"אין לומדין מן האפשר על האי אפשר"
מתי המסורת מחייבת ומתי היא משקפת אילוצים היסטוריים
מאמר למשפחה, לאור דיון בענייני פסח
פתח דבר
אחי ורעי
העיון בהלכות ומנהגי פסח מחייב אותנו לברר אחת ולתמיד מתי יש לנו להיצמד למנהג אבותינו בדקדקנות, ומתי עלינו להבין שמה שנעשה בבית אבא נבע מאילוצים היסטוריים ולא מהכרעה הלכתית?
השאלה אינה קלה, והיא נוגעת ללב הזהות שלנו כמשפחה חסידית מבית גור. אבל דווקא משום שאני אוהב את המסורת זאת, אני רוצה שנבין אותה נכון - ולא נהפוך אותה לאליל שמנתק אותנו מההלכה עצמה.
א. כלל יסוד בהלכה: "אין לומדין מן האפשר על האי אפשר"
אתחיל בגמרא במסכת מנחות (עז ע"א) הגמרא שם דנה בשאלה: האם קורבן פסח יכול להיות מובא ממעשרות (כלומר מהמעשרות שמביאים לכהן בכור , או שמא חייבים להביאו מחולין? הגמרא טוענת שצריך להביא את קורבן הפסח דווקא מחולין ומביאה ראיה שקורבן פסח חייב להיות מחולין ולא יכול לבוא ממעשר - מפסח מצרים. את פסח מצרים הביאו מהחולין וכך צריך לעשות לדורות , זו הוכחה שקורבן פסח חייב לבוא מחולין ולא יכול לבוא ממעשרות.
רבי עקיבא דוחה את הראיה בקביעה הלכתית חדה:
"אין לומדין מן האפשר על האי אפשר."
כלומר: בפסח מצרים, כל מושג המעשרות עדיין לא היה קיים! המעשרות ניתנו רק אחרי מתן תורה. אז איך אפשר להביא ראיה מזה שלא הביאו את פסח מצרים ממעשרות? הם פשוט לא יכלו להביא ממעשרות — לא בגלל שאסור, אלא בגלל שזה לא היה קיים.
הכלל המתבקש מכאן הוא פשוט ועמוק:
כשאתה רוצה ללמוד הלכה מהעבר, אתה חייב לשאול את עצמך: האם מה שקרה אז נבע מהכרעה הלכתית, או מאילוץ מציאותי?
אם זה נבע מאילוץ - אין מה ללמוד. זו לא מסורת הלכתית, זו תגובה למציאות שהשתנתה.
הגמרא מקבלת את טענות רבי עקיבא ואת המקום שממנו מביאים את קורבן פסח נלמד מהיקש ולא מפסח מצרים.
ב. מקורות נוספים: מתי ההלכה משתנה עם המציאות
1. הרמב"ם: "נשתנו הזמנים"
הרמב"ם בהלכות ממרים (פרק ב' הלכה א') קובע עיקרון יסודי:
"אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חברו, אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין."
אבל הרמב"ם עצמו, במקומות רבים, מסביר שכאשר השתנו הנסיבות - ההלכה עצמה עשויה להשתנות. למשל, בהלכות דעות (פרק ו' הלכה ח') הוא כותב על ריפוי הגוף:
"הדברים האלו שאמרנו בבריא... אבל החולה או מי שיש בו תאווה חולנית, מתרפא בכל דבר שיחזירנו לבריאות."
הרמב"ם מבין: מה שנכון לבריא אינו בהכרח נכון לחולה. המציאות קובעת.
2. התוספות: הבחנה בין מנהג לאילוץ
התוספות במסכת פסחים (נ ע"ב ד"ה "ולא יכול") דנים במי שנסע ממקום למקום ומצא מנהגים שונים. הם מבחינים בין:
מנהג שיש לו שורש הלכתי - אותו שומרים תמיד
מנהג שנבע מנסיבות מקומיות - כשהנסיבות משתנות, המנהג משתנה
התוספות מביאים דוגמה: במקום אחד לא אכלו דג מסוים כי חששו שמא הוא דג טמא. כשברור שהוא טהור — המנהג בטל מאליו.
3. הרא"ש: "תלוי בטעמו"
הרא"ש (שו"ת כלל נה סימן י') כותב עיקרון חשוב:
"כל מנהג תלוי בטעמו. אם הטעם בטל - המנהג בטל."
כלומר: אם המנהג נקבע בגלל סיבה מסוימת, וסיבה זו כבר לא קיימת — אין עוד תוקף למנהג.
דוגמה שהרא"ש מביא: היו מקומות שלא אכלו בשר בימים מסוימים, משום שלא יכלו להשגיח כראוי על השחיטה. כשהשחיטה משוגחת - המנהג אינו רלוונטי יותר.
