בעקבות היהודים הנעלמים

מתחת לאפו של העולם המערבי חוללה הכת הצבאית האכזרית ששלטה בארגנטינה שואה לבני עמה. עשרות אלפי ארגנטינאים נחטפו מבתיהם על ידי המשטר למרתפי עינוים רובם לא שבו. לפחות 10 אחוז מהם היו יהודים. רק מתי מעט ברי מזל נחטפו וחזרו. אהרן גרנות פגש את אחד מהם בבואנס איירס, וגם: הצצה לדו"ח וועדת החקירה שקמה בישראל בהדרכת מנסח המסקנות וחבר הוועדה ד"ר אפרים זדוף ששפך אור חדש על הפרשה המטלטלת את כל היהודים ילידי ארגנטינה עד היום הזה ועוד: כמה מהתינוקות החטופים היו יהודים הגדלים היום כגויים ולא מעלים על דעתם שהם יהודים

עד היום הוא אינו יכול להירגע כשהוא מדבר על הימים הנוראים ההם. רעדה משונה אוחזת בו, כולו מצטמרר, הימים שבהם כמעט את המוות, הימים שבעקבותיהם התקרב עוד יותר למסורת אבותיו, כאשר הבין שהקב"ה הוא היחיד שבידו הוא מפקיד את רוחו. ראיינו את ד"ר משה מזרחי, רופא בהשכלתו אך סוחר בדים בעיסוקו, באמצע יום עבודתו סמוך לבית המסחר לקטסקטיל שלו. לא בנקל הוא נאות להתמסר לנו. אלפי היהודים שנעלמו ונחטפו בשנים הנוראות ההן של השלטון הצבאי שלא חזרו עד היום הזה ואיש אינו יודע היכן נרצחו ומתי הן כפצע מדמם בהיסטוריה של יהדות ארגנטינה כפי שהן כתם נורא בחיי העם הארגנטינאי. רבים מעדיפים שלא לחשוף את שעברו עד היום הזה אבל לא ד"ר מזרחי, הוא אחד היחידים ברי המזל שנחטף וחזר. "החלטתי שחייבים לפרסם את הסיפור למען יראו ויראו, כדי שהדבר הזה לא יחזור על עצמו שוב". את הסיפור הוא בוחר לספר בבית הכנסת הסמוך לבית מסחרו, ליד ארון הקודש. "כאן בבית מקדש מעט אף אחד לא משקר", הוא מנמק אחרי ש'סחב' אותנו מנבכי חנותו לבית המדרש, "כאן כולם אומרים את אמת ואני רוצה שתהיו משוכנעים בכל מאת האחוזים שאינני ממציא, שאינני מפנטז שאני באמת עברתי את מה שאני מספר", הוא אומר.
עד שעלתה הכת הצבאית לשלטון, הרגיש משה מזרחי שווה זכויות וחובות. הוא נולד בבואנס איירס בשנת 1952, למד בבית הספר היהודי, אחרי הצהרים הלך לישיבה, "זאת לא הייתה בדיוק ישיבה כפי שמקובל היום. זה היה בית ישן שאליו היו נאספים תלמידים שרצו ורבנים בהתנדבות ולמדנו מה שיכולנו, לא הייתה מערכת מסודרת כמו היום כך היה גם בתיכון. יום יום אחרי סיום לימודיו, הגיע לבניין הישן שבו ספג את יהדותו ובו למד תורה. כשבמאמתחתו ציונים מצוינים הרבה מעל הממוצע, התקבל לפקולטה לרפואה באוניברסיטה בבואנס איירס והחל ללמוד בה.
