לאחר ששכלה הרבנית שרה מייזליש את ביתה הבכורה בתאונת דרכים, הגיע לנחם את המשפחה האבלה אחת המורות של בתה בסמינר, שהאירה את תשומת ליבה לכך שראשי התיבות של שלשת שמות הילדה - אלתא מלכה נחמה מרכיבות את המילה אמן. לאחר שלמדה את הנושא עם בעלה באותו הלילה החליטה הרבנית שהיא חייבת להעביר את המסר לכל משרק ירצה לשמוע,לעילוי נשמת ביתה היא מתרוצצת ברחבי הארץ והעולם רק בשביל לזכות עוד אישה יהודיה בעניית אמן. הרבנית מייזליש הקדישה את חייה להפצת להפצת המעלה הגדולה של אמירת 'אמן'."

צלצול טלפון הפר את שלוות היום בבית משפחת מיזליש בבת ים. על הקו היה בעלה של הרבנית, הרב ישראל, שהיה עליו לבשר לאשתו את הבשורה המרה, שביתם הבכורה מלכי נהרגה בתאונת דרכים בדרכה חזרה עם בעלה וילדיה מטקס "החלאקה" של בנה הבכור במירון. "בהתחלה, כאשר שאלתי אותו היכן היא? הוא אמר שהיא מאושפזת בבית החולים "לניאדו" מיד אמרתי לו שאני מעוניינת לנסוע לשם, אך הוא בתגובה השיב שעדיף שאשאר בבית ואקרא תהילים", משחזרת הרבנית שרה את היום הנורא שבו קבלה את צלצול הטלפון ששינה את חייה לעולם וועד,"גם עכשיו כאשר אני מדברת איתך", היא מספרת בשיחה נרגשת ל'יום ליום "הדמעות חונקות את גרוני"." לאחר זמן בעלי חזר הביתה או ליתר דיוק גרר את עצמו הביתה ,ואמר לי בדיוק במילים האלה: "הבאת קורבן עולה תמימה אני ראיתי את מלכי היא שלמה אין לה אפילו שריטה אחת, אך בקשה אחת יש לי אלייך: אני רוצה שהאמונה בבית תישאר שלמה שלא היה אפילו סדק קטן באמונה, אני מבקש ממך זאת למרות שאני מודע לכך שזוהי משימה קשה עבורך, אנא עשי זאת למען אביך זצ"ל שתהיה לו נחת רוח ממך, הראי לו כיצד את עומדת בגבורה בניסיון הראי לו שיש בך אמונה חזקה בבורא עולם "צדיק ה בכל דרכיו". "גם אבי האדמו"ר מבאבוב זצ"ל הוא ניצול שואה שתמיד החדיר בנו את נושא האמונה בכל מצב, הוא היה נוהג לומר שלולי האמונה הם לא היו מצליחים לשרוד את השואה הנוראה".
"באותו זמן קבלתי טלפון מאחותי שבשרה לי שאימא חולה ושהיא רוצה שאבוא. אמרתי לה שאינני יכלה לבוא, אך יש מספיק מקומות קדושים בארץ שאפשר להתפלל בהם ואני נסעתי. בדרכי חזרה הביתה שמעתי בתחזית מזג האוויר שצפוי לרדת גשם, החלטתי לעבור בביתה של מלכי בבני ברק על מנת לנסות לגרום לה לא לנסוע בכל אופן זה הוא לא מועד החלאקה האמיתי. אך היא ניסתה להסביר לי בנימוקים שונים שהכל היה בסדר, היא הייתה מאוד נחושה בדעתה לנסוע ואף ציטטה מהמקורות שכך הוא יגדל בעז"ה לתורה ויראת שמים. עוד הוסיפה שבעז"ה השבת הם יבואו ונעשה מסיבה לכבוד הילד, ואם אני מפחדת אני יכלה להישאר בבית. פחדתי מאוד שמשהו רע יקרה לה, ולצערי הרב לא טעיתי פחדי לא היו לשווא, הנורא מכל קרא ומלכי שלי נהרגה בתאונת דרכים".
