פגישה אחת עם החפץ חיים החזירה משפחה שלמה מאמונה באותו האיש לחיק היהדות
מי האיש החפץ חיים
הם היו משפחה של מאמינים באותו האיש ימח שמו ובעבודה הזרה שלו, הוא יהודי מומר והיא גויה גמורה, פגישה אקראית עם משפחה חרדית ועם ספר 'שמירת הלשון' של החפץ חיים שינתה את כל תפיסת עולמם. ר' אייל הפך לבעל תשובה גמור, אשתו וילדיהם עברו גיור למהדרין והיא הפכה לאביגייל, כל הילדים לומדים בבתי חינוך חרדים והשכנים שהתנגדו לבואם בתחילה בשל היותם נוצרים, חוששים מהם היום יותר בשל היותם.. חרדים. וזה עוד כלום לעומת המקום המדהים שבו הם מתגוררים ומארחים מדי שבת עשרות מבקשי דרך שלהם הם מורים את דרך האמת. אהרן גרנות-גרנביץ וינון פוקס, היו אורחיהם בעזוז הנמצא בסוף העולם ימינה וחזרו נפעמים
גם בלי הסיפור המדהים העומד מאחורי בעלי הבית, הסיור בצימרים של ר' אייל הירשפלד בעזוז הוא סיור בכוכב אחר, ההגדרה 'סוף העולם' מחווירה כשמדרימים עד הנקודה הכי דרומית בארץ, בלב המדבר, בין החולות, בלב הלא כלום כשמרחבי החולות הצהובים הפרוסים כמרבד צחיח מקיפים אותך מכל עבר, שום בית, נקודת מנוחה, אפילו תחנת דלק או תחנת אוטובוס זניחה אינה קיימת כדי להזכיר לך היכן אתה נמצא, רק אתה הרכב השכור, הכביש הסדוק הצר אפילו להכיל מכונית אחת עד שנדמה לך שעוד רגע תעבור את הגבול ותגיע לקהיר.
ואז הישוב מתגלה במלוא יפעתו, נאת מדבר של ממש, מרבד של פרחים מכל הסוגים והצבעים, צמחים ועצים. בבית רחב מאוד וגדל מידות שאותו בנה במו ידיו, מקבלים אותנו ר' אייל הירשפלד ורעייתו אביגייל. חדר הסלון שגודלו כגודל אולם חתונות קטן זרוע בספרי קודש. הסטנדר הניצב במרכזו ועליו ספר קודש, מעיד כאלף עדים שבעל הבית אינו זונח לרגע את לימודיו. במרכז הסלון תמונת שמן ענקית של מי שגרם למהפכה דרמטית בחייהם, רבם ומורם של ישראל רבי ישראל מאיר הכהן מראדין או בשם שכולנו מכירים אותו ה'חפץ חיים' "יכולים להתארח כאן בשבת כארבעים איש והבית יכול להכיל את כולם", מתגאים בעלי הבית. במטבח הגדול עמלה עקרת הבית על מאכלי השבת. עוד מעט שבת מתקרבת ועוד צעירים מבקשי דרך יציפו את הבית לא רק בשביל לנוח מנוחת הגוף והנפש במקום המדהים הזה אלא גם לרוות את הנשמה בדברי התורה והאמת שישמיע בפניהם בעל הבית שהגיע לדרך האמת אחרי חיפושים ואשתו בעלת הבית גיורת צדק.
שבעה ילדים שפיאותיהם המגודלות וציציותיהם המתנפנפות מעידים כאלף עדים על רוח הבית, מגדלים ר' אייל ואביגייל והילדים מתגוררים בחדרים מרווחים וענקיים שבנה להם אביהם במו ידיו. הבית עצמו והצימרים שתכיף נרחיב עליהם את הדיבור, מוקפים בצמחיה ענקית וסבוכה המושקית ממים ממוחזרים בשיטה טבעית כשהמים המשומשים עוברים דרך צמחים מסויימים המנקים אותם ומחמצנים אותם מחדש. אלה משקים את כל הצמחים כאן. בעתיד מקווה ר' אילן להעתיק את השיטה הזאת ולהפוך אותה למשהו מסחרי.