ב1976 קדרו שמי ארגנטינה, נשיאת ארגטינה איזבלה פירון, אלמנתו של הנשיא המיתולוגי חואן דמינגו פירון הודחה על ידי קציני הצבא. את ההדחה היא קנתה ביושר. גם התנהלותה שלה לא היתה בדיוק דמוקרטית. "יצאנו לכיכרות, רקדנו משמחה חשבנו שהגיע הסוף לשלטון של משפחת פירון בארגנטינה, לא ידענו שאנחנו מחליפים פרה בחמור, יותר נכון בחיה טורפת", הוא מספר. עד מהרה התגלה כי הכת הצבאית שעלתה לשלטון במקומה בראשותו של חוררה רפאל וידאה שולטת שלטון ללא מיצרים על העם הארגנטינאי ותחת להנהיגו לקראת בחירות דמוקרטיות כפי שהובטח הוא הנהיג משטר עריצים רודני שהעם הארגנטינאי לא היה מוכן לו.
העם התמרמר. לפתע החלו קבוצות מהפכניות לפעול בזירה נגד הצבא. אחד מהם היו ה'Montoneros, קבוצת גרילה מהאגף השמאלי של התנועה הפרוניסטית שחבריה ביקשו להפיל את הכת הצבאית, "היו קבוצות נוספות", אומר ד"ר מזרחי, "אבל בגין התנועה הזאת נעצרתי אני. הם חשבו שאני אחד מהם". אבל משה מזרחי לא השתייך לשום קבוצה כל מה שרצה זה לסיים את הלימודים בשלום מחצית מהיום הוא למד רפואה במחצית השניה עזר לאביו בחנות הבדים שלו, אותה חנות השייכת היום לו עצמו.
הפעולות של המונטמרוס הלכו וגברו ויחד עמם ההיסטריה שאחזה בשלטון החדש שגמר אומר למצוא את אנשי המחתרת ויהי מה. השיטות היו מגוונות. הפעלת מודיעין בתוך האוכלוסייה, עידוד הלשנות ועיקרי העיקרים - פשיטות בבתים לפנות בוקר ועצירת אנשים בבתיהם באופן אכזרי ומרעיש שהיה מבעית גם את השכנים ומוציא מהם כל מחשבה על אפשרות של פעולה נגד המשטר. "כולנו ידענו על החטיפות. ברחוב הסתובבו שמועות על אנשים שנלקחו ממיטותיהם וניקרעו מילדיהם ולא חזרו עד היום הזה, לא ידענו הרבה אבל רעדנו מפחד", הוא מספר. ברחובות ובסמטאות הסתובבו קבוצות של שוטרים לבושי אזרחית שהסתובבו בחוצות הערים, ישבה בבתי קפה, שוטטה באוניברסיטאות שהן החממות של כל המהפכנים והכל כדי לתפוס 'על חם' את המונטומרוס שהיתה הקבוצה המסוכנת מכולם.
לקראת קיומו של אחד המבחנים המכריעים לקראת קבלת התואר. החלטתי ללמוד עם חבר למבחן, הייתי אמור ללון בביתו. סיימנו את הלימודים, עלינו על יצוענו וכמעט נרדמנו, ואז זה קרה.
דפיקות אימתניות כמעט קרעו את הדלת מציריה. השקט הלילי הופר באחת לא ידענו מי הם הדופקים בשעה כזאת, מבעד לתריסים המוגפים הציצו שכנים אחוזי אימה בקורבנות הנוכחיים של כוחות האופל הדופקים על דלתם של שני הסטודנטים. "אלה בטח המונטומורס", עלתה המחשבה במוחנו, הם בוודאי באו לשדוד את הבית. אנשיהם לא פעם פשטו על בתים וציוו על בעליהם לתת את כל הרכוש, כך הם היו מממנים את הפעולות שלהם. חשבנו שזה עכשיו גורלנו. פתחנו מייד, מעבר לדלת עמדו מספר אנשים לבושים אזרחית הם היו חמושים, פניהם בישרו רע מאוד.
