האיש החרדי יצא משם מהר, כמעט נמלט מתוך הרחוב הצר כמו אדם שיודע היטב שהאוויר שמאחוריו אינו אוויר רגיל. חולצה לבנה, כיפה שחורה, פנים חיוורות במקצת, צעדים קצרים ומהירים, ובתוך כל זה אותה תנועה מוכרת של מי שמבקש לעבור מקום בלי להיראות, בלי להישאל, בלי להפוך לפתע לחלק מסיפור שלא ביקש להיכנס אליו.

אלי קובין עצר אותו בעדינות.

"מה שלומך? לא מסוכן קצת כאן?"

האיש הביט סביבו, כמו בודק אם הקירות שומעים.

"דווקא כן", הודה. "אבל אני עושה איתם עסקים. אני קונה מהם בקבוקים, אז הם לא עושים לי דבר".

ומה יש לך לומר עליהם?

ברגע הזה משהו בפניו נסגר. הפחד ירד עליו כמו תריס ברזל. "כתבה זה כבר משהו אחר", אמר בקול רועד. "אני לא מדבר. תשאלו כבר אותם".

ואז הוא הלך. לא הלך, נס. כאילו מישהו נגע לו בכתף מתוך החושך.

זה היה באמצע היום, בצהריים, באור שמש ישראלי רגיל כל כך, כזה שמכה על פח המכוניות ועל אבני המדרכה בלי רחמים, ובכל זאת היה שם משהו לילי. משהו צפוף. משהו שאינו קשור לשעה בשעון. עמדנו בכניסה לפרדס שניר, או כפי שיש שכבר מכנים אותו היום, כפר שניר, בשוליים של לוד, על גבול צריפין; מקום קטן מבחוץ, כמעט נקודה על המפה, שני רחובות צרים ובתים נמוכים ומקולפים, ובתוכו פועלת מדרסה סגורה, מוסד דתי שמכשיר צעירים בדרכו, עטוף בשתיקה כבדה, בחשדנות, ובשאלות שאיש כמעט אינו מצליח לפתוח.

כמה ניסו להיכנס לשם לפני כן. חוקרים, עיתונאים, אנשים שחשבו שאפשר לדפוק בדלת, לשאול, לרשום, להבין. הם חזרו בידיים ריקות, ולפעמים גם בגוף מתוח, כאילו הדלת לא רק נסגרה בפניהם, כי אם הזכירה להם שיש מקומות שבתוכם השפה הרגילה של מדינה, תקשורת, עירייה וחברה אזרחית פשוט אינה עובדת. ד"ר מוטי קידר, מזרחן שמכיר היטב את שבילי המחשבה של האסלאם הפוליטי, סיפר שניסה לשלוח תלמידים, להבין מה מתרחש שם, לאן נושבת הרוח, מהי התכלית, מהו עומק הסיפור. לשווא. הם לא נפתחים, אמר. אי אפשר לחקור תנועה שמסרבת להיחשף.

וזה, אולי, היה הדבר המטריד ביותר. לא רק התוכן. לא רק השמות. לא רק ההקשרים הרחוקים למדבריות מצרים, לסיני, לסלפיות, לתנועות המבקשות להחזיר את העולם כולו אל שלטון הדת. הדבר המטריד היה הסירוב. השתיקה עצמה. אותה חומה שקופה המוקמת בין הרחוב לבין המדינה, בין השכונה לבין העיר, בין השער לבין מי שעומד מבחוץ ושואל: מה באמת קורה כאן?

גם רוני שקד, עיתונאי וחוקר ותיק, הגיע לשם בעבר. הוא הצליח לעלות לקומה הראשונה, אולי בטעות, אולי מתוך אותה תעוזה עיתונאית ישנה שמאמינה שעוד רגע תיפתח דלת, עוד רגע מישהו יישב ויסביר. אך כאשר התבררה זהותו, גורש במהירות. בעיניו מדובר בחבורה מסוכנת מבחינה רעיונית, כזו שמאמינה שהעולם צריך לשוב כולו אל האסלאם, כזו שמכשירה תלמידים למשימה הזאת, בינתיים בדרכי נועם, במילים, במסעות, בהשפעה. האם זה יישאר כך? מי יכול לדעת. רעיון קיצוני אינו תמיד מתחיל בצעקה. פעמים רבות הוא מתחיל בלחישה, בכוס תה, בשיעור מסודר, במשפט שנאמר בשקט על שטיח רך.