אבל זה עדיין לא הכל, כדי להתפרנס משכיר ר' אייל צימרים מיוחדים בישוב שלו, אלה נקראים 'צימרבוס' משום שאלה בנויים בתוך אוטובוסים גדולים שאותם הפך לחדרים להשכרה. האטובוסים הישנים שעמדו לגריטה נרכשו על ידו ושופצו עד שהפכו לחדרים נאים מאוד. אוטובוס דו מפרקי הפך על ידו לחדר של הורים וילדים, אוטובוס נוסף ששימש להסעות מאולם הנוסעים היוצאים אל המטוס בנמל התעופה בן גוריון והתפנה עקב בניית נתב"ג 2000 שבו מובלים הנוסעים למטוס בעזרת שרוולים , הפך בידי ר' אייל לשני חדרים רחבי ידיים להורים וילדים. ואוטובוס 'רגיל' מיועד לזוגות צעירים.
עזוז הוא יישוב קהילתי בגבול הנגב וסיני ממוקם כ-12 קילומטרים מדרום דרום-מזרח לניצנה וכ-3 קילומטר ממזרח לגבול עם מצרים. היישוב הנוכחי הוקם בשנת 1985, במקום בתי אומנים שונים ומפעלי תיירות, נכון לשנת 2007 יש ביישוב 13 משפחות. שייך למועצה אזורית רמת נגב ונמצא בגובה ממוצע של כ-325 מטר מעל פני הים
היישוב נוסד כהיאחזות-משלט בשנת 1956 ונקרא בשנות החמישים והשישים, "בארותיים תרגום שמו הערבי של המקום, "בירין" - שתי בארות, הנקראות היום "באר משה" ו"באר אהרון". סביב לבארות מצויה חורשת אקליפטוסים עבותים ועצי אשל. החורשה ניטעה ב-1916, במלחמת העולם הראשונה, על ידי צעירים עבריים, בוגרי בית הספר החקלאי מקוה ישראל, בראשות מנהל בית הספר, אליהו קראוזה. על ידי הקמת "קבוצת נוטעים", שנטעה עצים גם במקומות אחרים בגבול המדבר, הצליחו הצעירים להשתחרר מהשירות בצבא העות'מאני.
עד למלחמת ששת הימים הייתה "בארותיים (בנגב)" יישוב ספר באזור מפורז ואוכלס בגרעיני נח"ל שהתלבשו כאזרחים אך שימשו כחיילים לשמירה על הגבול. אחרי מלחמת ששת הימים כשבוטל הגבול במקום, היישוב ננטש. בשנת 1985 לאחר פינוי סיני עם ביצוע הסכם השלום בין ישראל למצרים וחידוש הגבול עם מצרים במקום, יושב המקום מחדש ונקרא עזוז.
כשהוזמנה משפחת הירשפלד לבית המשפחה החרדית באחד המרכזים החרדים בארץ, היא לא האמינה כי מפגש אקראי עם ספר אחד בלבד, ישנה את כל תפיסת עולמם וימוטט עליהם את עולמם הקודם,
עד אז ידעתי את מה שכתוב בשמו של אותו האיש ימח שמו "לא מה שניכנס אל הפה מטמא את האדם כי אם מה שיוצא מהפה", לכאורה, כאדם שאינו מכיר את תורתנו הקדושה שומע משפט כזה מתפעל מיופי הדברים ונכונותם. באופן טבעי אדם מתמרמר כשהוא רואה את החיצוניות חוגגת. כשאדם מרוב ניסיונו לשמור על דברים שבין אדם למקום, מרשה לעצמו להלעיז על מי שעושה אחרת ואינו שומר על טהרת בין אדם לחברו, אדם המקפיד בדיני כשרות ומרשה לעצמו להכפיש את חברו שאצלו הוא לא אוכל. טהרת לשונו, אלא כשיורדים לעומק העניין וההדרכה היהודית ולא איך שהוא מישים לעיתים ברחוב מפני שאנשים אינם שלמים, אלא איך באמת צריך להראות בן אדם לחברו ביהדות, הופך משפטו של נביא השקר הנוצרי למשפט תפל וחסר משמעות המכסה על הרבה חוסר מוסריות שבה פעלה הנצרות ושפכה דם רב כל כך.