הם לא הרבו בדברים, ציוו עלינו לצאת מהמיטה ולעמוד. הם קשרו לנו את הידיים והחלו להפוך את הבית. ראיתי מייד שמדובר באנשי צבא, הם לא לקחו דבר הם רק חיפשו מסמכים וכלי נשק אפשריים, כמובן לא היה לנו מזה דבר. אלה היו שעתיים נוראיות. הם השתוללו בבית, לא היה דבר שהם לא הפכו ולא נגעו בו. גם אני כאורח אבל גם החבר שלי פשוט הרגשנו חסרי אונים ועדיין לא ידענו בוודאות האם אלה מונטומרוס או אנשי הצבא שמחפשים אותם. כל טענתינו שאין לנו כל קשר לשום דבר וכי כסך הכל אנחנו לומדים למבחן ברפואה נפלו על אוזניים ערלות. עבורם, כך נודע לנו אחר כך, היינו מהפכנים. אחרת, מה פתאום אורות חדרינו היו מוארות עד השעות הקטנות של הלילה, הן זאת אלא שתכננו את הפעולה הבאה נגד הצבא".
מקץ שעתיים של חיפוש ברוטלי, נכבלו השניים ונזרקו אל טנדר צבאי. בדרך אל הטנדר הבחין אחד החוטפים בסמל מגן דוד שהיה על צווארו של משה מזרחי ואז החלו הצרות האמיתיות.
"הם ידעו שאני יהודי. הייתי קשור בידיים, עיני מכוסות והם החלו להלום בי באגרופיהם. הייתי מתחתיהם הם גם החלו בועטים באכזריות בכל חלקי גופי, כשכרעתי על ברכי מרוב כאבים, הם הטיחו בפני: "כך צריכים יהודים להיות, על הברכיים".

וההרגשה?
נוראית זו מילה קלה מדי, אתה מושפל, חסר אונים, יודע שמתעללים בך יותר רק בגלל היותך יהודי, הייתי קשור, לא יכולתי להגן על עצמי. הכאבים היו בכל חלקי הגוף. הייתי חסר ישע. ואז הם פנו אלי ואמרו לי דברים שלעולם לא אשכח. "נו, איך זה לקבל מכות ללא יכולת הגנה עצמית? איך זה להרגיש חסר ישע? תדע לך שכבר 25 שנים מרגישים 25 מליון ארגנטינאים חסרי ישע בגלל 500 אלף היהודים הגרים בה".

מקץ רבע שעה של נסיעת אימים שבה הוכה מזרחי בכל חלקי גופו, הוא הובא לאחת ממאות תחנות המעצר שפתח הצבא באותה תקופה ברחבי ארגנטינה. המשיכו להכות אותו. "באותו רגע חשבתי לעצמי, איזה פחדן האיש הזה נראה אותו נלחם אתי חופשי כשאני ללא אזיקים ולא מכה אותי כשאני מוגבל וקשור"
גם הליך הבאתו לתא המעצר לא היה פשוט "הם אמרו לי בכוונה לך לכיוון הזה, עיני היו קשורות, אבל בכיוון הזה היה קיר שבו נתקלתי במלוא עוצמי והם ישבו וצחקו"
ואז בא הרגע הנורא מכל: "לפתע הם אמרו לי 'עצור', אמור בבקשה את המשפט האחרון שאתה רוצה לומר לפני מותך.
מה הרגשת אז?
כבר תכננתי לומר 'שמע ישראל' והאגדות על היהודים שנהרגו על קידוש ה' עמדו לנגד עיני. באותו רגע ידעתי שאין לי על מי לסמוך רק על הקב"ה", הוא אומר ומסובב את ראשו לעבר ארון הקודש, גופו רוטט מהתרגשות ועיניו זולגות דמעות. כשהוא חנוק מדמעות הוא מספר לנו "באותו רגע קיבלתי על עצמי להקפיד יותר על קיום תורה ומצוות, כל מה שחינכו אותי במשך כל השנים לאמונה בבורא עולם, הכל פעל ברגע אחד, כשראיתי את המוות לנגד עיני, אבל זאת לא הפעם האחרונה שאראה את המוות לנגד עיני".
