יש תמונה אחת שלא נותנת מנוח: בחור צעיר יושב בבית מדרש מואר, קול לימוד דק עולה מן הדפים, עיניו רצות על שורות הגמרא, ובאותה שעה ממש, לא רחוק ממנו כל כך, על צלע הר קפואה או ליד גדר שחורה בגבול, שוכב חייל במארב, גופו דרוך, אצבעותיו קפואות מן הלילה, והוא מחזיק בגופו ממש את קו החיים שבין הבית ובין האויב. שתי התמונות הללו שייכות לאותו עם, לאותה ברית, לאותה תורה, ולכן השאלה איננה אם לבחור בזו או בזו. השאלה האמיתית צורבת הרבה יותר: איך ייתכן שבשם התורה מבקשים לעיתים לפטור את עצמנו מן האחריות הפשוטה, הכבדה, הקדושה, לקום ולהגן על חיי ישראל?
צריך לומר את הדבר ביושר, בלי פחד, בלי מסכים של סיסמאות ובלי מילים יפות שמכסות על מבוכה ישנה: אין יהודי שפטור מלימוד תורה. התורה איננה מקצוע של קבוצה אחת, ולא מגדל שמירה של מגזר מסוים. היא הנשימה של העם הזה, הזיכרון העתיק שלו, שטר הקניין העמוק שלו על הארץ, הלשון שבה דיברנו עם אלוקים לפני אלפי שנים ואנחנו מדברים איתו גם היום. אדם יכול להיות עסוק, עמל, שחוק, טרוד בפרנסה או בשירות או בגידול ילדים, ובכל זאת הוא מחויב לקבוע עיתים, ללמוד, לשנן, להנחיל לבניו ולבנותיו, כי בלי תורה העם היהודי נשאר עם גוף ללא נשמה.
אבל דווקא מפני שהתורה יקרה כל כך, אסור להפוך אותה למפלט נוח מן החובות האחרות שהקב"ה הניח על כתפינו. התורה עצמה מלמדת סדר. יש רגעים שבהם האדם סוגר ספר ויוצא לקיים מצווה שניצבת לפניו. הוא מפסיק ללמוד כדי להתפלל, כדי לכבד הורים, כדי לגמול חסד, כדי להניח תפילין בזמן, כדי לעזור לאדם בצרה. ומעל כל אלו מרחפת חובה גדולה, חדה, פשוטה כמו צעקה באמצע הלילה: לא תעמוד על דם רעך. כשעם שלם נתון תחת איום, כשהסכנה איננה רעיון רחוק כי אם צל שנושף בעורף, החובה לקום ולהגן על ישראל איננה המלצה חינוכית, ואיננה פשרה חברתית, והיא גם לא טובה שעושים למדינה. זו מצווה.
יש ויכוחים שאפשר לנהל בנחת בבית מדרש. יש מחלוקות שאפשר להקיף בספרים, במראי מקומות, בלשונות ראשונים ואחרונים. אבל יש רגעים שבהם המציאות עצמה קמה על רגליה ודופקת על השולחן. המציאות הישראלית של השנים האחרונות איננה מותירה הרבה מקום לערפל. הגבולות בוערים, הטרור מחפש פרצות, הצבא זקוק לעוד לוחמים, לעוד מפקדים, לעוד כתפיים שיישאו את העול, לעוד צעירים שיבינו שחייהם הפרטיים כרוכים בתוך סיפור גדול מהם. מי שמסתובב בבסיסים, מי שפוגש מג"דים ומ"פים, מי שומע את החיילים שכבר חודשים ארוכים בקווים מתוחים, יודע היטב: המחסור איננו תיאוריה. הוא עייפות בעיניים. הוא שבת נוספת שלא חוזרים בה הביתה. הוא סבב נוסף שאין מי שיחליף בו. הוא גוף אנושי שנשחק עד דק מפני שאין די גופים אחרים שיעמדו לצידו.
ובתוך המציאות הזאת, יש משהו כמעט בלתי נסבל בלשמוע דיבור שטוח על חלוקה פשוטה: חצי ילכו לצבא, חצי ילמדו תורה. כאילו מדובר בשתי משמרות נוחות באותו מפעל. כאילו אין כאן דם, חרדה, קברים, אלמנות, יתומים, לילות בלי שינה, כבישים מסוכנים, חדירות, מרדפים, שמות של יישובים שכולנו מכירים וריח של אבק שריפה שאנחנו כבר לא מצליחים להוציא מן הנשמה. לא, זו לא החלוקה הנכונה. החלוקה הנכונה מתחילה ממקום אחר לגמרי: כולנו חייבים תורה, וכולנו חייבים אחריות לאומית. מי שראוי להיות גדול בישראל בתורה, מי שכישרונו נדיר באמת, מי שעתיד לשאת על גבו את פסיקת ההלכה, את הרבנות, את ההוראה, את בתי הדין, את בניין הרוח של הדורות הבאים, ראוי שהאומה תכיר בגדלותו ותשמור עליו. עם צריך לטפח את אציליו הרוחניים. אבל להפוך ציבור עצום למעמד פטור, קבוע, כמעט אוטומטי, זו כבר לא הערכה לתורה. זו בריחה מן המפגש הקשה שבין ספר החיים ובין החיים עצמם.