גם חבר מועצת העיר המוסלמי בלוד, אדם חילוני לגמרי, הודה שקשה מאוד ליצור איתם קשר. הם אינם חלק מהמשחק העירוני המוכר. בחירות לא מעניינות אותם. פוליטיקה אינה מעניינת אותם. העירייה מנסה לדבר, והם נסגרים. מנסים לתווך, והם מתרחקים. "אין סיכוי שיסכימו לדבר איתך", אמר. ובכל זאת, נסענו.

הדרך אל תוך כפר שניר קצרה מאוד, ודווקא משום כך היא מטלטלת. אין כאן מסע ארוך אל מעבר לים, אין מעבר גבול, אין מדבר של ימים ולילות. כמה דקות מלוד הישראלית, כמה פניות מכבישים מוכרים, ופתאום אתה במקום שנראה כאילו נשלף מתוך שכונה מוזנחת בבגדד או מפרבר נשכח בקהיר. הבתים נמוכים, חלקם מקולפים, הדרכים אינן סלולות כראוי, האבק עולה מן הקרקע ונצמד לשמשות, ומול העזובה הזאת נוסעות מכוניות מפוארות במין ניגוד צורם, כאילו מישהו הניח שעון זהב בתוך קערת פח חלודה.

אחרי החנות האחרונה מתחילים המבטים.

בהתחלה הם רק בודקים. מי אתם. למה אתם כאן. למי אתם שייכים. אחר כך המבטים מתארכים, נעשים קשים יותר, כמו מסמרים קטנים הננעצים בפח הרכב. נשים בשחור עוברות בצד הדרך, גברים עטויי כפיות עומדים בכניסות לבתים, וביניהם בולטים תלמידי המדרסה, לבושים לבן כולו, גלימות לבנות, כיסויי ראש לבנים, דמויות שקטות בתוך רחוב מאובק, כאילו מישהו צבע אותם בצבע אחר מן המקום כולו. לאורך הרחוב נמתחת חומה, כמעט כמו גדר ביטחון. זוהי הגדר שהקימו תושבי המושב ניר צבי הסמוך, מתוך פחד ומתוך הצורך הנורא של אנשים להפריד את ביתם מן הלא נודע.

ואז המכונית נעצרה לידנו בחריקת בלמים.

שלושה גברתנים יצאו ממנה. לא היה צורך בהרבה מילים. לפעמים הגוף מבין לפני שהשכל מתרגם. הכתפיים שלהם, ההליכה, המבט, השקט הקצר לפני הדיבור — הכל אמר שאין כאן ביקור תמים. הם שאלו אם אנחנו צריכים עזרה, בטון שמבהיר שעזרה אינה הדבר שהם מציעים. סיפרנו על המדרסה, והם עשו עצמם כאילו אינם מכירים דבר. כאילו הבניין אינו עומד שם. כאילו הרחוב לא יודע. כאילו השאלה עצמה מיותרת.

"אין לכם מה לחפש כאן", אמרו. "תכף יעשו לכם בלאגן".

האצבעות שלהם סימנו החוצה.

מעט אחר כך התקרב אליי אדם נוסף. המבט שלו היה ישיר וקר. "מה אתה עושה כאן?" שאל. אמרתי משהו על טלפון, על סתם עמידה ברחוב, אותם משפטים קטנים שאדם שולף כשהוא מרגיש שהמציאות נעשית הדוקה מדי סביב צווארו. הוא חייך חיוך שלא היה בו חיוך. "כדאי אולי שתעבור למקום אחר. כאן יש סכסוך".

ובאותו זמן, מלמעלה, מן המבנה, השקיף עליי שייח גדל גוף בגלימה לבנה ותרבוש גדול. כמה דקות קודם לכן הוא דיבר איתי בפנים, בקומה העליונה, במקום שאליו הצלחתי להיכנס אחרי מאמץ ותכנון. הוא ביקש שלא אצלם. לא אותו, לא את המקום, לא את התלמידים. "אנחנו כמו המאה שערים שלכם", אמר. "תכבד אותנו".