הם החלו לירות לעברו, "כבר דימיתי את נשמתי יוצאת, אבל היריות החטיאו, הם ירו לעברו שוב ושוב, היריות עטפו אותו מכל הכיוונים ולאחר מכן הפסיק הירי. הם לא התכוונו להרגו באמת
"באותו רגע הם השכיבו אותי על הריצפה", הוא אומר וגם נשכב על ריצפת בית הכנסת על מנת להמחיש לנו מה עבר עליו אז. ראשו כוסה בברדלס, ידיו היו משוחררות. "האפשרות היחידה שלכם להישאר בחיים היא שלא להסיר את הברדלס מהראש, ברגע שתסירו אותו מות תמותו במקום", הזהיר השומר. כשהם רועדים מפחד שכבו השניים על ריצפת התא המסריח שלתוכו נזרקו ממתינים לנס.. במשך הימים שבהם שהו במתקן מנותקים מכל הם לא העזו לזוז מחשש למותם. בכל כמה שעות נקראו לחקירות. "הם האשימו אותנו בהתחברות לקשר נגד השלטון, לא היה לנו שום דבר עם דבר כזה, הם ביקשו שנגלה פרטים שכלל לא היו לנו".
מספר פעמים במשך הימים שבהם שהה במתקן המעצר נלקח משה מזרחי לחקירות. "אם לא תגלה תמות", איימו עליו תוך כדי הכאתו בכל חלקי גופו באכזריות נוראית. הוא התעלף, שפכו עליו מים, העיקר שיישאר ערני. "יהודי מלוכלך", צרחו עליו חוקריו "בגללכם ארגנטינה סובלת", הטיחו בו. "בשלב מסוים אכן רציתי למות לא יכולתי לעמוד בעינויים האלה", הוא נזכרו ומצטמרר מחדש.
בחקירות הבאות הם אמרו לו "אנחנו יודעים שאתה לא חבר בארגון, אבל אנחנו תפסנו אותך עם עוד מספר סטודנטים אנחנו יודעים שהם חברים, ספר לנו מה אתה יודע על הפעילות שלהם במונטומורס, אבל מזרחי לא ידע מה להשיב והמשיך לחטוף מכות.
באחד הבקרים הוא נלקח לחקירה. שוביו הציבו לו אולטימטום נוראי. "אתה חייב לדבר לספר לנו מה אתה יודע. אנחנו הולכים עכשיו וחוזרים ב 12 בצהרים, אם לא תדבר עד אז אתה פשוט לא תחיה".
"הרגשתי נורא", הוא מספר, הרי באמת לא ידעתי עליהם כלום, הם רצו הודאה שלי כדי שיוכלו אחר כך להאשים אותם בחברות במחתרת. אנחנו ידענו שהם מעלימים אנשים והם יעלימו אותם על פי העדות שלי, לא יכולתי לעשות זאת ואז אמרתי לקב"ה אתה יודע שאין לי חלק בזה אתה יודע שלא אוכל לעשות דבר כזה, אם החלטת שאסיים את חיי בגיל 24, אני מקבל את הדין באהבה אתה תחליט מה יקרה אבל אני על חברי לא אלשין"
הם לא באו באותו יום. מזרחי הוחזר לתאו וחיכה במתח לגזר דין מוות לא היה לו ספק שזה הולך להתרחש. בשעה 4 לפנות בוקר הם נלקחו לפתע מתאיהם, חבורה של עשרה אנשים ובהם גם נשים. עיניהם נקשרו. "הייתי בטוח שזהו אני הולך למותי, זוהי דרכי האחרונה, לא היה לי ספק. נסענו כשעיננו קשורות המון זמן. ואז נעצר הרכב. הורידו אותנו. אמרו לנו עכשיו תספרו עד 400 ותורידו את הברדלס מראשכם".