4. הרמ"א: "נוהגין... ואין למחות בידם"
הרמ"א בשולחן ערוך (יורה דעה סימן שעו סעיף ב') כותב:
"יש מקומות שנהגו שלא לאכול דבר זה בשביל חשש פלוני, ושוב נתברר שאין חשש - מותר לבטל המנהג."
הרמ"א מבהיר: כשהמנהג נבע מחשש שלא התברר - והיום ברור שאין בו ממש - אפשר ואף רצוי לבטלו.
5. החתם סופר: "הזמן גרמא"
החתם סופר, שהיה מגדולי שומרי המסורת, כותב בשו"ת (חלק אורח חיים סימן קמח):
"דבר שנהגו אבותינו מחמת שלא היה להם אלא כך, ועכשיו יש לנו יותר טוב - אין זה מנהג אלא אונס."
החתם סופר עצמו, המפורסם באמרתו "חדש אסור מן התורה" (איסור על חידושים), מבחין בין:
חידוש שמשנה את ההלכה - אסור
שימוש באמצעים טכניים טובים יותר לקיום אותה הלכה - מותר ורצוי
6. הגרי"ז מבריסק: הבחנה בין "גדר" ל"חפצא"
הגרי"ז מבריסק מבחין בין שני סוגי מנהגים:
"גדר" - מנהג שיש לו משמעות הלכתית עצמאית. למשל, כשמנהג מסוים נועד לגדור ולהרחיק מאיסור.
"חפצא" - מנהג שנובע מהמציאות הפיזית. למשל, איזה אוכל אוכלים בגלל מה שהיה זמין.
רק הראשון מחייב. השני משתנה עם המציאות.
ג. מקורות ספציפיים לפסח: ההבחנה בין "פסח מצרים" ל"פסח דורות"
הגמרא בפסחים (דף צו ע"א) מבחינה בבירור:
"פסח מצרים נוהג באנוסים ובמזידים... פסח דורות אינו נוהג אלא במזידים."
יש עוד הבדלים רבים:
בפסח מצרים: לוקחים בעשור לחודש, מזים על המשקוף, אוכלים בחיפזון
בפסח דורות: לא צריכים ללקוח מוקדם, לא מזים, לא חייבים לאכול בחיפזון
למה? כי כל אותם דינים היו תגובה למצב ייחודי של יציאת מצרים, לא הלכה קבועה לדורות.
הרמב"ם (הלכות קורבן פסח פרק י') מפרט זאת בבהירות:
"פסח מצרים היה מצווה בפני עצמה... פסח דורות מצווה אחרת היא."
הלקח לענייננו:
אם התורה עצמה מבחינה בין מה שנעשה בפסח מצרים מתוך אילוץ ומה שנעשה בפסח דורות - קל וחומר שגם אנחנו צריכים להבחין בין מה שנעשה בבית אבא מתוך אילוץ ומה שנעשה מתוך בחירה הלכתית.
ד. דוגמאות קלאסיות מהפוסקים: מתי ביטלו מנהגים
1. ביטול מנהג שלא לאכול אורז בפסח (בקהילות מסוימות לא האשכנזים)
יש עדות שבקהילות מסוימות לא אכלו אורז בפסח, לא בגלל שהם אשכנזים (שאסור להם מדין קטניות), אלא בגלל שחששו שמא יש בו חיטים מעורבות.
כשהשיטות השתפרו וניתן היה לנקות אורז כראוי - הרבה קהילות ביטלו את החומרא. למה? כי הטעם בטל.
2. מנהג שלא לאכול בשר בחודש מסוים
היו קהילות שלא אכלו בשר בחודש אב כולו (ולא רק בתשעת הימים). הטעם: לא יכלו להשגיח על כל שוחט והחמירו על עצמם.
כשהשחיטה הייתה משוגחת — רבים מהפוסקים התירו לבטל את המנהג (שו"ת מהרי"ל דיסקין, שו"ת אגרות משה).
3. שינוי שעת תפילת מנחה
בקהילות מסוימות התפללו מנחה מאוחר מאוד, כמעט בשקיעה. הטעם: האנשים היו בשדות והגיעו לבית הכנסת רק בערב.
כששינו את אורח החיים (עבדו בעיר, לא בשדה) — שינו את שעת התפילה. הרב משה פיינשטיין (אגרות משה) כותב: "לא היה זה מנהג אלא אונס."
ה. הפרדה בין שני סוגי מסורות
חברון היקר טען בויכוח: "מה שעשו אבותינו - כך נעשה גם אנחנו. אם לא אכלו מאכלי חלב בפסח - גם אנחנו לא נאכל."
אבל הטענה הזו מערבבת שני סוגים שונים לחלוטין של מסורת:
סוג א': מסורת הלכתית-רוחנית
יש מנהגים שנתקבלו מסיבות הלכתיות או רוחניות עמוקות, ואותם אנחנו שומרים בקפידה. למשל:
מנהגי גור בנוסח התפילה: למה בגור אומרים "מוריד הטל" ולא "משיב הרוח ומוריד הטל"? זו לא החלטה טכנית - זו עמדה הלכתית. למה מחליפים תפילין של רש"י בתפילין של רבינו תם דווקא בעת חזרת הש"ץ?