והכאב גדול עוד יותר כשמנסים לצייר את החייל כמי שנמצא מחוץ לקדושה. הרי מי הוא החייל הזה? הוא הבן של אמא יהודייה שמחכה לו עם עיניים טרוטות. הוא ילד שיכול היה לבחור לעצמו חיים נוחים יותר. הוא אדם ששם את גופו בין האש ובין הבית, בין המחבל ובין התינוק, בין השער הפתוח ובין הטבח הבא. יש בו לכלוך של שטח, אבק על הנעליים, לפעמים גם מבוכה רוחנית, לפעמים שפה גסה, לפעמים עולם פנימי לא מסודר. ובכל זאת, ברגע שהוא רובץ בשיחים בקור של שתיים לפנות בוקר כדי שאחרים יוכלו להירדם בשקט, יש בו קדושה שקשה לתאר במילים. קדושה של מסירות. קדושה של אחריות. קדושה של אדם שאומר בגופו: אני כאן כדי שעם ישראל יחיה.
איך אפשר, בשעה שחיילים שוכבים בבוץ, לכנות את הדרך הזאת טומאה? איך אפשר להפוך את ההקרבה הזאת לדבר שיש להתרחק ממנו? הלב איננו מקבל זאת. וגם התורה, בעומקה, איננה מקבלת זאת. מלחמת מצווה איננה אירוע צדדי בשולי ההלכה. היא אחד המקומות שבהם ההלכה פוגשת את האומה כשהיא חיה, פועמת, נלחמת על קיומה.
אבל האמת צריכה להיאמר בשלמותה. הבעיה איננה שייכת רק לציבור אחד. גם בחברה החילונית יש השתמטות, יש מרדף אחרי נוחות, יש ניסיונות לברוח מן הקרבי, יש שיח ציני שמבקש למצוא קיצורי דרך ופטורים. גם שם יש כשל חינוכי עמוק, מפני שכאשר דור צעיר לומד קודם כל איך להתחמק, הוא מאבד משהו מן הגבורה הפשוטה שמחזיקה אומה. הנגע רחב יותר, ולכן גם הקריאה רחבה יותר: לא קריאה נגד ציבור, כי אם קריאה בעד עם. בעד עם שיודע לשאת יחד.
ובתוך כל זה, אסור לאבד את החלום היפה יותר. כי המטרה איננה רק לגייס עוד חיילים. המטרה היא לבנות דמות חדשה, או אולי ישנה מאוד, של יהודי שלם: יהודי שלומד ונושא, מתפלל ונלחם כשצריך, עובד ומתעלה, בונה בית ומחזיק ספר, מקים משפחה ויודע שהחיים שלו שייכים גם למשהו רחב, עמוק, עתיק ונצחי יותר ממנו. אפשר לדמיין מסלול בריא יותר לעם הזה: שנים של לימוד תורה רציני לפני השירות, לא כתחנת התחמקות כי אם כהכנה פנימית, מוסרית ואמונית; שירות צבאי מלא מתוך תודעת שליחות; ולאחר מכן חזרה מחודשת אל בית המדרש, כדי שהמפגש עם העולם לא ייבש את הנשמה. אפשר לבנות כאן אומה שבה המונים לומדים תורה ברצינות גם אחרי שעות העבודה, שבה מקומות עבודה מכבדים חיי רוח, שבה אדם איננו נמדד רק לפי משכורתו או דרגתו, כי אם גם לפי עומק נשמתו ואחריותו לכלל.
זהו אולי החזון היפה ביותר: לא עם שחציו חי ברוח וחציו שומר בגוף, כי אם עם שלם שחי ברוח ונושא בגוף. עם שמבין כי ממלכת כהנים איננה אוסף של אנשים מנותקים מן הקרקע, כי אם אומה שיודעת לחרוש, להילחם, לבנות, לשפוט, לרפא, ללמד, ולתת לכל המעשה הזה לב פועם של תורה.
בסופו של דבר, השאלה איננה רק מה נכון פוליטית או מה אפשר להעביר בחוק. השאלה היא איזה מין עם אנחנו רוצים להיות כשנביט במראה. עם שמחלק אחריות לפי נוחות, או עם שמבין שהברית עם אלוקים תובעת גם ספר פתוח וגם כתף תחת האלונקה. עם שיודע לדבר גבוהה על קדושה, או עם שמוכן לשלם עליה מחיר. כי התורה, אם נקשיב לה באמת, איננה לוחשת לנו לברוח מן החיים. היא קוראת לנו להיכנס לתוכם בכל העוז, בכל היראה, בכל האחריות, ולהפוך גם את הבוץ של המארב וגם את אבק הדפים של בית המדרש לחלק מאותה עבודת ה' גדולה.
וכשנגיע ליום שבו צעיר יהודי יבין שאין סתירה בין גמרא לנשק, בין דף יומי לשמירה בגבול, בין קדושת בית מדרש לקדושת המדים, אולי באותו יום משהו עמוק מאוד יתיישר בתוכנו. לא רק המחסור בחיילים יתחיל להיפתר, גם הקרע בנשמה הישראלית יתחיל להחלים. כי אז נזכור סוף סוף את הדבר הפשוט, הישן, היפה: התורה ניתנה לעם חי. לעם שנושם, שנאבק, שבוכה, שנבנה, שנלחם על ביתו, ושגם בשעת סכנה איננו מוכן לוותר לא על קדושתו ולא על אחריותו.