הייתי בטוח שאשמע קולות של ירייה, אבל לא שמעתי כלום. התחלתי לספור וגם לומר וידוי. לא הייתה לי סבלנות להמתין לגמר הספירה. הסרתי את הכיסוי וראיתי את האנשים שאיתי עומדים בשורה מול קיר, לא היה לי ספק שעומדים לירות בנו עוד רגע. שמעתי אפילו לא יחחסתי חשיבות לקולו של הרכב הצבאי המתרחק מאיתנו. כשסיימתי את הספירה, הסרתי את הברדלס, להפתעתי לא היה גבול. מצאתי את עצמי במרכז בואנס איירס במרכזו של חניון ציבורית. לא היה בא זכר לצבא, לשב"כ לשלטון. היינו חופשיים".
לא היה לו כסף, הוא היה נטול חפצים. עצר מונית ונסע הביתה, אפילו טלפון לא היה על מנת להודיע להורים.
משה הגיע לבית המשפחה שהייתה בחוסר וודאות מוחלט לגבי גורלו. הם היו בטוחים שבנם שנחטף ואינו עוד בין החיים, השמועות על החטיפות המתבצעות על ידי הכת הצבאית הגיעו לכולם ואף אחד לא נתן סיכוי רב לחייו של משה. ולפתע הוא מגיע כאילו משום מקום. "אבא החל לרעוד בכל חלקי גופו, הוא בכה וצחק לא יכול היה לעכל הבן שלו חי, לבסוף התעלף.
משה חזר הביתה כשגופו מנופח ממכות. פניו מלאות הדם העידו כאלף עדים על מה שעבר, הוא לא יכול היה לעבוד על אף אחד שהכל טוב.
השמועה על שחרורו של משה התפשטה כאש בשדה קוצים והכל נהרו לבית המשפחה לחגוג עם המשפחה שקיבלה מחדש את בנה "גם אני קיבלתי ערך מוסף לחיים, למדתי לראות את הדברים אחרת, מאז התקרבתי לה' יתברך", הוא מסביר.
שמונה שנים שימש ד"ר משה מזרחי כרופא אולם לאחר מכן הוא ירש את חנות הבדים של אביו והוא רואה צורך להמשיך לתפעל את חנות הבדים המשפחתית ומאז הוא שם פועל שלא ישכחו שפעם התבצע כאן פשע עם.
"היהודים הנעלמים הם אכן פצע פתוח בקרב יהדות ארגנטינה, אין כמעט בית שלא היה בו חטוף. היום אנחנו יודעים ש 10% מהנחטפים היו יהודים על אף שהם רק אחוז אחד מכלל האוכלוסייה בארגנטינה וזה בהחלט הרבה ", אומר ל'משפחה' ד"ר אפרים זדוף, יליד ארגנטינה חוקר עמית ביד ושם שהיה חבר וועדת החקירה הממלכתית הישראלית שבדקה את הנושא מטעם וועדת הקליטה של הכנסת . זדוף אף ערך את מסקנות הוועדה שהוגשו לוועדת הקליטה והתפוצות של הכנסת ואף עמדו לדיון בכנסת שאותו יזם מי שהיום מכהן כשר הפנים גדעון סער. סער הוא בן למשפחה של עולי ארגנטינה. אביו ד"ר דוד זרסיאנסקי ואמו עלו מארגנטינה. אח אביו, דודו, נחטף אך היה מהבודדים שגם זכה לחזור וכיום הוא מתגורר בספרד, בעוד בן דודו של אביו נחטף ואיש אינו יודע עד היום מה עלה בגורלו.
רוב הנחטפים עונו, נרצחו וגופתם הושלכה לנהר ריו דה לה פלטה, הנהר המרכזי הזורם בארגנטינה, משהו כמו הירדן שלנו, או נקברו בקבר אחים. "הם עשו הכל כדי להעלים את הגופות כדי שלא יהיו ראיות מרשיעות לזוועותיהם", מספר זודוף.