"במהלך השבעה הגיעו לנחם עשרות אנשים מרחבי הארץ ומחו"ל ביניהם הייתה גם אחת המורות של מלכי בסמינר”, נזכרת הרבנית שרה, "ולפני שיצאה שאלה אותי לשמה המלא של מלכי, השבתי לה ששמה המלא הוא אלתא מלכה נחמה והיא אמרה ששמה מרכיב את המילה 'אמן'. באותו לילה כאשר ישבת עם בעלי בחדר הלימוד שלו כשאנו מנסים לנחם האחד את השני, הזכרתי לו את אותה הערה של המורה מהסמינר על כך ששמה המלא של מלכי מרכיב את המילה 'אמן'. מיד הלך בעלי לארון הספרים, ושלף משם את הספר "ואימרו אמן." כל אותו הלילה ישבנו אני ובעלי ולמדנו את המקורות על חשיבות עניית אמן לאחר ששומעים ברכה ואמרתי לו שאומנם אני מאמינה שנשמתה של מלכי נמצאת במקום מאוד גבוה בגן עדן, אך כל נשמה צריכה עליה ולזכרה החלטתי לקחת את נושא האמן כפרויקט חיים. ובעידוד של הרבה רבנים בארץ ומחוצה לה, אני מסתובבת ברחבי הארץ והעולם וכבר הייתי באוסטרליה, דרום אפריקה ובלגיה, משום שלקחתי על עצמי להעביר את המסר החשוב הזה לכל משרק חפץ לשמוע, במסגרת ההרצאות אני מסבירה איזה כוח עצום יש לנו ב לענות מילה אחת אמן.
"כשבוע לאחר האסון התקיימה חתונתו של בני השני, והאורחים שהגיעו לחתונה היו נבוכים מאוד הם לא ידעו אם לנחם או שמא להגיד מזל טוב. ואף אני נקרעתי בין העצב לשמחה, אך למרות הכל בסופו של דבר הייתה לנו ברוך ה חתונה שמחה מאוד.
במהלך מסעותיה לחיזוק אמירת ה'אמן' בעם ישראל, הגיעו לאוזניה של הרבנית שרה מייזליש עשרות סיפורים אנושיים מרתקים של אנשים שקבלו על עצמם לענות אמן וברוך ה זכו לישועות גדולות. עד שביום מן הימים, בסיומה של הרצאה שנתנה בבני ברק, נגשה אליה אישה אחת והציע לכתוב ספר מכל אותם סיפורים שהגיעו לאוניה. אך היא השיבה לאותה אישה, שלה עצמה אין זמן ואם תיקח על עצמה פרויקט שכזה ייקח זמן רב עד שהיא תסיים אותו. בתגובה השיבה לה אותה אישה שהיא מוכנה לעשות זאת למענה, ושהיא תעביר אליה את כל הסיפורים וזו תעשה מהם ספר ואכן בסופו של דבר בעקבות שיתוף פעולה של שתיהן נולד הספר "מילה אחת אמן". הרבנית הסכימה לשתף אותנו בכמה מן הספורים הכתובים בו אך לפני הכל חשוב לה לספר סיפור הממחיש מה קורה כאשר מפספסים עניית 'אמן', לא דווקא לאחר ברכות הנהנין אלא גם לאחר ברכתו של רב. לדוגמא, היא מספרת את הסיפור הבא: "באחת מן הרצאות שלי בירושלים, הסברתי לנשים את מהי המשמעות של האמרה במסכת ברכות "גדול העונה אמן מן המברך", ולאחר ההרצאה נגשה אלי אישה שסיפרה שגיסה היה מאוד חולה והם נכנסו לרב פישר על מנת שיברך את הבחור. הרב חזר על ברכותיו כמה וכמה פעמים אך לבסוף הבחור נפטר. המשפחה ההמומה שלא הבינה כיצד זה קרה הרי הרב ברך וברך. לאחר שנכנסו אליו לשאול כיצד זה ייתכן השיב להם הרב שבכל פעם שהוא ברך הוא חיכה שמשהו יענה אמן, אך זה לא קרה ועניית האמן הייתה חסרה. ואני ספרתי להם כיצד הרב הרגיש בגלל שאף אחד לא ענה אמן, לבסוף נגשה אלי אישה נוספת שספרה שהיא האימא של הבחור.