מנהגי גור באכילת מצה: למה בגור אוכלים מצה שמורה ? כי יש כאן רצון להידור מיוחד במצוות.
מסורות אלו מחייבות, כי הן חלק מהזהות הרוחנית שלנו.
סוג ב': מנהגים שנבעו מאילוצים היסטוריים
יש מנהגים אחרים שנבעו מאילוצים טכניים, כלכליים או גיאוגרפיים - ולא מהכרעה הלכתית. למשל:
לא אכלו עגבניות בפסח בפולין: למה? לא בגלל שיש בזה בעיה הלכתית, אלא פשוט כי לא היו עגבניות בפולין בחודש ניסן. בכלל לא היו עגבניות בפולין כמעט כל השנה. זה לא מנהג - זה פשוט העדר מוצר.
לא אכלו מאכלי חלב בפסח בבית אבא: למה? לא בגלל שיש בזה איסור, אלא משום שבדור של אבא לא יכלו להשגיח כראוי על מוצרי חלב שלא יתערב בהם חמץ. היום, כשיש מוצרי חלב עם הכשר פסח מהודר של הבד"ץ - למה להמשיך באילוץ שלא קיים יותר?
עגבניות בפסח
בגור לא אכלו עגבניות בפסח. למה?
לא בגלל שהאדמו"ר מגור פסק שזה אסור.
לא בגלל שיש חשש הלכתי.
אלא משום שבפולין בחודש ניסן לא גדלו עגבניות. בכלל לא היו עגבניות כל השנה!
אם היום, בארץ ישראל, יש עגבניות טריות ומהודרות בחודש ניסן - למה לא לאכול? אין לומדין מן האפשר על האי אפשר.
מוצרי חלב בפסח
בבית אבי לא אכלו מוצרי חלב בפסח. למה?
לא בגלל שיש בזה איסור הלכתי.
אלא משום שבדור של אבא לא יכלו להבטיח שהחלב והגבינה לא מעורבים בחמץ. לא היו מפעלי חלב עם כשרות פסח כמו שיש היום.
היום, כשיש גבינת קוטג' עם כשרות פסח מהודרת של הבד"ץ — למה להמשיך באילוץ ישן?
ח. מתי אנחנו חייבים לשמור על המסורת?
בוא נסכם, על פי המקורות:
כן שומרים על המסורת:
כשיש פסיקה הלכתית מפורשת מהאדמו"רים או מהפוסקים שאותם אנחנו הולכים אחריהם (עיקרון הרמב"ם).
כשיש טעם רוחני או חסידי שעומד מאחורי המנהג (עיקרון הרא"ש: "תלוי בטעמו").
כשיש חשש הלכתי אמיתי שעדיין רלוונטי גם היום (התוספות והרמ"א).
כשהמנהג הוא "גדר" — כלומר גדר הלכתי שנועד להרחיק מאיסור (הגרי"ז).
לא שומרים על המסורת:
כשהמנהג נבע מאילוץ טכני שכבר לא קיים (החתם סופר: "אונס ולא מנהג").
כשהמנהג נבע מהיעדר מוצר או טכנולוגיה שעכשיו כן זמינה (רבי עקיבא: "אין לומדין מן האפשר על האי אפשר").
כשהמנהג סותר את ההלכה הברורה או את רוח התורה (הרמ"א: "מותר לבטל המנהג").
כשהטעם בטל - המנהג עצמו בטל (הרא"ש).
ט. הפסח הוא זמן של חירות — לא של שעבוד לאילוצים ישנים
אחי, דווקא בפסח צריך להיות לנו ברור שאנחנו לא משועבדים לאילוצים היסטוריים.
הפסח הוא חג החירות. חג שבו יצאנו מעבדות לחירות. וחירות אמיתית היא לעשות את רצון ה' כפי שהוא, לא לעשות את רצונו של האילוץ ההיסטורי.
אם אבותינו היו יכולים לאכול עגבניות בפסח - הם היו אוכלים.
אם אבותינו היו יכולים להשיג מוצרי חלב כשרים לפסח - הם היו אוכלים.
הם לא נמנעו מתוך בחירה - הם נמנעו מתוך אילוץ.
ולכן, דווקא מתוך כבוד למסורת שלהם, אנחנו צריכים להבין: הם היו רוצים שנעשה את מה שנכון מבחינה הלכתית, לא את מה שהם נאלצו לעשות.
י. סיום: אהבה, כבוד, ובירור האמת
ההלכה היא זו שקובעת לא האילוץ שקבע את המנהג.
אני מציע שתשבו כל אחד בנפרד תעברו על המנהגים ותשאלו את עצמכם:
האם זה מנהג שנבע מפסיקה הלכתית?
או שמא זה מנהג שנבע מאילוץ שכבר לא קיים?