במשך מספר חודשים גבתה וועדת החקירה מאות עדויות הן בארץ והן בבואנס איירס לשם הגיעה כאורחת רשמית של ממשלת ארגנטינה הדמוקרטית שהחליפה את הכת הצבאית. הוועדה הגיעה לבואנס איירס בספטמבר 2001 והחלה לגבות עדויות מעדים שזומנו לבניין שגרירות ישראל שם. בעודם גובים את העדויות הזדעזע העולם מפיגוע הטרור של אל קעידה במגדלי התאומים בניו יורק. כל שגריריות ישראל פונו בעקבות החשש לגורל הדומה המצפה גם להם. השגרירות היחידה שהמשיכה לעבוד כרגיל, היתה שגרירות ישראל בבואנס איירס שעובדיה מתוך הכרת ערך העבודה ההסטורית של גביית העדויות החליטו להפר את הוראות משרד החוץ ולתפעל את בניין השגרירות בהתנדבות כדי שלא להפריע לעבודת הוועדה.
זדוף הגיע לנושא בעקבות ביקור מולדת שערך בארגנטינה בשנת 1999 אז נחשף לטרגדיה במלוא עוצמתה כשמשפחות הנעלמים שביקשו את עזרת ממשלת ישראל בהתמודדות מול ממשלת ארגנטינה. עד אז מדיניות משרד החוץ הייתה שלא להתערב במה שהוגדר כענייניה הפנימיים של ממשלת ארגנטינה. זדוף חוזר לארץ ופונה לידידו ח"כ עוזי ברעם הממליץ לפנות ליו"ר וועדת הקליטה והתפוצות של הכנסת ח"כ נעמי בלומנטל. בלומנטל שומעת ומרימה את הכפפה והעגלה יוצאת לדרך. היא מזמנת ישיבת וועדה בנושא שבה גם השתתף השר הממונה על הנושא באותה תקופה בתוקף תפקידו, כשר התפוצות הרב מיכאל מלכיאור. בשלב מאוחר יותר, כדי לעמוד על הקיף הבעיה, ביקר הרב מלכיאור בארגנטינה. עד אז לא היו מודעים במדינת ישראל לעומק הבעיה שאליה נקלעו יהודי ארגנטינה. ארגנטינה, קיימה באותה עת קשרים דיפלומטיים עם ישראל. כל הפשעים בוצעו מתחת לפני השטח, מאחר והתקשורת לא הייתה מפותחת כמו היום, איש כמעט לא ידע מה קורה. מימדי הפשע התגלו רק לאחר מכן", מסביר ד"ר זדוף
בהתאם להחלטת וועדת הקליטה הוקמה וועדה בינמשרדית שהייתה מורכבת מנציגי משרדי החוץ, המשפטים והתפוצות ובראשה עמד השגריר פנחס, אביבי שהיה סמנכ"ל משרד החוץ לענייני אמריקה הלטינית. כנציג הציבור מונה ד"ר אדי קאופמן ואילו ד"ר זדוף התמנה לנציג המשפחות בוועדה. "לנגד עיננו עמד הספר 'לעולם לא עוד" שיצא בארגנטינה על ידי וועדת חקירה שהשלימה את חקירתה שם.
בין יתר הנושאים שבהם דנה הוועדה הייתה תפקודה של מדינת ישראל בעת ההתרחשויות בארגנטינה וחלקם של היהודים בעניין. "המשטר הצבאי תפס גם את מדינת ישראל לא מוכנה, למעשה איש לא חשב על תרחיש כזה בארגנטינה. מדינת ישראל היתה צריכה להחליט במהירות על מדיניותה הרשמית ואיך היא מתייחסת ליהודים שנפגעו. המדיניות של משרד החוץ הייתה שלא להתערב בענייניה הפנימיים של ארגנטינה", מספר ד"ר זרוף, "יחד עם זאת כשהיהודים החלו להיות מעורבים בנושא, התערבה גם מדינת ישראל. בשלש דרכים. ראשית כל במבצע משולב עם הסוכנות היהודית שבו הוברחו בחשאי דרך אורגווי כמה עשרות יהודים בתוך תאי מטען של מכוניות ודרכי מסתור אחרות שלא כאן המקום להרחיבם. במבצע היה מעורב איש הסוכנות היהודית דני רקנטי ז"ל הדרך השניה היתה על ידי ביקור של השגריר הישראלי ערן קוריאל אצל אסירים יהודים שישבו בבתי הכלא הרשמיים. הדרך השלישית היתה הצלחה להוציא מהכלא כ 50 יהודים אחרי משא ומתן עם ממשלת ארגנטינה.