סיפור נוסף שבו נתקלה הרבנית, הוא סיפור שהתרחש לאחר הרצאה שמסרה בהר נוף במסגרת יום עיון שהעבירה לגננות. "בהרצאה הזו כמו בכל הרצאה שאני מוסרת אני מראה לאנשים מצגת שהכנתי המדברת על החשיבות של עניית אמן, ובמהלך ההרצאה הזו הרמקול לא עבד והטכנאי היה צריך לצאת ולחזור כמה וכמה פעמים על מנת לתקנו. לאחר סיום ההרצאה החזיר אותי האיש חזרה לביתי, ובדרך התגלה סיפורו האישי המרתק. "הוא סיפר כי במהלך מלחמת לבנון הראשונה הוא היה בצבא והגדוד שלו המתין בעפולה עד שייתנו להם את הפקודה להיכנס ללבנון. בינתיים אחד החיילים הדתיים שם לב שהגיע זמן מנחה והחל לאסוף את כל החיילים הדתיים לתפילת מנחה. והבחור ההוא, בן קיבוץ שכל חייו קבל חינוך אנטי דתי, החליט להצטרף, אך כיון שלא ידע להתפלל אמרו לו החיילים שיעמוד בצד ובכל פעם שצריך יענה 'אמן' וכך עשה. אלא שלאחר המלחמה החל העניין להציק לו יותר ויותר, והוא הרגיש שהוא חייב לחקור את העניין בצורה יסודית יותר. באחד הימים, הגיע לירושלים ולפתע ראה יהודי חרדי. "בטח הוא יודע היכן יש ישיבה שבה אפשר לשאול שאלות", חשב האיש ושאל את החרדי היכן קיימת ישיבה שבה אפשר לשאול הכל, בהשגחה פרטית הפנה אותו האיש לישיבת "אור שמח". הוא הגיע לישיבה לשעה ונשאר תקופה ארוכה ביותר שבה חל מהפך בחייו. הוא הפך להיות 'דוס'. לקראת ביקורו הראשון בקיבוץ, הוא החל להכין את הוריו לשינוי שחל בו. זה לא ממש עזר להתגבר על ההלם שהלם בם כשראוהו כשראתה אותו אימו, היא שוב החלה לשאול מה קרה לבן שלה והאם העובדה שהוא מתהלך לבוש שחורים לא גרמה לו להפסיק להיות בן אדם נורמלי, מי יודע עכשיו אולי הוא דובר אידיש ואבנים מוכנות לו בכיסיו להשליך אותם על שוטרים מזדמנים והנה עוד רגע הוא ילך בשבילי הקיבוץ ויזעק את זעקת הקרב החרדית הנודעת 'שאבעס'.
התגובה של סבו שכל חינוכו הסוציליאסטי קרס לנגד עיניו, נכדו בגד בו, הוא היה מעשי יותר הוא ביקש מעורך הדין שלו למחוק את נכדו הסורר מהצוואה. פרזיט חרדי לא יקבל אצלו כסף.
התגובות האלה לא ייאשו אותו. הוא חזר לישיבה בכוחות מחודשים להמשיך ללמוד, ולאחר זמן הוא הודיע להוריו שהוא עומד להינשא בקרוב.
למרבה ההפתעה כאשר הגיעו האב והסב לשמחת החתונה, בתחילה נכנס האב ולראשו כיפה, לאחר מכן הסבא שכזכור הוציא את שמו מהירושה וגם הוא חובש כיפה וכששאל החתן ההמום מה קרה והאם הפך לפתע גם הוא לדתי פרזיט אנטי סוציאליסטי השיב לו הסב. " היטלר לקח לי את כל מי שהיה לי בחיים הרכוש, הבית והמשפחה ואני נשארתי לבדי. שנים עברו התחתנתי נולד אבא שלך, אחיו הגדול שנעלם בתאילנד ואחרי שנים רבות כשאביך התחתן נולדת אתה. עשיתי עם עצמי חשבון נפש וגיליתי שהתורה היא האמת. המשפחה כולה לא הפכה אומנם לחרדית, אבל היא הפכה להיות שומרת מצוות ובעל התשובה הוא אברך שהקים משפחה חרדית לתפארת. והכל בזכות המניין שבו היה צריך לענות 'אמן'. סבו שוב צלצל לעורך דין וביקש להכליל את שמו בצוואה.
"כשבע שנים לאחר מכן", סיפר הבחור, "פגשתי את הבחור שקיבץ את המניין במלחמה ההיא ורק ביקש ממני לענות 'אמן', לקח לי זמן להסביר לו שהיהודי החרדי המזוקן עם הכובע והחליפה שהוא רואה זה אותו קיבוצניק שלא ידע להתפלל "כיום אני בעל תשובה מוחלט כפי שאתה רואה, והכל בזכות ה'אמן' של אז. אסור להתייאש מאף אחד", אמר הבחור.