המשפט הזה נשמע כמעט פשוט. הרי כל קהילה סגורה מבקשת כבוד. כל עולם פנימי רוצה שישאירו לו את הדלת בידיו. אבל בתוך הכפר הזה, בין המבטים לבין האזהרות, בין הגדר לבין הגלימות, היה במשפט גם משהו אחר: אל תיכנסו אלינו בעיניים שלכם. אל תתרגמו אותנו לשפה שלכם. אל תנסו להפוך אותנו לדבר שניתן להסביר בכתבה.

ובכל זאת נכנסתי.

טיפסתי במדרגות העקלתוניות אל הקומה השנייה. הלב דפק מהר, לא רק מפחד, גם מן הידיעה שיש רגעים שבהם עיתונאי אינו רק כותב, הוא נכנס בגופו אל תוך סימן שאלה. הקומה העליונה נפתחה לפניי כמו חדר אחר, כמעט ארמון מזרחי קטן בתוך מעטפת של עוני. הרצפה הייתה מכוסה שטיחים. חלונות עגולים נפערו בקירות. הלבן של הסיד היה בוהק, כמעט מסנוור. פסוקים בערבית עיטרו את הקירות, כנראה מן הקוראן. כריות הונחו על הרצפה. ביקשו ממני לחלוץ נעליים. התיישבתי על אחת הכריות, והתה הגיע.

תה מתוק, מהביל, סמיך בטעם שלו. אחד התלמידים הגיש אותו. הוא היה בן עשרים בסך הכל, בגיל שבו חבריו יושבים באוניברסיטה, נוסעים באוטובוסים עמוסים, מתווכחים על מבחנים, חולמים על מקצוע ועל עתיד פרטי. והוא בחר לשבת כאן, בגלימה לבנה, ללמוד דת מבוקר עד ערב.

"אני לומד להחזיר אנשים בתשובה", אמר בגאווה. "אני לומד לספר לאנשים על תורתו של מוחמד".

הוא אמר זאת בלי תוקפנות, כמעט ברוך. וכאן בדיוק טמון הקושי הגדול. קל מאוד לפחד מצעקות, מנשק, מדגלים שחורים, מתמונות של אש. קשה הרבה יותר להבין מה עושים מול אמונה שקטה, מסודרת, מחייכת, כזו שמושיטה לך תה מתוק ואומרת לך בביטחון מלא: בסוף גם אתה תבוא.

בחדר הסמוך ישבו אנשי הסגל, עוטי גלימות לבנות וחובשי טלאביות. הם היו באמצע ישיבת צוות. מעבר להם נראה אולם גדול ובו נערים בגיל העשרה, כולם בלבן, רכונים על כתבים, לומדים בדקדקנות, משננים, בונים בתוכם עולם. העולם הזה אינו רואה בעצמו פוליטי. כך לפחות הם אומרים. "הפוליטיקה נשארת מאחורי השער", אמר אחד מהם, שסירב להזדהות בשמו. "לא דאעש, לא אלימות, לא מלחמה. כאן מלמדים רק איך להתקרב לאללה".

ואיך אפשר להקשיב למשפט כזה? מצד אחד, הוא מרגיע. מצד שני, הוא פותח תהום אחרת. מפני שגם רעיון שאינו נושא נשק יכול לשאת בתוכו שאיפה טוטאלית. גם מי שאומר "דרכי נועם" יכול להאמין שהעולם כולו צריך להיראות כמוהו. גם מי שמדבר על קירוב יכול לראות באדם שמולו חומר גלם לשינוי, נשמה שצריך להעביר מצד אחד של המציאות לצד אחר.

חאלד, אחד התלמידים, הסתובב סביבי יחף. הוא היה צעיר, חיוכו נעים, עבריתו רהוטה, עיניו מלאות ביטחון. "אנחנו מאמינים שהעולם צריך להיות מוסלמי", אמר בפשטות. "ואנחנו פועלים לשם כך. אנחנו יושבים כאן מבוקר עד ערב, לומדים דת, ובעיקר לומדים איך להסביר אותה לאחרים".