במקום הזה נתקלתי בספר הנפלא, ספר שמירת הלשון. הספר הזה שכב בספריה של המשפחה החרדית שאצלה התארחנו, ראיתי את הספר ונמשכתי לקרוא אותו מכריכה לכריכה. לא נתקלתי ברמה כזאת של הדרכה בדיני בן אדם לחברו בשום דת אחרת. פתאום ראיתי מה ההדרכה היהודית אומרת לגבי בן אדם לחברו, כיצד אדם צריך לדקדק ביחס לחברו פתאום ראיתי כיצד מרן החפץ חיים לוקח מצווה אחת ויחידה וסביבה כותב שני ספרים שכל עניינם הקפדה בכבוד חברו, "שמירת הלשון' ו'החפץ חיים' פתאום גיליתי מהו כוח הדיבור, עד כמה יסודי הוא הדבר עד שמרן החפץ חיים מעמיד את זה מעל שלשת המצוות שעליהם נאמר 'יהרג ואל יעבור' פתאום ראיתי מה פירוש ללמד זכות על יהודי
זאת ועוד, גם לאחר מכן כשבמסגרת התענינו תינו המחודשת ביהדות ביקרנו אצל משפחות חרדיות שמתי לב למשהו מדהים שלא מוצאים בשום מקום אחר. ילדים הבאים בוכים הביתה ואומרים להוריהם "אני לא אספר לכם מה קרה בחצר ומדוע אני בוכה כי אני לא רוצה לספר 'לשון הרע' הייתי המום,איזה דת בעולם מחנכת לדבר כזה? היכן ילדים בגיל כה צעיר מתנהגים בצורה כה אצילית? וכל זה לעומת הנצרות הגורסת שאדם במהותו הוא רע, תנאי בסיסי להתקרבות לנצרות היא האמונה שאתה רע מטבעך והרע הזה מתגבר על הטוב שבך. ולכן אדם צריך ישועה כי הוא לא יכול להיות מתוקן בזכות עצמו ואילו היהדות אומרת האדם ביסודו טוב ורק יצר הרע שבו מסית אותו להיות רע. אתה יודע איזו מהפכה זו?
"התחלנו לקרוא ספרים של הרב משה ארז דורון", הוא מספר, ואז הוא החל לרכוש ספרי קודש אמיתיים כמו חומש מקראות גדולות, ספרי חסידות ופנימיות התורה שבהם החלו להעמיק. "בשלב זה עדיין לא חשפנו את השקר שבעבודה זרה נוצרית. "הקליפות ירדו לאט לאט", הוא מספר, "בתחילה הבנו שלא יתכן שיש בן אנוש שכביכול הקב"ה ניכנס בו כפי השטות שבה מאמינים עובדי העבודה זרה הנוצרית, ואחריה כשירדנו לעומק העניין חשפנו את גודל העיוות שעליו הם ביססו את כל התיאוריות שלהם. וככל שירדו הקלפיות נחשף בפנינו אור האורות של התורה קדושה.
קראנו את הספר 'על פתחה של רומי' שכתב הרב דניאל עשור, שבעצמו היה מומר ששכנע יהודים להמיר את דתם ובסופו של דבר השתכנע בעצמו באמיתות היהדות, חזר בתשובה שלמה הפך ליהודי חרדי ולמרצה בכיר בערכים, ואף רואיין על ידי כותב השורות לפני כשלש שנים. "בספר הזה", אומר ר' אייל, "מזים הרב עשור אחת לאחת את כל האמונות הנוצריות ברמה כזאת שאי אפשר להתעלם מזה
עולם העבודה הזרה גורס שאתה לגמרי ממש כאן במקרה רק מחכה לכך שיתגלה המשיח, לא כמו ביהדות המבוססת על תכלית האדם לתקן עולם במלכות שדי, חיבור שמים וארץ, תרי"ג מצוות מעשיות המוטלות על האדם. בעבודה זרה הנוצרית אין סדר אין הגדרות ולכן הנוצרים יכולים להגיע לעיוותים מוסריים כאלה המתירים להם לשתוק גם כשלנגד עיניהם מתרחש חיסול ששה מליון יהודים, כי אין גבולות בין חסד לרוע, בין מוסר לאנטי מוסריות. היהדות לעומתה מאוד מסודרת ומוגדרת יש מצוות שהזמן גרמא. הנצרות מדברת על הושטת הלחי השניה, שהוא דבר בלתי מוסרי ובלתי הגיוני ובעיקר בלתי אנושי, דרישה שבסופו של דבר הביאה דווקא את הממסד הנוצרי לעשות את הדברים הכי אנטי מוסריים בעולם ולשחוט ולשרוף אנשים על מזבח העבודה הנוצרית שהרי לא היה מקום שעל מזבחו נשפך כל כך הרבה דם יהודי בלי כל סיבה, כמו מזבח העבודה זרה הנוצרית
הנצרות מאמינה כי אותו האיש ימח שמו ביטל את התורה והמצוות מעשיות. אבל כשלומדים ברצינות את פסוקי התורה שבהם הם מאמינים וניכנסים לעומק מבינים שלא יתכן שיקום מישהו ויבטל את התורה ולא יתכן שיבטלו את מעמדו של עם ישראל כעם נבחר, עם ישראל נבחר על ידי בורא עולם, קיבל ממנו את התורה בו' סיוון ואף אחד אינו יכול להחליף זאת. הדבר כתוב בתורה ונשנה בנביאים, נביאי האמת שהעמיד הקב"ה לעם ישראל, כל אלה הראו לנו שאנו חיים בשקר מוחלט וכי האמת נמצאת במקום אחר לגמרי, בהיכלי הישיבות הקדושות ובמרכזי התורה.
