה.
אפשר היה לנשום.
לא נשימה של הקלה פשוטה. נשימה כזאת אינה חוזרת מיד. הגוף עדיין לא מאמין שניצל. הוא ממשיך לרעוד גם אחרי שהסכנה חלפה, כמו אדמה שממשיכה לזוז אחרי רעידת אדמה. אך בכל זאת, בתוך המטוס, מעל החושך של מצרים, נולד רגע קטן של חסד: כולם היו שם.
ששת המאבטחים.
הדיפלומטים.
האזרחים.
הילדים.
האנשים שנאספו באישון לילה מתוך עיר שהפכה פתאום זרה ומאיימת.
יצחק לבנון, השגריר הישראלי בקהיר, האיש שנשלח לייצג שלום, עזב את מצרים כמו מי שנמלט משדה קרב.
וזה אולי הסיפור כולו.
כי באותו לילה לא נפרצה רק שגרירות. נפרצה אשליה.
האשליה ששלום חתום יכול לעמוד לבדו בלי לבבות שיחזיקו אותו. האשליה ששגריר יכול לגור בעיר שבה הרחוב שונא אותו, ולהאמין שהחומות מספיק גבוהות. האשליה שמסמך מדיני, חשוב ככל שיהיה, מסוגל לעצור המון שכבר אינו רואה בני אדם בקומה ה־18, כי אם סמל שצריך למחוק.
השלום הקר לא מת באותו לילה.
הוא שרד.
אך הוא שרד כמו מי שחולץ ברגע האחרון מחדר מלא עשן: חי, נושם, מצולק, ויודע שמעתה ואילך שום דבר כבר לא ייראה כפי שהיה.
ובשמים שמעל קהיר, במטוס צבאי קטן הנושא עמו את נציגיה האחרונים של ישראל מאותו לילה, אפשר היה לשמוע אולי את השקט שאחרי הסערה.
שקט דק.
שקט עייף.
שקט של אנשים שיודעים כי לפעמים המרחק בין שלום ללינץ’ הוא קומה אחת בלבד.