לא רבים שהזדמנו לחתונה של בת משגיח ישיבת 'באבוב' עם גבאי האדמו"ר לא ידעו עד כמה מרגשת החתונה הזאת ומדוע שני האבות לא מפסיקים לבכות בהתרגשות. ואכן, הסיפור שעומד מאחורי החתונה הזאת היה סיפור מדהים שאף הוא קשור לעניית 'אמן'. וכך מספרת הרבנית מזייליש שהיא בתו של כ"ק מרן האדמו"ר מבאבאב זצ"ל "הייתי ילדה קטנה כאשר הגיע לביקור בביתנו, המשגיח של הישיבה , אבא כיבד אותו בברנדי. דקות לאחר מכן הגיע גם המשמש ואבא ברך בקול בורא נפשות, שניהם ידעו היטב מיהו אבא, באיזו כוונה הוא מברך. לאחר שסיים לברך, גם המשמש וגם המשגיח, ענו 'אמן' בקול. הם ידעו היטב מדוע הם עושים זאת. שניהם היו נשואים שנים רבות ללא ילדים. ואכן, שנה לאחר מכן, נולדו לשניהם בן ובת. אבל הסיפור לא הסתיים בכך, משום ששנים רבות לאחר מכן שזכו להקים ביחד בית נאמן בישראל.
הסיפור הבא לקוח מתוך הספר 'מילה אחת אמן' ומספר את סיפורם של זוג שגם לאחר שנות נישואין רבות לא זכה לפרי בטן, הם התרוצצו אצל כל הרופאים המומחים ביותר אך כלם נאלצו להשיב פניהם ריקם. אפילו לאחר שנפגשו עם מומחה מארצות הברית,שהבהיר להם בצורה חד משמעית שכנראה לא יזכו להיות הורים.לאחר פגישה זו לראשונה בחייהם הם חשו ייאוש עמוק,האומנם יאלצו לוותר על חלומם להיות הורים ולחבוק ילד בזרועותיהם, אך דווקא מיתון הכאב העמוק, החליט הבעל כי הוא מוכן לעשות את כך הדרך מעיר מגוריו חיפה ולהדרים לנתיבות כדי לקבל ברכה מהבבא סאלי מי יודע אולי בזכות ברכתו ירחם ה', ולאחר שנים ארוכות של ציפייה הם יזכו סוף סוף לילד. ובאחד מן הימים הבעל אכן נסע אל המקובל האלוקי הצדיק רבי ישראל אבוצירא, הלא הוא ה''בבא סאלי' והוא הבטיח שבעז"ה תוך שנה יהיה להם ילד. ובאמת למרבה השמחה גילו בני הזוג כי האישה נפקדה, והם יהפכו תוך זמן קצר להורים. אלא ששמחתם הייתה מוקדמת מידי ולמרבה הצער האישה אבדה את תינוקה. עצוב ומדוכדך חזר הבעל בשנית אל הבבא סאלי הרי לא לזאת התכוון הרב. כשהגיע הבעל אל הבבא הסאלי האזין לו הצדיק כשהוא שקוע כל כלו בקודש, ונראה היה כי הוא שקוע בעולמות העליונים.לפתע התנער הרב, קרא לממש שלו וביקש ממנו להביא את הטלית שלו בה הוא מתעטף בשעת התפילה. והחל להתפלל כאשר הוא שקוע כל כלו ברוח הקודש, מייחד ייחודים וכוונות מיוחדות בכדי להשפיע שפע טוב וברכה על ישראל. בינתיים בעוד הבעל ממתין בדריכות לשובו של המשמש, כאשר הבבא סאלי קרא לקבוצת אנשים וביקש מהם לענות אמן אחר הברכה שיברך. לאחר מכן חזר המשמש כשבידו הטלית נטל הבבא סאלי את הטלית בידו וברך מיתוך שמחה עצומה "ברוך אתה ה' אשר קדשנו במצוותיו וציונו להתעטף בטלית", לרגע השתררה דממה בחדר שלאחריה פרצה מתוך החדר קריאת אמן! חזקה."לך שוב בשמחה הביתה", אמר הבבא סאלי לבעל. לאחר שנה בדיוק זכו בני הזוג ובסימן טוב ובמזל טוב, נולד להם בן זכר. לאחר חודש זכו והבבא סאלי בא בכבודו ובעצמו לבקרם, ואף העניק להם במתנה ספר שכתב סבו של הבבא סאלי.