בשלב זה הבינו השניים כי המשפחה לא תוכל להמשיך לחיות בשקר הנוצרי. ר' אייל רצה להתחיל לקיים את התורה הלכה למעשה, רק שהיה צריך לקבל הדרכה. בשלב זה פונה אשתו קרלה אל הרבנות ומבקשת לפתוח לה תיק גיור, היא הכירה כי רק היהדות היא האמת. בית הדין המבין כי לפניהם לא מקרה רגיל, מפנה אותה לבית הדין בבאר שבע. שם, במכון 'בית מוריה' היא מקבלת את ההדרכה כשהיא מטופלת בשבעת ילדיהם האמורים כולם לעבור גיור כדין. יחד עם אשתו, מתחיל גם ר' אייל להתחיל לקיים את המצוות המעשיות. דרכו קלה יותר הוא רק צריך לחזור בתשובה.
תוך כדי ההליך שעוברת המשפחה, הם פוגשים באקראי את ראש ישיבת איתמר ורב הישוב, הוא פוגש את ראש ישיבת איתמר הרב אביחי רונצקי. "מאוד התחברנו לדמותו", הוא מספר, "הזמנו אותו לביקור והוא הגיע עם אשתו למחרת, ביקשתי ממנו שידריך אותנו לקראת שובנו לה' יתברך. הוא הסכים והחל להדריך את המשפחה כיצד להתחיל לקיים תורה ומצוות ולהגיע לחיק היהדות האמיתית והשלמה, לקראת ההליך הסופי של הגיור התבקשה המשפחה לעבור לישוב הר ברכה כדי להתחזק רוחנית שכן בישוב שלהם לא היו כל משפחות דתיות, הם התיישבו בהר ברכה וקשרו קשר עם אחד ממגידי השיעור בישיבה המקומית, הרב יהונדב זר (בנו של משה זר) "כל חווית הגיור הייתה משהו בונה", הם מספרים, "הכרנו את החברה הדתית הזמנו את כולם לחווה שלנו כאן, קשרנו קשרים רבים.
מאושרים הם חוזרים לישוב שלהם כשהם כבר מתחילים לקיים מצוות, ואז הם שמים לב כי שוב השכנים חושדים בהם. הם מכירים היטב את חשדות השכנים, כשהקימו את ביתם בישוב היו אלה השכנים שחששו כי הם באו לנצר אותם וכי עכשיו הם יתחילו להפיץ את הנצרות בישוב. עכשיו התחלפו החששות והשכנים חושדים כי בני המשפחה שהפכה לחרדית ינסו להחזירם בתשובה, יחסמו את הכבישים ויזעקו 'שאבעס' על כל מכונית נוסעת וישליכו טיטולים טעונים על השוטרים.
לאחר מספר חודשים הם נקראו לבית הדין בבאר שבע אחרי שאביגייל עברה את כל הבחינות בהצלחה והוכח כי יש כיסוי לדבריה והיא מנהלת בית שומר מצוות לחלוטין. אביגייל התקבלה ליהדות ועברה את הליך הגיור.