הוא סיפר על מסעות בעולם, על ביקורים במדינות שונות, על פעילות שמטרתה לקרב בני אדם לאסלאם. "זה שיטתי", אמר. "יש ביקוש רב". ואז הביט בי, דתי יהודי עם כיפה, ואמר בביטחון מחויך: "אתה תראה שאפילו אתה תהפוך למוסלמי".

באותו רגע הורגש בחדר המתח העמוק ביותר. לא מתח של סכנה מיידית, לא איום ברחוב, כי אם התנגשות שקטה בין שתי אמונות שמביטות זו בזו מקרוב. הוא לא ראה בי אורח בלבד. הוא ראה בי יעד. ואני, שישבתי על הכרית עם כוס התה המתוק ביד, הרגשתי לפתע עד כמה דקה המחיצה בין הכנסת אורחים לבין שליחות, בין שיחה לבין ניסיון לכבוש את הלב.

שלושת השייחים בקומה הראשונה סירבו למסור את שמם. הם אמרו שהם שייכים ל"ג'מעת אל־תכפיר ואל־הג'רה", שם שהדהד מיד הרחק מעבר לרחוב הצר בלוד. התפיסה הזאת, על פי מקורות העוסקים בה, רואה בקוראן ובחדית'ים של הנביא מקור בלעדי לחקיקה ולנורמות, ודוחה חלקים נרחבים מן המסורות הפרשניות שהתפתחו אחר כך. בבסיס הרעיון עומדת הפרדה מן החברה הכופרת, בניית חברה טהורה יותר, המתנה לרגע שבו תוכל לשוב ולנצח. לא חדירה מיידית למוסדות המדינה, לא בהכרח מאבק מזוין עכשיו, כי אם התכנסות, התרחקות, הכשרה, בנייה של עולם פנימי.

והנה, המילה הזאת — הג'רה — אינה נשארת בספרים. היא מקבלת גוף. היא מקבלת רחוב. היא מקבלת מדרגות, שטיחים, נערים בגלימות, תה מתוק, מבטים חשדניים בכניסה לכפר. רעיון שנולד בהיסטוריה של האסלאם, בסיפור יציאתו של מוחמד ממכה למדינה, הופך כאן לדימוי חי: לצאת מן החברה, להיבדל ממנה, לבנות בתוכה איים שאינם באמת בתוכה. ומה קורה כאשר אי כזה גדל? מה קורה כאשר הוא מחנך דור אחר דור להביט על העולם סביבו כעולם שצריך להשתנות מן היסוד?

שייח מוחמד זאדה היה שונה מן האחרים. הוא לא סולד מפרסום. הוא דיבר בפתיחות יחסית, אולי בביטחון של אדם מבוגר שכבר אינו נבהל ממצלמות. בעבר, כך סיפר, שימש בתפקיד בכיר במשרד הדתות של הרשות הפלסטינית, וכעת הוא מלמד במדרסה. "ממה יש לפחד?" שאל. "האם אנחנו דאעש?"

הוא סיפר שהמדרסה הוקמה בשנת 1989 בידי שייח פאיז ברנאם, העומד בראשה עד היום. העמותה נקראת "סחאבי", כלומר חברי הנביא מוחמד. "זה כמו ישיבה אצלכם החרדים", אמר, והראה בקיאות מסוימת בעולם שמולו. הם קולטים נערים מכיתה י', מלמדים קוראן, דרך ארץ, לימודים מעשיים, ומכשירים אותם להיות אימאמים, שייחים, כלי קודש במסגדים ובקהילות.

שאלתי על הסלפיות.

"אנחנו שייכים רק לנביא מוחמד", אמר. "רק לו. אין לנו שייכות לאף אחד. אנחנו מחנכים לדת בלבד".

ואז, כמעט באותה נשימה, הוא עבר לדבר עלינו. על היהודים. על משה. על מוחמד. "אנחנו, בני העם המוסלמי, מכבדים את הנביא משה", אמר. "אבל אתם לא מכבדים את הנביא מוחמד. וזו בעיה. אתם תשלמו על זה מחיר כבד".

