העיר שנולדה מן הבריחה

והתחושות של ההכנות הצבאיות מורגשות בשטח. בכביש המהיר מעמאן לסוריה, נתקלנו בג'יפים של צבא ירדן. סופות המדבר נשבו גם בדרך לצפון, ובדרכים המדבריות היה אפשר לראות כיתות חיילים מתכנסים לקראת אימונים או פעילות צבאית בגבולות הממלכה.
הקרבות באזור דרעא, קוניטרה ודמשק, הדאיגו את הירדנים, גם המצב המתוח בגבול עם עיראק הכניס את הירדנים לכוננות ולפריסת אלפי חיילים ירדנים לאורכו.
התקדמנו לעבר מחנה הפליטים זעתרי. אחד המחנות הפליטים הגדולים ביותר בירדן שמונה יותר מ 120 אלף איש. כבר ב 2011 עם תחילת המלחמה בסוריה זרמו פליטים לעיר, שהפכה באופן מפתיע למדינה הרביעית בגודלה בירדן.
הכניסה למחנה הפליטים, מצריכה אישורים ותיאומים מיוחדים. בכביש המוביל לתוכו הוצבה נקודת שיטור. שני שוטרים בסיוע אנשי צבא בודקים דרכונים של כל רכב או אדם פרטי שמבקש להיכנס למחנה.
ניסיון להתקרב לנקודת השיטור באופן רגלי, הובילה להתקהלות של נערים סורים סביבי וסביב הצלם אלי קובין. האווירה הבלתי סימפטית שהתפתחה סביבנו, שכנעה אותנו שלא לנסות להתקרב לשוטרים.
נסוגנו אחורה ואתנו שני נערים. האחד מהעיר דרעא והשני מכפר הסמוך לה. " אף אחד לא נכנס למחנה הפליטים, גם לא ירדנים. היו בעיות בעבר, ולכן הגבילו את הכניסה רק למי שיש לו מסמך שמעיד שהוא סורי".
שאלנו לגבי השדות שמובילות למחנה אותו חצו בזה אחר זה ילדים והוא צחק "תסיימו בכלא. השוטרים מכירים אפילו את הילדים שיוצאים ונכנסים ללא מסמכים מהמחנה.
"אנחנו פה כבר שנתיים. הגענו אחרי שהבית שלנו הופגז. אבא שלי איבד את רגלו, ואמא שלי גם כן חולה. אין לנו עבודה ואנחנו חיים בתוך המחנה חיי מסכנות". אמר הילד בניסיון להשיג מאתנו קצת כסף. מידע על האירועים בסוריה, בתמורה לתשלום , היא כנראה גם סוג של עבודה או השלמת הכנסה לפליטים סורים. "אתם חייבים לסייע לנו התחננו שני ילדים, אין לנו איך לעבוד, ואין לנו איך לעזור להורים החולים שלנו".
עזבנו את מחנה הפליטים ובדרך עצרנו באחת מחנויות הירקות שנפתחו על אם הדרך למחנה הפליטים זעתרי.
בניגוד להרבה אנשים בירדן, המוכרים בשוק המאולתר דווקא בירכו על הגעתם של הפליטים. "בזכותם הרבה אנשים עוברים פה, גורמי סיוע, עיתונאים וסתם אנשים שרוצים לעזור לפליטים. אנחנו פתחנו את המקום בגלל הצורך ואחרינו כמו שאתה יכול לראות פתחו עוד דוכנים שמוכרים בהם ירקות פירות ומה לא. זעתרי הפך להיות עיר, ואנחנו האזור המסחרי של העיר הזאת".
הם שאלו מאיפה אני ונחשו בגלל הערבית שדיברתי שאני מפלסטין. לא התווכחתי והנהון קל הוביל לחיבוקים ונשיקות. גם אנחנו מפלסטין. קח את הפירות שלך בחינם. אתה אחינו".
שבע נפשות בדירה של חדר
הפליטים הסורים שברחו מהזוועות לירדן, שטפו את כולה. בתחילה שהוו בצפון המדינה ובמחנות הפליטים מאוחר יותר הגיעו לבירה עמאן ועכשיו אפשר למצוא אפילו בעקבה שבדרום אזרחים סורים לשעבר.
"הדרך המקובלת לצאת ממחנות הפליטים הממשלתיים היא חתונה", הסביר הנהג "ברגע שסורי מתחצתן עם ירדנית או ההיפך, הוא נחשב לאזרח ירדני וזכאי לקבל את כל התנאים". העובדה הזו פתחה פתח לנישואים פיקטיביים ולתעשייה שלמה של סחר בנשים לצורך קבלת אזרחות.
"מידי פעם הממשלה מאשרת בקשות פרטיות של פליטים סורים לעזוב את המחנה ולהתגורר בערים מסוימות, כמו אירביד, שלשם אנחנו נוסעים", הוא המשיך.
סיפורי הזוועות שעברו הפליטים הסורים הם לא דבר חדש. אבל אי אפשר להישאר אדישים, כששומעים את הסיפורים מהאנשים שעברו אותם על בשרם.
בדירת חדר של שלושה מטרים על ארבעה, חיים משפחת אלאחמאד. הם במקור מדמשר, אבל כבר שנתיים לא ראו את הבירה הסורית אחרי שברחו ממנה.
אנחנו נכנסים לתוך הבית המסכן, חליל, מחמוד ואיברהים. שני אחים וגיס, ישבו על מזרונים וכריות, כשלצדם ארבעה ילדים גדולים ושתי ילדות.
