יש רעיונות שנופלים על הלב כמו גשם דק, ויש רעיונות שבאים כמו פטיש ושוברים קיר ישן, קיר עבה, קיר שנבנה במשך דורות של גלות, פחד והרגל. הרעיון הזה שייך לסוג השני. הוא מבקש לומר לנו דבר שנשמע כמעט מסוכן לאוזן שהתרגלה לחשוב שרוח היא קודש וגוף הוא לכל היותר כלי פשוט: כשצעיר יהודי בארץ ישראל מחזק את גופו, מזיע, רץ, מתאמן, בונה כוח, לומד לעמוד זקוף בעולם עם כתפיים רחבות ולב אמיץ, הוא לא עוסק בשוליים של החיים הרוחניים. הוא נוגע בלב שלהם.

כמה שנים התרגלנו לחלק. פה בית מדרש, שם מגרש. פה תפילה, שם שריר. פה נשמה, שם גוף. כאילו האדם חי בשני חדרים נפרדים, וכאילו הקדוש ברוך הוא שוכן רק באחד מהם. והרי די להביט על ילד קטן שרץ בשדה כדי להבין שהחיים עצמם לא מכירים את הפיצול הזה. הנשימה שלו, הצחוק שלו, התנועה שלו, הברק שבעיניים שלו, הכל מופיע כאחד. מי פיצל? הגלות פיצלה. החולשה פיצלה. השנים הארוכות שבהן היינו צריכים לשרוד בלי אדמה, בלי ריבונות, בלי שרירים לאומיים, לימדו אותנו לפעמים לפחד מן הכוח, להתכווץ מול הגוף, לחשוד בכל מה שמריח מעוצמה, מתנועה, מחיים מלאים.

ובתוך המרחב הזה בא קול גדול ואומר: די לפיצול. די לבושה. די לרעיון שהקדושה פורחת רק במקומות חסרי אבק. גם הזיעה יכולה להיות קדושה. גם שריר יכול להיות פסוק. גם ריצה על אדמת הארץ יכולה להיות תפילה שנאמרת בלי מילים.

הרי הצדיקים העליונים עוסקים בייחודים עמוקים, בשמות קודש, בתנועות נסתרות של נשמה המבקשת להמשיך אור אל תוך העולם. זו עבודה נשגבה, דקה, עליונה, כזאת שרובנו רק שומעים עליה מרחוק. אך גם האור העליון ביותר צריך בית. הוא צריך עצמות, דם, היסטוריה, מציאות, ארץ, עם, צבא, כתפיים שיישאו אותו. אור שאין לו כלי נשבר. נשמה שאין לה גוף נשארת תלויה באוויר כמו מנגינה בלי כלי נגינה. וכאן בדיוק מונחת הבשורה: הפעילות הגופנית של בני הדור איננה הסחת דעת מן הקודש, היא חלק מן השלמתו. לא קישוט בצד, לא ויתור בדיעבד, לא פשרה עם החומר. שיכלול. מילה נדירה, חזקה, יפה. הגוף המשוקם משכלל את הנשמה המתגלה.

הדבר הזה איננו רעיון מודרני שהומצא בחדרי כושר מוארים. הוא כבר מונח בעומק הסיפור שלנו. דוד המלך איננו דמות של נבל וכינור בלבד. הוא גם לוחם. הוא גם מי שעשה שם במעשי גבורה. ויחד עם זה נאמר עליו שעשה משפט וצדקה לכל עמו. ולצידו עומד יואב בן צרויה על הצבא. מה מצייר הפסוק הזה אם לא תמונה שלמה של חיים לאומיים בריאים — משפט וצדקה, הנהגה מוסרית, רוח פנימית, ובו בזמן כוח צבאי, תנועה, אומץ, כושר עמידה? דוד ויואב אינם שני עולמות זרים. הם שני צדדים של אותה שלמות. כשהם נפרדים, העם חסר. כשהם נפגשים, מופיע שם בעולם.