בעקבות הגשת הדו"ח, יזם כאמור גדעון סער דיון מיוחד במליאה.

הרודנות מתחילה
המשטר הרודני בארגנטינה נחת על אזרחיה השלווים יחסית כרעם ביום בהיר ללא כל הודעה מוקדמת בכ"ב אדר ב' התשל"ו. ההפיכה הייתה תוצאה של מאבקים בין הפלגים של המפלגה הפירוניסטית שבראשות הנשיא המיתולוגי של ארגנטינה חואן פירון. אלה הדיחו את אלמנת הנשיא, אשתו השלישית איזבל מרתינס דה פירון.
כבר בתחילת דרכה השליטה הכת הצבאית או כפי שהיא כונתה בעולם ה'חונתה' משטר אימים כדי לעצור כל מי שרק התכוון לעלות על דל מחשבתו התנגדות כל שהיא למשטר.
ב 1983, מייד לאחר הפלת המשטר הצבאי, הקימו גורמים בארגנטינה וועדת חקירה שתחקור לעומק איך הגיע העם הארגנטינאי למצב הזה, מה בדיוק ארע לעשרות אלפי החטופים. החומר שאספו משמש כיום גם את הוועדה הישראלית המקבילה. תיקי הוועדה מכילים מכיל רבבות תביעות. "פריצתם הבלתי צפויה של החוטפים לבתי הנחטפים היא ראשיתה של הדרמה שתייסר את הקורבנות ומשפחותיהם. אלפי העדויות שבארכיוני וועדת החקירה הארגטינאית, שהדו"ח שלה הגיע לשולחן מערכת 'משפחה', מעידים שהמאסרים בוצעו בשעות הלילה בשעות המאוחרות או השכם בבוקר וכן בימים הסמוכים לסוף השבוע. כך הבטיחו לעצמם החוטפים פרק זמן שבו לא יכולו בני משפחות החטופים לעשות דבר. לבית המגורים פלשה בדרך כלל כנופיה שמנתה בין חמישה לשישה חוטפים. לעיתים השתתפו חוליות אחרות בחטיפה אחת ומספרם של החוטפים הגיעה אז לחמישים איש. אנשי הכנופיה היו חמושים תמיד בנשק רב, בלי כל פורפורציה לסכנה הצפויה כביכול מצד הקורבנות. החוטפים איימו על קורבנותיהם בני המשפחות ושכניהם בכלי נשק קצרים וארוכים ברוב המקרים נותק זרם החשמל באזור עוד לפני פלישת הכנופיה. מטורם של האיום והטרור הייתה לא רק לשתק את יכולת התגובה של הקורבנות אלא גם לזרוע פחד בקרב השכנים. לעיתים היו מפסיקים את התנועה, מנתקים את זרם החשמל, משתמשים במגברי קול, זרקורים, פצצות ורימוני יד בכמויות שאינם תואמות את צורכי המבצע. לעיתים נמצאו ילדים בבית, את הילדים היו מעבירים לשכנים עד לבוא אחד מבני המשפחה, לעיתים היו מביאים אותם לבני משפחת הקורבן ברכב שבו לקחו את הוריהם למעצר, לעיתים הילדים נחטפו ונמסרו לאימוץ ולעיתים היו מביאים אותם לבתי המעצר יחד עם הוריהם והם היו עדים להתעללות בהוריהם. לעיתים קרובות היו משאירים את הילד לנפשו עד שמישהו בכלל היה שם לב להיעדרותם של הוריו.