אלא שעכשיו היה צריך לחתן אותם כדת משה וישראל. ואכן, לפני מספר חודשים הם העמידו בחצר בית המדרש של ישיבת איתמר חופה וקידושין באיתמר כשראש הישיבה הרב אביחי רונסקי מעמיד את החופה "זה היה מאוד מרגש", ניזכר ר' אייל, "החתונה הייתה מיוחדת במינה, כל הישיבה השתתפה בחתונה המחודשת.
כשהם מלאים בחוויות חזרו אייל ואשתו אביגייל לחווה שלהם בעזוז והמשיכו לנהל את חייהם. המטבח כבר היה כשר, הבית היה שומר מצוות לכל דבר, הילדים הועברו כמובן לחינוך דתי והם לומדים בבית הספר 'אוהל יעקב' בירוחם המשפחה הנוצרית הפכה להיות משפחה יהודית שומרת מצוות, אולי המשפחה היחידה ברדיוס 100 הק"מ.
מאז קיבלה על עצמה משפחת הירשפלד לעסוק בקירוב רחוקים, מידי מספר ימים מגיעים לישוב עשרות נערים ובגורים מחפשי דרך שאייל ואשתו מנסים להראות להם את דרך האמת, המיקום המיומחד של הישוב הנוף המדהים והשקט הניתוק מכל מקום ישוב ומהאוירה יחד עם הסיפור המיוחד של המשפחה, הביאה אליהם מאות צעירים מבקשי דרך "עם כולם אני יושב עם כולם אני מדבר, באופן עקרוני אני לא דוחה אף אחד עם יש עוד נפש אחת שאני יכול לשכנע, עוד נשמה שאני יכול לקרב לאבינו שבשמים אני עושה זאת בשמחה רבה, אבינו שבשמים זיכני להתקרב אליו ואיך לא אנסה עכשיו לקרב את הבנים לאביהם שבשמים", הוא אומר.
אייל נולד וגדל ברחובות ילדות רגילה של ילד חילוני רגיל בבית ספר תיכון ברחובות. כמו רבים מבני גילו התגייס לצבא ושירת בגולני. לאחר השירות הצבאי נסע כמו רבים מבני גילו לטיול של שחרור. הוא עבד בקונגו שבאפריקה שם אימן חיילים מצבא קונגו וחסך כסף כדי לטייל את טיול חייו. את הטיול הזה הוא עשה באמריקה. בסיני פגש את קרלה גויה דרום אפריקאית, הם התחתנו ויחדיו הם חזרו לארץ כשכוונתם להגיע לדרום אמריקה בדרך אלא שבדרך הם התעכבו במקסיקו אצל משפחה של נוצרים המשפחה המסיונרית בעלת אחוזות רבות המאמינה בסוג של אמונת עבודה זרה מסוכנת ביותר, שכן היא מקבלת לתוכה יהודים גם בלי לנצר אותם. הם שיכנעו את אייל לקבל על עצמו את האמונה ההיא ואף נתנו לו ולאשתו אוהל אינדיאני בטבע לחיות בו ביער בלי חשמל ומים ותוך כדי חיפוש ולימוד וקריאה של תורות ורוחניות מדיצטיות ויוגות נתקלו בתנ"ך ובספר האבנגליון המוכר יותר בשמו המסולף הברית החדשה.
"התרשמנו מאוד מהמסירות שלהם אלינו וזה משך אותנו לאמונות שלהם בלי יותר מדי בדיקות עומק על אף שהיינו מבודדים וקראנו שם את הברית החדשה.
בשלב מסוים, נולדה בתם הבכורה נעמי, ויחד עמה חזרו לארץ על מנת לחיות בארץ כנוצרים אייל, אזרח ישראלי לא היה כל קושי להכניס לארץ את אשתו הנוצרית. יחד הם החליטו לבנות חווה בדרום הארץ, הילדים שנולדו להם בינתיים אף לא נשלחו לבתי ספר אלא התחנכו בחינוך ביתי, לא היה שום בית ספר שהיה מוכן להכיל את האמונות האלה ביחד. גם השכנים החדשים עשו להם צרות, "באו לכאן נוצרים", חששו השכנים שאפילו חילוניותם לא אפשרה להם להכיל 'יהודים נוצרים', "הם ישפיעו על כולנו להתנצר", אמרו ומיררו את חייהם של השכנים החדשים. כך חיו במקום חמש שנים כיהודים נוצרים שבאו לחיות את חייהם במקום המדהים הזה, אנחנו דוקא רצינו לחיות בשקט", מספר ר' אייל.
