סוגיית העלייה להר הבית היא ללא ספק אחת הסוגיות ההלכתיות וההשקפתיות הבוערות ביותר בדורנו. בעוד אנו עדים להתעוררות עצומה של רבבות יהודים הפוקדים את ההר, המחלוקת סביב העלייה עדיין תופסת מקום מרכזי בשיח התורני.
בין איסור כרת למצוות "לשכנו תדרשו"
רוב פוסקי ההלכה, הן בציבור החרדי והן בציבור הדתי-לאומי (ובהם גם הרבנות הראשית לישראל), אוסרים את העלייה להר הבית. החשש המרכזי העומד בבסיס האיסור הוא כניסה למקומות האסורים (מחנה שכינה ומחנה לווייה) בטומאת מת, איסור שהעונש עליו חמור ביותר – כרת. בנוסף, קיים חשש מעלייה המונית של אנשים שאינם מקפידים על טהרה ויראת קודש.
מנגד, ניצבת עמדתם של פוסקים גדולים, בראשם הגאון הרב דוב ליאור והרב ישראל אריאל, אשר לא רק שמתירים את העלייה, אלא רואים בה מצווה וחובה של ממש. פסיקה זו נשענת על היכרות מדויקת של הטופוגרפיה ההלכתית של ההר. באמצעות מדידות היסטוריות והלכתיות מקיפות (כדוגמת פסיקת הרדב"ז ומדידותיו של הרב שלמה גורן זצ"ל), ניתן כיום לדעת בוודאות היכן עובר הגבול של "מחנה ישראל" המותר בכניסה, ואילו חלקים נוספו על ידי הורדוס ואינם חלק מהמתחם המקודש המקורי.
העולים על פי פסיקה זו אינם עולים כ"תיירים", אלא מגיעים לאחר טבילה כדין, ללא נעלי עור, ומתוך יראת קודש וזהירות עצומה שלא לחרוג מהמסלול המותר. עבורם, העלייה היא קיום של מצוות "מורא מקדש" – היכולת להגיע עד הגבול המותר, לעצור שם ולהכריז: "מכאן ואילך אני לא נכנס כי אנחנו טמאי מתים" – זוהי יראת המקדש בטהרתה. במקביל, העלייה מקיימת את הציווי "לשכנו תדרשו ובאת שמה".
למה התנגדו גדולי ישראל בעבר?
רבים מהמתנגדים נשענים על התנגדותם התקיפה של מרן הראי"ה קוק ובנו, הרב צבי יהודה קוק זצ"ל. אולם, הבנת ההקשר ההיסטורי היא קריטית. כאשר הרב קוק התנגד בחריפות לעלייתו של הברון רוטשילד, הדבר נבע מכך שהברון נכנס למקום הקדוש כאתר תיירות, ללא טבילה וללא שום הקפדה הלכתית. אי אפשר להשוות עלייה חילונית ותיירותית זו, לעלייה של יהודים בימינו שמגיעים מתוך קדושה, טהרה וצימאון לקרבת ה'.
באשר לטענתו של הרב צבי יהודה (הנשמעת כיום מפי תלמידו, הרב צבי ישראל טאו), ולפיה עם ישראל עדיין אינו מוכן מבחינה אמונית ורוחנית למקדש בגלל המחלוקות הפנימיות – המציאות בשטח מעידה על שינוי טקטוני בתודעה. אנו רואים התעוררות עצומה של צעירים שחולמים על המקדש. אם בעבר, כששרו בחופות "אם אשכחך ירושלים", זה נתפס כגעגוע פסיבי ורחוק, הרי שהיום זוגות צעירים עולים בבוקר חופתם להר הבית מתוך הבנה שהבית הפרטי שלהם הוא נדבך בבניינו של הבית הלאומי והגדול. זוהי התגשמות דברי רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי: ירושלים לא תיבנה עד שיכספו אליה בניה "תכלית הכוסף".
הרבה יותר מבית מטבחיים: חזון השלום העולמי
אחת הסיבות לרתיעה מהר הבית בקרב חלקים בעם, היא התפיסה השגויה (והמזלזלת) שבית המקדש הוא מעין "בית מטבחיים" פרימיטיבי שכל עניינו שחיטת כבשים ודם. אלו שלא חונכו על תודעת מקדש אינם מבינים את מטרתו העליונה.
האמת היא שהקורבנות הם רק חלק ממערכת שלמה שנועדה להביא את העולם לתיקונו השלם. המטרה האמיתית של בית המקדש היא להיות מגדלור של שלום עולמי, מקום שבו אין מלחמות ואין מריבות, ממש כפי שהיה בימי שלמה המלך בבית הראשון. החזון אינו סילוק של אומות העולם, אלא הפיכת ההר למרכז רוחני אליו כולם נוהרים, כדברי הנביא: "כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים". כדי להטמיע את החזון הזה, ישנן כיום משפחות שלמות, קהילות ומחנכים שמכינים את הילדים לעלייה להר הבית דרך לימוד חווייתי ועמוק של משמעות המקום.
מגעגועים שפתיים לדרישה מעשית
לעלייה להר הבית יש גם משמעות לאומית של הפגנת נוכחות ("דין כיבוש"). אם יהודים היו מדירים את רגליהם מההר לחלוטין, הוואקף המוסלמי היה משתלט עליו כליל. הנוכחות היהודית היא זו שמבהירה לעולם שחזרנו הביתה. ואכן, ברוך ה', הרוח השתנתה: אם פעם יהודי שהיה ממלמל תפילה היה נעצר, היום בזכות רוח שרתה מלמעלה ומדיניות חדשה, יהודים מתפללים שם במניין ואף משתחווים, מחזה שעד לא מזמן היה בגדר חלום רחוק.
המציאות הזו מציבה מראה מטלטלת מולנו: האם אנחנו באמת רוצים שייבנה בית המקדש, או שמא זהו רק "מס השפתיים" של הגלות? סיפור ממחיש זאת מתאר רב חשוב באחת מבירות אירופה, שנחרד מהאפשרות המעשית שבית המקדש ייבנה "מחר בבוקר". בניין המקדש משמעותו לעזוב את הווילה המפוארת במיליוני יורו, את חיי הנוחות באירופה, ולעלות לירושלים כדי להצטופף עם מיליוני יהודים בליל הסדר.
בסופו של דבר, עלינו להבין שהחזון הזה כבר אינו פנטזיה רחוקה. המציאות שבה נוכל להקריב את קורבן הפסח (שאותו ניתן להקריב אף לפני בניין המקדש עצמו, שהרי "טומאה הותרה בציבור") תלויה אך ורק בהחלטה ממשלתית ואומץ לאומי. העלייה בקדושה וטהרה להר הבית נועדה לפזר את הערפל, לקרב את הלבבות, ולהזכיר לעצמנו שבית אלוקינו מחכה לנו – עלינו רק לעבור את הכביש ולדרוש אותו.