בדרך לחדר, עברנו במטבח, שם ישבה אשתו של מחמוד עם תינוק בוכה על רגליה.
"ברחנו מסוריה לירדן לפני שנתיים", אומר מוחמד, ומצביע על אחיו חליל. "הוא הגיע לפה לפני שנה בלבד אחרי שהבית שלו נהרס לגמרי מההפגזות של אסד. גיסי איברהים ממחנה הפליטים אלירמוכ בדרום דמשק, וכאן אנחנו חיים, בשכירות כמובן.
לפני המלחמה עבדנו כולם ביחד כצבעים. היתה לנו חברה די מצליחה, התפרנסנו בכבוד וניהלנו בית מצליח. לי יש חמישה ילדים, שניין מהם נולדו כאן בירדן , לחליל ארבעה, ולאיברהים שישה.
אנחנו מחים שהמלחמה תגמר ונוכל לחזור הביתה".
משאלת הלב כנראה רחוקה מלהתממש, הדיווחים מהשטח מדברים על קרב עקוב דם בין וחות אסד מחוזקים באנשי חיזבאללה ובקצינים איראנים שמהלים מלחמה מול המורדים באיזור קוניטרה ודרעא הסמוך לישראל ולירדן.
"שאנחנו היינו בסוריה, החיזבאללה רק החילו להיכנס למערה. הבית שלנו היה בלב המלחמה בין כוחות אסד לצבא סוריה החופשי. פגזים נורו עלינו מכל עבר. בשביל לעבור מבית לבית בשכונה היינו חייבים לשבור קירות, י היציאה החוצה הייתה מוות בטוח או מפגז או מצלפים של שני הצדדים.
אחרי תקופה של שנה בערך התחלנו לראות חיילים של אסד עם סרטים צהובים. רק אחרי תקופה הבנו שהם לוחמי חיזבאללה שהצטרפו לאסד כדי להבטיח שמשטרו לא ייפול.
סבלנו הרבה מהשביחה, המילציות שחומשו באופן עקיף על ידי המשטר הסורי. הם היו תופסים אנשים ומענים אותם למוות. הרבה מכרים שלנו כולל בני דודים נלקחו ביום אחד מהרחוב ועד היום אנחנו לא יודעים איפה הם. נעלמו מהעולם כאילו בלעה אותם אדמה" אמר חליל.
"ההחלטה לברוח מהבית הייתה אחרי לילה של הפגזות שבו ראינו את המוות מול העיניים ל כך הרבה פעמים.
לקחנו קצת דברים, עלנו על רכב שלקח אותנו מדמשק לגבול הירדני ומשם צעדנו במשך שעות לכיוון הגבול. התחושה לעזוב את ל החיים שלך מאחור ולצעוד בחושך אל הלא נודע היא הרגשה שאני לא מאחל לאף אחד בעולם", אמר איברהים
הם שומעים על המצב הקשה שנמשך כל הזמן מהמשפחה שנשארה מאחור. יוסוף בנו של מחמוד מספר לנו שהוא היה בקשר עם חבר שעזב גם ן את סוריה וחי כעת במחנה פליטים בלבנון " שיחקתי כדורגל בקבוצת ילדים. הוא אמר לי שאני והוא היחידים שנשארו בחיים מהקבוצה שלנו. כולם מתו במלחמה".
על דאעש הם לא יכולים להפסיק לדבר. ומחמוד שוב לוקח את המושכות "ההתחלה של דאעש הייתה כאשר הצטרפו לכוחות המורדים באסד בצבא סוריה החופשית. השיטה שלהם הייתה פשוטה. צבא סוריה החופשית כבש שטח, והם הצטרפו בסוף הלחימה. אחרי שהצבא התקדם הם נשארו מאחור והשתלטו על השטח. הם רצחו נשים שלא שמעו בקול השריעה, והוציאו להורג את אנשי צבא סוריה החופשית שנשארו מאחור. הם לא מוסלמים וגם לא סורים, כולם הגיעו מבחוץ והשתלטו על המדינה ועל העולם הערבי בזוועות שלהם".
שאלתי אותם על חלקה של ישראל במערכה והם לא התבלבלו "ישראל לוקחת חלק במלחמה בסוריה איך שמסתדר לה..היא עזרה למשטר הסורי מתי שהיה נוח לה, ועזרה למורדים במשטר מתי שהסתדר אחרת. ישראל דואגת לאינטרסים של עצמה ולא של אף אחד אחר".
איברהים בחור קרח עם עיניים כחולות מפחידות, ביקש גם הוא לדבר "הבעיה היא רוסיה. היא זו שמחזיקה את המשטר הסורי, והיא זו ששלחה את הארורים מהשביחה שלקחו לי את העין".
הוא מצביע על עין ימין "הם הרביצו לי כמו שלא ידעתי שאפשר להרביץ בחיים. חשדו בי שאני שייך למורדים והאשימו אותי שחפרתי מנהרות נפץ. קיבלתי מכות לפני עד שראיתי שחור. העין הימנית שלי היא פלסטיק, אחרי ניתוח שעברתי כאן בירדן".
למרות הזועות שעברו, איברהים, מחמוד וחליל רוצים לחזור הביתה "אנחנו לא שייכים לפה, יש לנו בית בסוריה. כשהמשטר יפול וסוריה תקום מחדש על הרגליים, נול גם אנחנו לקום ולחזור הביתה".