וזה נכון לא רק למלכות, זה נכון גם לנפש. יש תשובה של מחשבה, של לב, של דיבור, ויש גם תשובה של גוף. כמה עמוק המשפט הזה. כי אם הגוף שלנו נשבר בגלות, הוכפף, איבד את טבעו הבריא, נעשה מהסס, עייף, מנותק מן האדמה ומן החיים, אז שיבת ישראל לעצמו חייבת לעבור גם דרך השרירים. דרך הנשימה. דרך היציבה. דרך אומץ הלב. לא מתוך פולחן כוח ריק, חלילה, כי כוח בלי נשמה נהפך מהר מאוד לרעש חלול. מתוך תיקון. מתוך חזרה אל הצלם. גוף יהודי בריא בארץ ישראל הוא לא פרט טכני. הוא חלק מן הרפואה של האומה.

ואולי הנקודה המטלטלת ביותר היא זו: חז"ל אמרו שאין הנבואה שורה אלא על חכם, גיבור ועשיר. לא דמות מרחפת, לא מלאך דקיק שאין לו משקל בעולם, כי אם אדם שלם, רחב, בנוי, כזה שהאור יכול לעבור דרכו בלי לשבור אותו. הנבואה איננה בריחה מן האנושי. היא השראת שכינה בתוך האנושי במלוא כוחו. משה, דוד, אליהו — אלו לא היו נפשות קלושות המפחדות מן המציאות. אלו היו אנשים שהחיים זרמו בהם בעוצמה. הגוף אצלם לא היה אויב של הקדושה. הוא היה כלי ראוי לה.

ומכאן אפשר להבין מחדש את פניו של הדור. כשצעירים בארץ הזאת רצים, מטפסים, מתאמנים, נבנים, לומדים לא לפחד ממאמץ, לומדים להחזיק נשק או אלונקה, לומדים לעמוד מול קושי בלי לקרוס, משהו עמוק מאוד קורה מתחת לפני השטח. עם ישראל שב לגופו. והחזרה הזו היא מהלך רוחני עד היסוד. שנים ארוכות מדי חיינו בדמיון שהרוח תציל אותנו לבדה. עכשיו אנחנו לומדים שהרוח מבקשת בשר, שהאמונה מבקשת כתפיים, שהתפילה מבקשת רגליים שידעו לעמוד על אדמת הקודש בלי לרעוד.

וזו איננה קריאה לזלזל בעולם הפנימי. להפך. זו קריאה להפסיק להקטין אותו. כי רוח אמיתית איננה פוחדת מהגשמה. נשמה אמיתית איננה נגעלת מן הגוף. אור אלוהי אמיתי רוצה להופיע בכל הקומות, מן המחשבה הדקה ביותר ועד השריר המתאמץ ביותר. מה ערכה של קדושה שאינה יודעת לגעת בחיים? מה ערכה של תפילה שאינה משנה את הדופק, את היציבה, את האומץ, את הדרך שבה אדם פוגש בוקר חדש?

במובן הזה, התחייה הלאומית שלנו היא גם תחייה גופנית. שיבה לארץ, שיבה לאדמה, שיבה לשפה, שיבה לצבא, שיבה לעבודה, שיבה למאמץ, שיבה לחיים מלאים. זו אותה נשימה ממש. וככל שהדור ילמד לחבר בין בית המדרש למגרש, בין ספר לתנועה, בין עומק נפשי לבריאות גופנית, כך ילכו וייבנו כלים גדולים יותר לאור גדול יותר. ואז גם עבודת הצדיקים לא תישאר מרחפת בשמים לבדה. יהיה לה מקום לנחות. יהיה לה עם להופיע בו. יהיה לה גוף.

אולי זה הסוד הפשוט והעמוק כל כך של דור הגאולה: לא לברוח מן החיים כדי לפגוש את השם, כי אם להכניס את השם אל תוך החיים עצמם. אל הזיעה, אל המאמץ, אל הכוח, אל האדמה, אל התנועה, אל הלב הפועם בתוך חזה של אדם חי. שם, ממש שם, במקום שבו גלות לימדה אותנו להתבייש, מתחיל התיקון לצמוח.

וכשזה קורה, משהו עתיק מתרומם בתוכנו. הגב כבר פחות כפוף. המבט נעשה ישר יותר. הנשמה מפסיקה ללחוש ומתחילה לדבר בקול. ופתאום מתברר שהגוף והנשמה לא נלחמו מעולם. הם רק חיכו, שנים ארוכות, שנעז סוף סוף להשיב אותם זה לזרועותיו של זה.