עוד מציינת הוועדה בדו"ח שלה: "ניתן היה להבחין בשני סוגים עיקריים של מחנות מעצר חשאיים: מקומות איסוף לעצורים, מרכזים שבהם החזיקו את העצורים כלואים לפרקי זמן ממושכים. עד שיוחלט על יעדם הסופי והמקום השני הוא מקום מעבר שבו זמן המעצר היה קצר להויא מקרים יוצאים מן הכלל. למקומות אלה היו העצור מובא מיד לאחר החטיפה או אם כך נקבע בימים שלפני צאתו לחופשי
עוד קובעת הוועדה "היו אלפי הרוגים, איש מהם לא נשפט בבית משפט כל שהוא אזרחי או צבאי אלא נדונו במקום על ידי כוחות הגרילה של המשטר הצבאי.
הקהילה היהודית למעשה לא נפגעה, מוסדותיה המשיכו לתפקד, בתי הכנסת פעלו כרגיל וחופש הדת של היהודים לא נפגע", אומר ד"ר זדוף, אלא שרבים ממתנגדי המשטר היו בני המעמד הבינוני המשכיל, מעמד שעליו נמנו יהודים רבים שאף היו מראשי ההתנגדות. כשאלה נעצרו הם סבלו מיחס 'מועדף' על ידי המשטרה החשאית, עינו אותם יותר, הרגו בהם יותר וכל זה אך ורק בשל היותם יהודים.
מספר הנעלמים המדויק לא ידוע עד היום. המינימליסטים מעמידים את המספר על 10.000 איש בעוד המקסימליסטים מגיעים אפילו ל 30.000. מה שברור הוא ש 10% מהנעלמים הם יהודים בעוד שיחסם באוכלוסייה עומד על אחוז אחד בלבד מה שמראה עד כמה היהודים היו מעורבים.
פרשה נספחת למאורעות אלה לא פחות חמורה הייתה גניבת הילדים. בין העצורים היו גם נשים שחלקן היו הרות. אלו נרצחו מיד לאחר שילדו. תינוקותיהן נגנבו על ידי הכת הצבאית וגודלו על ידם. חלקם אף לא יודע עד היום כי הם ילדים מאומצים. הגדולים שבהם אמורים להיות בשנות ה 40 לחייהם. והנגיעה היהודית החמורה: רבים מהתינוקות יהודים. מי יודע כמה יהודים גדלים היום כנוצרים בלי לדעת שהם יהודים.
קשה לומר שאזרחי ארגנטינה נותרו שווי נפש. בתוך כל המהומה ומשטר האימים הקימו מספר, אמהות את ארגון 'אימהות כיכר מאי' כיכר מאי היא הכיכר הלאומית של ארגנטינה שמולה נמצא בית הנבחרים הארגנטינאי. אמהות כיכר מאי הוא ארגון של נשים אמיצות שעמדו מול משטר האימים הצבאי ודרשו בתוקף להחזיר את התינוקות שנגנבו. המשטר רדף את הארגון אך לא העז לעצור את האמהות שלמעשה הסבו את לב העולם לשואה המתרחשת בארגטינה
"הטרגדיה שבדבר", מסביר ד"ר זדוף "שארגון אמהות כיכר מאי הפך ברבבות הימים לארגון 'סבתות כיכר מאי", משום שמרבית האמהות נרצחו ומי שנותרו להיות פעילות בארגון היו האמהות של האמהות שנרצחו, אלה תבעו בתוקף את החזרת נכדיהן למשפחות. הארגון בעצם קיים עד היום ופעילותיו מחפשות ואף מוצאות תינוקות שנגנבו בזמנו וכיום גדלו והיו לאנשים ומאחדות אותם עם משפחותיהם. למעלה מ 100 תינוקות גנובים אותרו עד כה. בעקבות פעילות ארגון 'סבתות כיכר מאי' פתחו מדעני גנטיקה בארה"ב פטנט מיוחד המאפשר לזהות קשר של DNA בין דור ראשון לדור שלישי כדי לאפשר לנכדים לאשרר את הקשר עם הסבים והסבתות הביולוגים שלהם. מבחן כזה היה קיים עד היום רק בין הורים לילדיהם.