הסיפור המסעיר ביותר ארע לפני כמה שנים כאשר "אימי חלתה בשנית נסעתי להיות איתה, ובאותו זמן בדיוק הקים רבה של הקהילה החרדית בנתיבות הגאון הרב שמשון פנקוס זצ"ל מרכז לנשים בניו יורק, ובו היו מתקיימים כל העת שיעורים הרצאות. ויום אחד הוא פנה אלי בבקשה שאהיה חלק מצוות המרצים, ואני הסכמתי בשמחה. העברתי שיעורים בנושא תפילה, הבית היהודי, ועוד. אך יום אחד כאשר אושפזה אימי בטיפול נמרץ התקשרתי להודיע שלא אוכל לבוא ,אך המארגנת הודיעה לי שבשום פנים ואופן אי אפשר להעדר מהשיעור כיוון שמחכות לי שם כמה מאות נשים. והיא שלחה משהו שיבוא לקחת אותי. ובאותו ערב הגיע להרצאה אישה שבתה נפטרה והשאירה אחריה 4 יתומים. וכשחזרתי הביתה אמרתי לבעלי שאנחנו חייבים לחזק את אמירת ה'אמן' כדי לשמור על הבית. אמרתי ולא ידעתי מה אני אומרת כי באותה שעה בדיוק 10:34,הייתה תאונת דרכים מחרידה ליד הבית שלנו ולעיניהם הנדהמות של השוטרים הנהג יצא בחיים וללא כל שריטה הם צעקו שמלאך היה פה. התאונה ארעה בדיוק באותה דקה בדיוק שבעלי ענה אמן".
כידוע בכוחה של עניית אמן אחת לפעול ישועות גדולות בשמים, והינה כמה מן המקורות לכך:
"צאו וראו מה כוחה של עניית אמן לברכה בעלמא,על אחת כמה וכמה לברכה שקבעו חז"ל הקדושים.בכוחן של ברכות אלו לפתוח שערי רקיע לרווחה,ולהשפיע שפע ברכה על העולם (ספר הזוהר)

במקום אחר אמרו חז"ל,"חייב אדם לברך מאה ברכות בכל יום, שנאמר: (דברים י') ועתה ישראל מה ה' אלקיך שואל מעמך". (תלמוד בבלי מסכת מנחות דף מג, ב), והכוונה, כי המילה "מה", קרובה לצליל המילה "מאה".

בדרך כלל, אדם המתפלל כל יום שלוש תפילות מגיע בקרוב למאה ברכות, ואילו בשבת – בתפילת העמידה יש רק שבע ברכות (לעומת תשע עשרה בכל יום), ולכן משתדלים להרבות בטעימות כדי להוסיף ברכות.
ומוסיף רבי יוסי בתלמוד הבבלי ": גדול העונה אמן יותר מן המברך". (מסכת ברכות דף נג, ב), ובמקום אחר אמרו: "אמר ריש לקיש: כל העונה אמן בכל כחו - פותחין לו שערי גן עדן, שנאמר (ישעיהו כו) פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים. אל תיקרי שומר אמונים אלא שאומרים אמן. מאי אמן? - אמר רבי חנינא: אל מלך נאמן". (מסכת שבת דף קיט, ב)
אמר רבי יהושע בר לוי: כל העונה אמן יהא שלמא רבא בכל כוחו, קורעים לו גזר דין של 70 שנה ומאיריכין לו ימיו ושנותיו.
עוד מובא במקורות: שהמילה אמן היא בגימטריה 91, וגם המילה מלאך היא בגימטריה 91 ומשאומר אמן בורא מלאך וראשי התיבות של אמן זה אל מלך נאמן.
בעל כורחו." אל-וכשאנחנו קמים חיים נושמים, ואומרים להקב"ה תודה זה אומר שאנחנו מאמינים בו מלך-ובראש השנה אנחנו ממליכים אותו לפני הכל.
נאמן שהקב"ה מקיים את הבטחותיו, והאמן מגיע עד כיסא הכבוד ומעורר רחמי שמים.
במסכת שבת (קיט, ב) מובא בשם רבי יוסי בר יהודה:
"שני מלאכי השרת מלוין לו לאדם בערב שבת מבית הכנסת לביתו, אחד טוב ואחד רע, וכשבא לביתו ומצא נר דלוק ושלחן ערוך ומיטתו מוצעת מלאך טוב אומר "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך" ומלאך רע עונה אמן בעל כורחו, ואם לאו מלאך רע אומר "יהי רצון שתהא לשבת אחרת כך" ומלאך טוב עונה אמן