יש משפטים שאחרי שהם נאמרים, החדר נשאר אותו חדר, הכריות נשארות כריות, התה נשאר מתוק, והאוויר כולו משתנה. הוא לא הרים את הקול. לא נופף בידיו. לא עמד. רק אמר. ומאותו רגע היה ברור שהמדרסה הזאת אינה רק מוסד לימודים תמים, כפי שהיא מבקשת להציג את עצמה. היא מקום שבו מחנכים לתודעה. לתפיסת עולם שלמה. לעולם שבו הדת אינה רק אמונה פרטית של אדם מול בוראו, כי אם סדר עולמי, משטר פנימי, חזון כולל.

ביציאה מן המבנה, השייח מן המגדל עקב אחרי. הוא חשש שאצלם. אולי צדק. רציתי לצלם. רציתי להביא תמונה, הוכחה, צבע, פנים, קיר, מדרגות, גלימה. העין העיתונאית תמיד מבקשת ראיה שתעמוד במקום שבו מילים אולי לא יספיקו. אבל היו שם יותר מדי עיניים, יותר מדי גוף דרוך באוויר, יותר מדי אזהרות שכבר נאמרו.

בחוץ שוב חיכה הכפר. האבק, הבתים, המכוניות, הגדר, הגברים שעומדים בלי למהר לשום מקום. ואיתם התחושה העמוקה הזאת, שכמה מאות מטרים מן העיר הישראלית המוכרת מתקיים עולם מקביל, לא נסתר לגמרי, לא גלוי לגמרי, כזה שהשלטון יודע עליו, החוק עובר לידו, השכנים חוששים ממנו, והחוקרים מתקשים לפענח אותו.

השאלה אינה רק מה מלמדים שם. השאלה היא מה קורה למדינה כאשר בתוכה נוצרים מרחבים שאיש כמעט אינו מצליח לדבר איתם. מה קורה לעיר כאשר בליבה פועלת קהילה שאינה רואה עצמה חלק מן הדופק העירוני, אינה מתעניינת בבחירות, אינה מחפשת שותפות, ומחנכת את צעיריה לשליחות חובקת עולם. האם זו רק בדלנות דתית, כפי שאומרים אנשיה? האם זו רק מדרסה, כמו ישיבה, כפי שהם מבקשים שנבין? או שמא מדובר במשהו עמוק יותר, רעיון שקט שמניח אבנים אחת על גבי השנייה, מחכה, מתבסס, מתרחב?

אין תשובה קלה. מי שמחפש כותרת פשוטה ימצא אותה מהר מדי. מי שמקשיב באמת, ירגיש שהסיפור מורכב יותר ומפחיד יותר דווקא משום שהוא אינו עשוי רק מאיומים. הוא עשוי גם משתיקות. גם מתה. גם מנער בן עשרים שמחייך אליך ומסביר לך בנימוס שהעולם כולו צריך להיות מוסלמי. גם משייח מבוגר שאומר שאין להם קשר לאלימות, ואז מבטיח מחיר כבד למי שאינו מכבד את נביאו. גם מרחוב קטן בלוד, שבו אור הצהריים נופל על קירות מתקלפים, ומאחוריהם צומחת תודעה שאיש אינו יודע עד הסוף לאן היא הולכת.

כשעזבנו את כפר שניר, השמש עדיין הייתה גבוהה. אותה שמש ישראלית רגילה, חסרת סודות לכאורה. הכביש חזר להיות כביש. לוד חזרה להיות לוד. מכוניות נסעו, אנשים דיברו בטלפונים, החיים המשיכו לנוע בתנועה הרגילה שלהם. אבל בפנים נשארה תחושה אחרת, כאילו יצאנו מחדר סגור שהאוויר בו נדבק לבגדים.

לפעמים הסכנה אינה מתחילה בפיצוץ. לפעמים היא מתחילה במקום שבו אנשים מפסיקים לדבר עם סביבתם. במקום שבו חינוך הופך להסתגרות, הסתגרות הופכת לעליונות, ועליונות ממתינה בסבלנות לשעתה. ושם, בלב לוד, מאחורי השערים והשטיחים והגלימות הלבנות, עומדת שאלה שאסור לנו לברוח ממנה: האם אנחנו באמת יודעים מה צומח אצלנו מתחת לאף, או שאנחנו מעדיפים לעבור ליד, להאיץ את הצעד, ולהעמיד פנים שהרחוב הצר הזה אינו מוביל לשום מקום?